זה החלק השני ברומן התקוע והלא גמור שלי "הקיץ שבסופו הוא ימות". (הנה הפרק הקודם). למעשה עד כאן הגעתי. יש לי עוד שלושה פרקים מתוכננים לרומן: בפרק השלישי אריק שב לארץ ומתחתן עם אמה אבל הנישואים עולים על שרטון; בפרק הרביעי הוא נוסע שוב לשליחות עיתונאית באיסטנבול וחוקר את שורשיו המשפחתיים, המיניים והנפשיים, ובפרק החמישי והסופי הוא שב ארצה, לעתיד לא ידוע.

הסיבה שנתקעתי היא שהרגשתי שהדמות לא אמינה, בעיקר בגלל שאני מדברת כאן בקול של גבר. למי שיש כוח לקרוא את שני הפרקים, אשמח לשמוע תגובות, הצעות, ביקורת בונה אם אפשר. מעניין אותי לדעת אם זה בכלל מעניין, כי לי זה נראה לפעמים נורא משעמם, וגם לשמוע מכם אם הדמות של אריק היא אמינה בכלל.  האם גבר ידבר ככה.

 

 

ברצלונה (פרק שני)

 

במלון כבר מחכה לי מברק מדויד. זו לא בעיה בשבילו לשגר מבקרים לכל חור, אפילו לחורים הכי נידחים בעולם, בהם עוד לא שמעו על פקסים ואי-מיילים, והתקשורת מסתמכת על מברקיה בסגנון המערבונים, או מקסימום על הטובות שעושה לך השליח מהמכולת. 
   בהתחלה נבהלתי מהחוראניות. ריחרחתי את פומית הטלפון: היא היתה מבקליט שחור, קשיח. הבו לי לפ-טופים, פקסימליות ופלאפונים, זעקתי לתוכה, אני רוצה לשוב לחיק המערב המאובזר. 
    אבל מהר מאוד התרגלתי. אפילו התחלתי לראות את היתרונות שיש במצב. דווקא בשביל דויד יש בזה יתרון מסוים: בסוכנות הידיעות הממשלתית עובדים עם מכונת פקס עתיקת יומין, ובחדר התקשורת עדיין עומדת מברקיה מזמן המנדט.  ככה הוא כבר לא יוכל להבהיל עד למיטתי את כל הבלה-בלה המייגע שלו. אני רק אפהק כמו רוטשילד ואגיד לבעלת הבית בפינוק: פליז דו נוט דיסטרב.

    במלון אני בעיני עצמי כמו הגיבור של אנטוניוני: בודד, עורג, שבור-לב, לפני משימה לא ברורה ומאחורי עבר איום ונורא. הנערה שתכבוש את חלצי (עוד לא ידוע לגבי לבי) – והלוואי וזו תהיה מריה שניידר – תחכה לי למטה עם תלתלים משיים, משקפי שמש ענקיים ועיתון יומי בצרפתית. אני לא אבין מילה ממה שהיא תלחש לי בשפת אבותי הקדומה, אבל במגדלים המפותלים של גאודי היא תמחה ממני את ריחה וזיכרונותיה של האישה האחרת, ותחרוט בגופי אהבת בשרים טרייה. 
    בקפה, בקומת הקרקע של המלון, לצד שולחן מטונף מחופה במטריית שמש צבעונית עם פינות משוננות וכתובות ענק – פרייה, לוואצה, קאמפרי, אני כמו פרסומת בירחון מיושן: גבר יושב לבדו, שותה אספרסו כפול עטור כובעון מוקצף, ומלצר קשיש לבוש טוקסידו מגיש לו טלגרמה או מכתב אהבה לצד שושן אדום ששפתיו כשפתי אהובה. מה נעשיתי פתאום רומנטי עד זול? אבל כנראה שככה זה בנסיעות. מן מפגע של מתחילים. וצריך להתרגל.

    בכיור המים מטפטפים לרצפה. האם גם לזה עלי להתרגל? המאוורר תקוע, החלון שבור, המקלחת מסריחה מעובש, ענן של ברלאנטין מסתנן לי לריאות. עלי להודיע על כך תכף ומיד לבעלת הבית. תחת זאת אני ממשיך לשכב על המיטה: בתחת מפושק, זרועות פשוטות לצדדים וכפות רגליים מחוץ למסגרת המיטה, מנסה לצנן את חומי הבלתי נסבל במגבת רטובה; אני יודע, אני יודע, אל תזכירו לי את הבושה, אני יודע שזו טכניקה נפוצה בקרב סוכני החרש של אינקוויזיצית החשק. המגבת הקרה (ספוגה במי קרח מהולים בקצת וודקה), משקיטה באותה הזדמנות גם את התשוקה לאישה. כל אישה. בייחוד עכשיו, כשכבר החלטתי שהגעגועים והתשוקה הם רק בגלל המרחק וחרדת הנטישה. "אז מה, גברים עוזבים הם גברים עוזבים?" מגחך לעברי הדוקטור: "יו נו, לייק אה רוז, איז אה רוז, איז אה רוז". זהו, שלא, אני חותך, נונשלנטי לגמרי. אבל אברי כבר מתקפלים לתוך עצמם.

    שום מריה שניידר לא מחכה לי למטה בקפה, ורשימת תלונותי לאנטוניוני הולכת ותופחת. חם שם בספרד. לא תתארו כמה. חום שלא תיארתי לעצמי בחלומותי הפרועים ביותר על איים טרופים כנועים וממוזגים. בתחנה המרכזית, לא רחוק מהמשתנה שבה אני גר, מוכרים לבבות ארטישוקים עם קוצים וצרורות של בננות מפלצתיות. לצדי המוכר ועגלתו עומד דוד ענק עם משקה אדמדם, שנמכר בכוסות פלסטיק עם קש צבעוני וקרח מרוסק. זה מזכיר לי את תה הצמחים שאמה שותה בבקרים, לניקוי המערכת, כך היא אומרת, אז גם אני אומר על-החיים-ועל-המוות ומזמין כוס, אבל אז מתגלה לי אלכוהול תשעים אחוז, אולי סנגריה, אולי טקילה, אף פעם לא הייתי שתיין מי-יודע-מה, ולהבדיל בין קוקטיילים זה לא הקטע החזק שלי. ראיתם איזה ממזרים הספרדים האלה? משתכרים על הבוקר. ועוד ממשקה שנראה כמו פטל. מה עוד הם עושים באמצע היום? אין להם חיים? אין להם כבוד? אין עבודה? מתמזמזים כל היום, עושים בטן-גב בצהריים, ואחר כך מתפלאים שהשוק האירופי המשותף רוצה לזרוק אותם מהבלקון.

    ההנחיות מדויד מאחרות להגיע. זה טוב, בגלל שיש לי הרבה זמן לחלום בבקרים. זה רע, בגלל שהמקדמה הזעירה שנתן לי הולכת ואוזלת. אני רוצה לזיין, אבל בפרינציפ לא מוכן לקנות אישה. ולא בגלל חסרון הכיס הכרוני. לפני שהיתה לי אמה היו לי פרקים ארוכים בלי להרגיש אישה, ואף פעם לא העליתי בדעתי לקנות אישה. גם לא בצבא, כשדוד התחרמן מעמודי האמצע של פלייבוי עתיק ומדובלל או בול מאמצע שנות השישים, אלו עם התמונות של בנות שמנמנות עם שדיים מנופחות טבעי, ואותי שלח להביא לו סחורה טרייה מרחוב הירקון, וקיביני מט אם אתה חוזר לכאן בלי איזה כוס לתפארת.

    עכשיו אני בן שלושים והרצון לאישה רק הולך וגדל. עלי להודות שהרצון התעצם מאז שעזבתי אותה. לפני כן היו לנו תקופות ארוכות בהן רק עיסיתי את גופה וליקקתי, לא נכנסתי. לא יודע למה. עניין של היצע וביקוש. של מה שיש ומה שאין. ככה זה אצלי. דווקא כשהאירועים מתחממים, אני מוצא לי זמן לבקש חופשה בלתי מוגבלת. ואגנר טוען שאני טוב רק לכתבות צבע, ושהוא בכלל לא מבין מי האידיוט שנתן לי ג"וב בדסק חדשות. כשניסיתי להזכיר לי שהוא ולא אחר הטיל עלי את כל השליחויות המחורבנות לבדוק מי הרמאי הבכיר בעירייה, ושברצון הייתי מוותר עליהן, הוא רק עשה תנועת ביטול בכף ידו הגוצה ונס לשירותים. ארמוזו, אתה משוגע ואידיוט כפול ומכופל, צעק כשחזר משם בעודו מהדק בידיו את חנותו החצי מכופתרת. "ותפסיק כבר לקרוא לי ואגנר. אתה יודע טוב מאוד שזה לא השם שלי. ואל תנסה להכחיש. אני יודע טוב מאוד שככה אתם קוראים לי מאחורי הגב. ואגנר זה של שם של כופרים, של זדים, של אנטישמים גדולים," חירחר קולו השטוף בסיגרים, אבל באמצע המתקפה איבד עניין ואמר שהוא קופץ ל"שעון" לתפוס כוסית, אבל בסוף חזר עם סנדוויץ" פסטרמה ומלפפון חמוץ, עקבות של מיונז מדלדלים על שפם המייסדים העבות שלו.

     אבל הוא צדק. הצדיק הגדול ואגנר תמיד צודק. זהו הצדק האבסולטי של עורכי החדשות: מבליטים סנסציה באות ענק, ואת האמת משחילים בעמודים הפנימיים. אבל במקרה שלי הוא צדק ועוד איך. תמיד העדפתי תיאורים שוליים על פני עובדות בשטח. ועכשיו להתחקות אחרי שבט של סלמנדרות אבודות! ללא ספק הדבר שאליו הוכשרתי. אתה אוהב לשחק בקקה, כך טען דוד כששילח אותי לדרכי הערירית. הו כמה ערירית! ועכשיו גם החום הבלתי נסבל הנוצק על גופי כבדיל חי, המאוורר תקוע, ואני משפשף את עצמי באיטיות כדי לא להזיע  יותר מדי, ורק אז נאנח בהקלה.

    אבל זה תמיד ככה בסרטים על ספרד, סיכם בלאות בן שיחי בקפה. הוא היה בהיר ובכלל לא באסקי כמו שציפיתי שיהיה, ומצץ פאנטה כתומה ומבעבעת מקשית שצפה בכוס גבוהה. מסתבר שהוא איש הקשר שלי. דוד סידר. תמיד היה לו חוש למגוחך ולסאטירי. במקום שישלח אלי איילת-אהבים שמחכה לחתן, אחת שתנחה את גופי העייף בפיתוליה ונקיקיה המסתוריים של העיר, הוא שולח לי מתבגר עם פרצוף מחוצ"קן ואף חרום. עוד נקודה לרעת אנטוניוני. בן שיחי התעקש שאקרא לו אסטבן, וטען שזה שם ידוע מאיפה שהוא בא. ואיפה וזה? תיחקרתי. "בחבל הבאסקים." אז גם אתה בקטע של פצצות, שאלתי בגיחוך. אבל אסטבן עשה פנים נעלבות. כדי לחפות על חוסר הטאקט סיפרתי לו שאמי באה מכאן, או כך לפחות היא טוענת, אך שום התרגשות לא נצפתה בארשת פניו שנשארה חתומה. הסקתי שמורה הדרך עול הימים שלי כנראה רגיל למחפשי שורשים, אפילו לאלה שמתעקשים לשתות מיץ תפוזים עם תווית ג"אפה.

   הייתכן באמת שראשי היה ריק כשהלכתי לאיטי בתחנה המרכזית ופגשתי את דויד, ולבסוף קיבלתי את הצעתו לחפש סלמנדרות בספרד? מה זה היה באמת, סלמדרות, איגואנות? באמת מתאים לך, צורח לי ואגנר באוזן, עיתונאי דגול ששוכח את האסיינמנט שלו. אבל באמת, למי אכפת שמדען מטורף גילה זן נדיר של סלמנדרות כחולות-עין שגילו את המגילות הגנוזות או השד-יודע-מה עוד, ועוד בכפר נידח בדרום ספרד? ברד ירד בדרום ספרד, זימזמתי בלילה שלפני הטיסה, ואמה טענה שזה טיפוסי לי לברוח ככה בעיצומם של קשיים, ועוד בשביל כתבה מפגרת. מילא, לו שלחו אותי לראיין את קאדאפי, אפילו את אוריאנה פאלאצ"י, את זה היא היתה מבינה, פלטה בדחיפות כאילו הרעל עומד לה על קצה הלשון, וחזרה לבחון את הסקוליוזיס שלי ולצפות בלי קול בסצינת הפיתוי ב"נוספרטו".

     אולי היא צודקת. בשביל גבר בן שלושים אני באמת ילדותי. יש לי תחומי עניין בלתי מוגדרים ועדיין לא מצאתי לי שטח התמחות ספציפי, עובדה המעודדת את כל מכירי לשאול מתי אני מתכוון להתקדם ולקבל על עצמי את תפקיד כתב הבריאות, למשל. לו יכולתי להגיד להם את האמת, שספציפיקציה מוציאה אותי מהכלים, אולי הם היו יורדים לי מהנשמה. אבל גם ככה יש לי יותר מדי עיסוקים ספציפיים, כמו משיחה יומיומית של פטריות כף הרגל, שמתעקשות להתמקם בחיבור שבין הבוהן לאצבע, בתמיסת פיטריזן מצחינה, מעשה עליו אני מקפיד בעקשנות זה שנתיים, מבלי לראות תוצאות ריפוי משמעותיות. הטיפול גם מנע מאמה להשלים את ליקוק בהונותי: סרחונה הנוראי של המשחה נגד פטריות, שמוססה את כף רגלי מן העקב עד הקיבורת, גרמה לה להשתנקויות של קוצר נשימה. כזו היא אמה. רגישה לריחות. בכל פעם שהיא מריחה משהו שלא עולה בקנה אחד עם רף הפרפומים תוצרת-חוץ שלה, היא כמעט נחנקת. אם פעם ארצה לחסל אותה, אדע איך בדיוק לעשות את זה. אסחב אותה לשוק התקווה, איפה ששוחטים את התרנגולות והאווזים, וחסל סדר פרימדונה. מכל מקום, כשאמה מלקקת אותי, היא נעצרת חמישה סנטימטרים לפני כפות הרגליים. אין מה לדבר, היא חושנית, אמה שלי. ואני נזכר בה עכשיו ברטט מענג ההופך לעינוי עם רגעי ההתפכחות, ההבנה החדה והחותכת, האכזרית כל כך, שהיא לא פה לצדי לחלוק רגעים מטורפים של שמחת הפגישה, בוהן בבוהן.

     עכשיו בטח תגידו שאני האשם. אין מה לדבר. הרי אני הוא זה שעזב. ומה אם אגלה לכם שהדוקטורנטית הכי צעירה בפקולטה אספה גברים כמו שאני החלפתי משחות נגד פטריות? לא תאמינו, מה? תגידו, איך זה שבחורה כל כך טובה, כל כך עדינה, ועוד דוקטורנטית למחשבה יהודית, תבגוד בך? לא מאמינים, מה? אז אני מוכן להישבע. אפילו להביא ראיות. למשל, שראיתי אותה יוצאת מביתו של הפרופסור שלה לאתיקה, ההוא עם הלאנצ"יה הכסופה ופאות הלחיים הכסופות, שהבנות בפקולטה טענו שהוא "נורא סקסי". אחר כך בא תורו של נהג אגד גבוה ומרושל. אחר כך הגיע סטודנט תואר ראשון, שעבר בתור דייל ומילא את חדר השינה שלה בבשמים מסריחים, שאותם הוא בטח הרים בכל בתריסרים בכל בתי הכולבו האפשריים. יכולתי להריח ה כ ו ל. אבל מה זה חשוב עכשיו, פוסק הדוקטור.

     אמה טענה שהתיאבון המיני שלה גדול משלי, ושזוהי דרכה להשביע אותו, שלא אקח את זה באופן אישי, או שאולי אני מצפה שהיא תשכב על הגב ותאונן כמו ילדה טובה עד שכבודו יואיל להגיח מהחור שלו לזיין אותה??? אבל מותק, עניתי ביובש, ממילא את עושה רוב הזמן: שוכבת על הגב. ואמה פתחה את הפה. מה פה? ג"ורה יש לה שם, עמוק-עמוק בתוך הפה המוצץ. מילא האוטו והדוקטורט בגיל שלושים, אז מה אם לא הבאתי לה פרחים?

     במאמריה עסקה אמה בשאלת האחריות האישית, וטענה שהאדם מביא על עצמו בדיוק את מה שהוא רוצה, גם אם רצונו עדיין בלתי מודע. שאלתי למה היא מתכוונת, והאם אינה מוצאת בחייה סתירה גמורה לטענות הללו. אמה טענה שלפי מיטב ידיעתה היא נמצאת מעל למוסר. שאלתי אם גם זה מה שלימד אותה הפרופסור לאתיקה, והאם במקרה היו אלו שיעורי הבית שהוא נתן לה בשעה שרכבה על זקפתו הנבולה, על רקע ערמות הספרים של לשכתו המהוהה. אמה רק אמרה, "לך לעזאזל, מפגר," אבל מיד הוסיפה בקול מתפנק: "זוז כבר ותן לחבק." אחר כך התגלגלה על המיטה ונעה לעברי כמו נמרה, אבל אני הפניתי לה גב: "עכשיו שתלכי את לעזאזל."

    שמתם לב שכל הגיבורים בחיי מתחילים באות אלף? אסטבן חשב שצריך לשעשע אותי. בשעה תשע הביא לחדרי צעירה – מקרוב יכולתי להבחין שהיא כמעט ילדה – ודחף אותה לעבר מיטתי. הקטנה גחנה על חזי וגיחכה. גרונה הפיק צחוק עמוק ומוזר, כמו של נהג משאית על ספידים, בשעה שהסגירה את שמה: אסטלה. רציתי להגיד: נעים מאוד, גם לאימא שלי קוראים אסטלה, אבל תחת זאת הוצאתי אותה מיד החוצה, ואם לא אכפת לכם, בפרוצדורה הכי מנומסת שיכולתי להרשות לעצמי. לאסטבן אמרתי שיפסיק לסרסר. אני מקרה אבוד, אמרתי לו, מקווה שלא יתעצבן. אבל אסטבן רק משך בכתפיו בחוזקה והלך עם הפרחונת. אחר כך אמר לי, כאילו הוא מדבר אל חולה אנוש, שכבר מזמן היה תוקע אותה, אבל מה לעשות, הקטנה אוהבת ווייחוס. ווייחוס כמוני? התגרתי. "לא, לא, חפה," התבלבל אסטבן, "אתה לא זקן, אתה רק מטורלל. "אתה לא רואה שהיא ילדה? נידנדתי. "אבל בדיוק, בדיוק," הסכים אסטבן בשמחה, "אלה הרי הכי בונבון במיטה." החלטתי להודיע לו שלא יבוא יותר, שמא אדבק גם אני באתיקה הרופפת שלו, אבל עלי להודות שחברתו הכנועה והפרימיטיבית נעמה לי. חוץ מזה, הרי לא היה לי משהו טוב יותר לעשות.

    אסטבן התעקש לתאר את יתרונותיהן של זונות ילדות. הוא דיבר על עור שחום וטרי שממש מתמוסס בפה, על בטן קטנה ומתוחה ופרקים עדינים ודקים, כאילו היה סוחר בשר בשוק הסיטונאי. עשר דקות לפחות התעכב על הגוונים השונים בשיער הערווה, ובהזדמנות זאת למדתי שהאופנה האחרונה בקרב זונות העיר היא צביעת ערוותן בשלל צבעים. אסטבן הסגיר סוד: הכי הוא אוהב את זה בבלונד. לא האמנתי שהתדרדרתי לשיחה הזאת. רציתי להגיד: תעשה טובה ואל תהפוך את חיי לסרט של פליני. אבל ידעתי שהוא אפילו לא שמע עליו. ניסתי להדוף את האנרגיה שלו, שהספיגה את האוויר בתשוקה, אבל אסטבן הוא כמו גורו, כמו חזיר זקן, כמו חייל במשמר המלכה: שעות הוא לועס צמח משונה בעל עלים אדומים ופקעות קשות – רק אחת כך למדתי שמדובר בסם מקומי – וכלום לא מזיז לו: תצרח לו באוזן, תתופף לידו  בטנבור, תשרוק לו סונטות, תשמיע פרינס בפול ווליום, תציג את ערוותך לנגד עיניו, והוא כלום, בלטה. רק את לחישותיהן הרכות של הזונות הילדות – ואלה המילים שלו, לא שלי – הוא שומע בעיניים עצומות.

     בסוף בא לי רעיון. אסטבן, אמרתי, אתה מכיר את ג"ק ניקולסון? "האמריקנו," שאל אסטבן, וניצוץ נדלק בעיניו. סי, ההוא, אתה מכיר אותו? אסטבן הודה שכן, אבל שהוא דווקא מעדיף את השני, את ההוא, אר יו טוקינג טו מי? ומיהר לבצע חיקוי גרוע. אז אם אתה מכיר אותו, את ניקולסון, התעקשתי. "הלוקו, תגיד הלוקו," אמר אסטבן מתוך שרעפי הסוטול. אוקיי, שיהיה, הלוקו. האם ידעת שהלוקו השתתף פה בסרט שצולם ממש כאן בעיר? "לא," אמר אסטבן. נואשתי ממנו. אין עם מי לדבר. אין דבר, אתה עוד ילד, אמרתי, כנראה בגלל זה אתה לא מכיר, וחזרתי לעיין בפארי-מאץ" מדובלל, ששרץ על שולחן הקפה בפינת החדר.

    אז אתה רוצה לספר לי על מה הסרט, שאל אסטבן בעייפות. אני לא טיפש, שמתי לב שרק למעני הוא שואל. אבל שמחתי שהציע, כי באמת רציתי לספר. נורא התחשק לי לדבר על מריה שניידר, אהובתי הקולנועית, שהיא כל כך שונה מאמה, על אפה המחודד ומקלוני הבלונד שלה, ועם זאת נורא מזכירה לי אותה לפעמים. בייחוד כשהיא מנסה לגלח אותי. ואיך היא עושה את זה בכזאת עדינות סדיסטית, אה? איך, תגידו לי? כמו מריה שמגלחת את בראנדו ופוצעת אותו ואז מלקקת את הדם משפתו התחתונה. כמו אשתו הסקסית של פולנסקי שעושה בדיוק את אותו דבר לשחקן האמריקאי השחרחר והאפלולי, ההוא עם האף החרום, שכחתי מה שמו. "אז מה, נראה לך ששוב פעם פולנסקי מעתיק מברטולוצ"י?" גיחכה אמה ברשעות, כשראינו ביחד את הסרט.

    כשאסטבן שמע שבסרט של ניקולסון  יש ילדה יפה עם עיני שקד, אף סולד ותלתלים שחורים, הוא נדלק ודחק בי לספר. "נו, גרינגו, תספר," ובעיניו נדלקו הגצים החשמליים המופלאים האלה שלו. "תגיד,"שאל, "זאתי, השניידר, היא יותר כוסית מהפוטנה שהבאתי לך קודם?" היום מי יודע, אמרתי, היא בטח כבר סוגרת חמישים, והציפייה המתוקה בעיניו של אסטבן צנחה בבת אחת. אבל כששבתי לתאר את העור החלבי ושפתי השושנים, את השדיים העגולים והזקופים, ניצת מחדש האור. היא היתה פצצה, סיכמתי. "אז תגיד," התחנן אסטבן במלוא תינוקיותו: "תספר כבר, חפה!" אבל כשסיפרתי את עלילת הסרט הוא דחק בי להגיע לקטעים החמים. "מה זה פה, טלוויזיה חינוכית," שאל, וזעמו ביעבע במחיצת מוגלה מפצעי בגרות שהסתרחו על פניו. את מי מעניין עיתונאי דפוק שרוצה להפוך למישהו אחר? "בעצם," אמר פתאום וקולו ספוג בחשד פרימיטיבי מהול בהיגיון ברזל: "מניין לי לדעת שאתה לא מספר על עצמך? הרי גם אתה זורנליסט, לא? תגיד, תגיד," דחק בצלעותי, "באמת יש לך חברה כזאת שקוראים לה מריה שניידר? תגיד, שלא תעשה לי בושות. שאני עושה לך טובה ומביא לך בחורה לחדר, ואולי הגברת שלך תיכנס פתאום ותכניס לי בביצים, ואני לא צריך צרות." חבל, אמר אחר כך, כי גם אני הייתי מת לזיין את השניידר הזאתי, אם היא באמת כזאת כוסית כמו שאתה מספר. רק כסיפרתי לו שבסוף באמת דופקים את העיתונאי הזה, ניקולסון, ומלבישים עליו תיק של מישהו אחר, אחרי שהוא התאמץ כמו מטורף לגנוב את זהותו, התעורר אסטבן לחיים.

    סיפרתי לו את הסרט, סצינה אחרי סצינה, וכשהגעתי לסצינה בה ניקולסון הולך לאיבוד במדבר, שאל אסטבן בעניין: "תגיד, מה היה לו, לנדרובר?" והסביר שהוא מת שיהיה לו לנדרובר, וכי לבן דודו שלו, חוליו, יש שנים כאלה מפורקים במחסן, אבל בכל פעם שהוא מתחנן אליו שייתן לו להרכיב אותם ולהעלות על הכביש, הבן דוד לא מסכים. "הלוואי עלי," ניענע אסטבן את ראשו כמו זקן בתפילה מנחה: "אבל הכי הכי הייתי רוצה דיסקסברי." לא חשוב איזה רכב היה לו, ניסיתי, מה שחשוב זה שהוא לא מצליח להחליף זהות, הוא רק חושב שהוא מצליח, אבל בעצם אוכל אותה בגדול. אבל אסטבן כבר איבד עניין בשיחה. הוא שלף משקית פלסטיק קופסת שח, והציע שבמקום לקשקש נתחיל לשחק.

     אף פעם לא אהבתי שמפריעים לי לספר. בילדותי אימא טענה שכשאגדל בטח יצא ממני מרצה באוניברסיטה. כשפגשתי את אמה אמרתי לה: "מה, לא מספיק שיש לי אישה מרצה באוניברסיטה?" בסוף ירדתי ממנו, מאסטבן. למרות עצבנותי השארתי אותו בחדר והתחלנו לשחק. אחרי שני סיבובים שמתי לב שהוא נעשה קצר רוח והחלטתי לשחרר אותו, למרות שלא היה נעים לו לסרב להכנסת האורחים שלי. ככה בערך אמר: "לא נעים לי, שאתה מכניס אותי לחדר שלך ואני הולך, ככה לא עושים אנשים. לא אצלנו. שגם לא רצית את הבחורה שהבאתי לך, ועכשיו אתה רוצה שאני ילך. לא נעים," קונן. אבל נדמה לי שבסוף הבין שיש לו עסק עם פרוש, ומאז הוא לא מעיז להעלות אלי נשים לחדר, ולפעמים אנחנו מסתפקים במשחק שח של שניים-שלושה סיבובים מהירים ומספקים לשני הצדדים.

      גם כלפי משחק השח שלי היו לאמה טענות. אל תהיה ילד, היתה אומרת לי כשהתעקשתי על עוד סיבוב כדי לנצח, ממילא לא תצליח לנצח אותי. ובאמת לא הצלחתי. אף פעם לא הייתי פריק של שח. אבל את אמה לימד אביה, שלמד לשחק מאביו, שהיה מרצה באוניברסיטה של היידלברג או משהו כזה, אני לא ממש בקי בהיסטוריה של משפחתה. עד היום לא הצלחתי לנצח אותה. הפיונים שלה תמיד יותר חזקים וקוטלים את שלי. הלוח המשובץ רועד לפני שהיא מכריעה אותי, אבל כפרס היא אוספת אותי לחיקה. בלילות כאלה היא מבריקה ומוצאת עוד ועוד שיטות לענג את גופי. יהיו שיגידו שהיתה לי ביד אישה אידיאלית, ואני אומר, האומנם? ככה זה כשהאדישות מתחלפת בגעגועים, המתחלפים בכעס, ואז גם השנאה באה ומבעבעת, ומתי תשוב האהבה? למה אף אחד לא לימד אותי את השלבים?

     בחברת התעופה הסקנדינבית שבה טסתי הנה חילקו פיסות חמאה קטנות. חשבתי לשמור לי אחת למקרה של חיכוכים. ככה תמיד עשינו, אמה ואני. ואני מבקש, נא לא להזכיר לי את מריה שניידר. גם ככה כבר יש לי בחילה מסרטים איטלקיים. כשאתה מחליט על התנזרות, אין טעם שתחזיק בכיס פיסות חמאה. נואלת מכך המחשבה על כל המריות האתלטיות שמסתובבות בעיר חופשי-חופשי, מבטיחות לילה עם מריה בתולית תמורת כמה דולרים. היתה אחת שעמדה קבוע מתחת לבניין של גאודי, קרועת עיניים ובטי-שירט קרועה. חשבתי, עוד מריה קפואה. אני יודע שצריך להפסיק להסתכל עליהן. אבל הרי אין לי שום דבר טוב אחר לעשות.

    מים מינרליים ומרק עגבניות קר הם הדברים היחידים שנכנסים אלי לפה. הכול בהתאם לאוצרותי הכספיים המתדלדלים. לפני הסייסטה, אשתו של בעל הבית מכניסה לי קערה מהמרק שזה עתה נטחן בבלנדר. עדיין אפשר למצוא בו אזכורי שום, למרות המרקם המימי. אחרי שאני אוכל שום, אני אוהב למצוא כעבור שעות אחדות פיסות שום תקועות לי בין מרווחי השיניים, וללעוס אותן באיטיות. במיוחד בקיץ אני אוהב הרבה שום, לפעמים בטבליות, לפעמים בשיניים שלמות. זה מן מנהג כזה שנשאר לי מימי ילדותי המתולעים. אימא אמרה ששום מבריח תולעי קיבה. אחרי שנדבקתי בתולעים בגן חובה היא הכריחה אותי ללעוס שן שום כל יום. אחר כך התרגלתי ועשיתי את זה בעצמי בחפץ לב. מין איזון למתוקים, כנראה.

    אמה צחקה. גם בזה ראתה סימן לילדותיות שלי, לחוסר הרצינות, ולמגבלות במחלקת ההחלטות. כשעשיתי כתבת צבע למוסף הנשים על טיפול הומאופטי נגד תולעים, היא ראתה בכך הוכחה נחרצת לחוסר רצינותי. לא עזרו לי שפע ההוכחות שהבאתי לה, כל אותן עשרות מכתבי תודה מאנשים שקראו את הכתבה ונעזרו בה לטיפול בעלוקות הפרטיות שלהם. כי זה מה שקורה כשהמאזן הדקיק מופר, כשסדר העולם משתנה בין גברים לנשים. ושלא תחשבו, באמת שאין לי כלום נגד תנועות הנשים.

    אבל כשהחום הזה ממלא את הגוף כאילו עטפו אותי בשמיכת פוך מצחינה, באמת שקשה לצפות ממני להרבה. עכשיו החום שורף, זוחל על כל הגוף, חודר לפתחים, כמו התולעים של ימי ילדותי. עייפות הבוקר שנמהלת בעייפות הצהריים, נושאת אותי לערב החלק והמשמים כאילו אין שום מקום לברוח אליו בעולם.

     ברחוב שלי, רחוב אמסטרדם השקט והקטן, הקרוב יתר על המידה לארלוזורוב, ישבתי בערבים כאלה במרפסת עם אמה שלי – עכשיו פתאום היא שלי? – נוקרים יחדיו בריבועי מלון מסוג ערבה. אמה בררה לעצמה את הנתחים המשובחים, והותירה לי על שפת הצלחת את החלקים המימיים, הצמריים של המלון, אלו שנדמה לך שעוד רגע יצמח להם זקנקן, אלו בעלי המרקם הצמיגי והטעם המקררי. מהו טעם מקררי, אתם ודאי שואלים. טעם מקררי הוא המקור לכל הרעות החולות. התגלמות הריקבון שיש בעצמים דוממים שדואגים לקרר את עצמם. דגים מלוחים, גבינות עזים, סלטים רקובים חצי-אכולים, מרקים ישנים, רבעי פשטידות – כולם מדיפים את אותו ריח איום ונורא ומדביקים את שכניהם. גם ניילונית לא תעזור כאן. אבוד העסק, אבוד. ואת הטעם המתועב הזה השאירה לי אמה בצלחת! אמה, שאבא שלה חינך אותה כאילו היתה הנסיכה פון-פון משהו של צפון מזרח ישראל! אמה, שאביה נתן לה בשמה מרוב מסירות ואהבה למסייה פלובר. האם באמת האמין שהשם המפורש יקנה לה איכות הנדירה של אותה גברת ספרותית מיוסרת ומעודנת, שבסוף התגלתה כבהמה? לו רק ידע את כל מה שאני יודע עליה, למשל, איזה ג"ורה יש למוצצת היקרה שלו, למאדאם בובארי הזונה, כבר בטח היה כורה לעצמו בור ארבעים אמות עמוק באדמה.

     לא, באמת, מה כבר יש לעשות בברצלונה, שאל בפקפוק אסטבן, מדרידי מלידה, כך הצהיר על עצמו בכל הזדמנות. מה באמת יעשה מדרידי משועמם ביום שנמרח כמו מסטיק, חוץ מאשר לשוחח עם כתב לבנטיני, שבעצמו אינו יודע מה מעשיו בארץ האכזוטית ממנה באו פעם, וגם זה לא בטוח, אבות אבותיו? הוא, שידע מסעות חישול בצבא, וחולצת החאקי שלו התרגלה לחום הנוראי של הבקעה ונדבקה כמו סחבה לגבו. הצעתי החד-פעמית לערוך לי סיור הכרות עם שכיות החמדה של העיר, התקבלה אצל אסטבן בהבעת ליאות גחמנית. הוא טען שאם אני מעוניין לצלות את גופי – ואני מוסיף: שלא לדבר על נשמתי – מוטב אעשה זאת תחת להט אישה. מובן שאני עורך את דבריו. קשה לצפות מאסטבן להתנסחות מעודנת. בעצם אמר, יותר נכון נבח בזעף: יותר טוב תחשוב על כל הכוסיות שהיינו יכולים לקנות בכסף ששלחו לך מישראל. הצעתו צרבה אותי מחדש. הצעתי משחק חוזר, אבל הכלים השחורים הרכרוכיים רק הזיעו בין כפותיו והבהירו לי את ההתבזות העתידה להתרחש כאן תוך כמה דקות. אסטבן יאיים שאם אני לא מתארגן צ"יק צ"ק, הוא יוצא לבדו לשיטוטיו ברחובות. הוא ישאיר אותי לבדי בחדר: מפקפק, מוטרד, כמו תמיד.

     החום צף באוויר בשכבה עבה במיוחד, ואני הרי תמיד הערצתי רחצות ליליות. מתחת לזרם הקר, אני כמו שאני, עם החזה החלק משיער שאמה אוהבת ללטף, מצהיר שאין כמו מקלחת קרה לשיפור פעולת החשיבה. כבר אמרתי, מקלחות תמיד אהבתי, ובעקביות ראויה לציון. בוקר, ערב, אחר-צהריים, לפנות בוקר, תמיד אני מוכן ומזומן למקלחת. עכשיו המים קרים במיוחד, וזה מפתיע אותי, מפני שעל פי רוב המים מטפסים בקושי לקומה הרביעית שבה שוכן חדרי, וכשהם כבר עושים את הטובה וזוחלים מעלה, אחרי שנעצרו בכל קומה ופלטו זרם אפרפר ואסמתי, הם מגיעים אלי תשושים מתמיד: זרם חמים, חלוד וטפל, שנפלט בכחכוח זוועתי מתוך הדוש של המקלחת. ובכל זאת אני ממצה כל שנייה בהנאה שלא תתואר מהתחושה המלטפת של המים על הגוף, איך הם יורדים בזחילה, איך קרירותם עוקצת את העור, איך במקום שהזין יתכווץ הוא מתנפח כאילו קיבל זריקת ויאגרה, איך אני משפשף אותו בעדינות, אחר כך בפראות, עד שהזרם הנובע ממהר להישטף עם מי האפסיים עד לרצפה הקרה.

    רפיון בכל גפי ואברי: אני נשכב ערום על המיטה. אני מרחרח את הסדינים: רואים שלא החליפו אותם, הממזרים, אולי שבועיים. אימא צודקת, הם באמת בלתי אפשריים, הלאטינו האלה. מקץ נמנום שאורך לא יותר משבע דקות – בדקתי את השעון מיד עם היקיצה האלימה – אני מתעורר לערנות מפתיעה יחסית לעייפותי הקודמת, יחסית לשעה המאוחרת. חושב לעצמי שאם אני לא עושה כלום במשך היום, איך אהיה עייף עם בוא הערב? אני מנסה לאונן כדי להירדם, מיד גם מתחרט: נמאס לי להשחית כמויות ענק של זרע. אולי אקרא לאסטלה הקטנה בעלת הקול כמו של דיבוק? אבל אני רוצה לשפוך בתוך אמה. להגיע עד לקצה שלה ולצאת בגאווה, כמו כובשי למאנש ותעלת סואץ, כמו שחייני המקצים האולימפיים למרחקים ארוכים; איך כולם כאחד מדדים החוצה כמו עכברים קפואים אבל לא שוכחים לשיר את המרסלייז מול תקתוק מצלמות הכתבים? אני מתהפך על גבי, חוזר לשכב על הבטן, שוב מתהפך על הגב וחוזר לבטן, אולי הכאב באשכים ייספג לתוך עצמו. אבל עכשיו הרקות מתמרדות, מתאוננת ולוחצות: תופי טם-טם מטרידים. עד שלא אשפוך הן לא יירגעו. אני חוזר לאונן. רגע לפני השפיכה עולה בי חיזיון נדיר ממחוזות חרפת הזיכרון.

    אמה דופקת בדלת שלי ברחוב אמסטרדם. אני בדיוק שוכב במיטה. מה עושה? מאונן, כמובן. אני מסיים במהירות, מורח את עצמי על הסדין, ורץ החוצה, מתנשם כמו מפוח, לפתוח לפרינססה. מצאה לה זמן להטריד את שרעפי הנהדרים לפני השפיכה. אמה נכנסת ומביטה סביבה בחשדנות. הראיות מחשידות: הידיים שלי דביקות ואני לא מעיז לגעת בה. "למה לקח לך כל כך הרבה זמן? השכנה שלך שאלה אותי אם אני רוצה בינתיים כוס תה. תראה איזה פדיחות אתה עושה לי." אני בטוח שהיא מנחשת שהתעסקתי עם הקטן. ככה ביזבזתי רזרבות לשווא. רזרבות שנשמרו שנתיים לכבודה. אני מדמיין אותה מקלפת את בגדיה בשנייה, נשכבת לה כמו חיה רעה, ישבנה מזדקר בהפקרות מול הפרצוף שלי.

    אבל מזג האוויר המיני שלי לא עורר את אמה, כנראה. ראיתי את החשדנות מרוחה לה על הפנים. היא לא שאלה מה עשיתי, ואני לא התוודיתי. הייתי במצב רוח מיני מוזר, ובואה רק גירה אותי. רציתי שהיא תתפשט ותשכב על המיטה בפוזה מופקרת. רציתי שהיא תרקוד לפני ותפתה אותי בעירומה. אבל היא לא עשתה כלום. סתם נשכבה על המיטה כמו עובר דכאוני. ואני התביישתי לבקש.

     בדרך כלל היינו זוחלים למיטה רק בשעות המאוחרות של הלילה, אחרי שאני סיימתי לערוך כתבה למחר, והיא גמרה לקרוא ספר או לבדוק את עבודות תלמידי התואר הראשון. היינו נשכבים בבגדים על המיטה ובלי הרבה חשק מפשיטים באיטיות אחד את השני, מתחילים להתחבק, להתלטף, לנשק וללחך, אני הייתי מלטף לה את כל הדרך מפנים הירכיים עד התחת – שם היא הכי מתגרה – ובאותו זמן היא ליטפה לי את הזין והביצים עד שעמד לי. לפעמים עמד לי מיד, לפעמים היא היתה צריכה למצוץ אותו עד שהיה מואיל להתנפח. אבל חסר לי אם הייתי מבקש. אמה שונאת שמבקשים ממנה. היא טוענת שמציצה עושים רק בהתנדבות.

     רק אחרי הזיון היינו מתחילים לדבר. מספרים כל מה שקרה לנו במשך היום. מי העליב אותנו, מי רדה בנו. מי עיצבן ומי ראוי למוות. היא עם כל הפרופסורים שעושים לה צרות ומסרבים לקדם אותה למרות שהבטיחו מאה פעם, ואני עם כל הצרות שלי עם "מלקקי התחת התתרנים" בעיתון, כניסוחו של ואגנר, וכמובן, הריב השבועי שלי איתו.

     כל מיני דיבורים היו בינינו אחרי שהיינו מזדיינים. דיבורים שקטים. דיבורים רכים ונעימים. דיבורים עצובים. היא על אימא שלה שעושה לה את המוות שתתחתן: דברים בנאליים אבל מעצבנים כאלה, שמנדנדים על הנשמה. אני על אימא שלי שעושה לי את המוות שאתחתן, ולא חשוב עם מי: דיבורים טריוויאליים. כל מיני דברים היו בינינו בשעות שאחרי הזיון. אבל בעיקר דיבורים טובים ונדיבים והקשבות טובות ונדיבות. רק ככה יכולנו לעשות את זה. אחרי שכילינו את הזעם והתשוקה. אחרי שהטבענו זה בגופו של זו את הכאב והצער, התאווה ואהבה, האלימות והרכות, האכזריות והעדינות. כמו שאמרתי, דברים בנאליים כאלה. כמה שאני מתגעגע אליהם עכשיו. כואב לי התחת מרוב געגועים.

    קראתי להן "ישיבות מיטה". אמה היתה מצטנפת בזרועותי כמו ילדה, ראשה על חזי וזרועי השמאלית על חזה, מחבקת אותי ומשחקת עם הפטמה השמאלית שלי, לפעמים מושכת ממש בכוח עד שהייתי צריך לצרוח עליה שתפסיק. בישיבות המיטה האלה היא סיפרה לי בקול כבוש את כל פרשת ילדותה, וגם אני לא קימצתי בפרטים. סיפרנו על הבושות שעשו לנו ושעשינו לאחרים, וגם על פשלות קטנות לא ויתרנו. אמה סיפרה שהיא מתעבת את אימא שלה וחושבת שהיא פרימיטיבית, למרות שאימא שלה עושה את עצמה מלומדת כדי להראות לכולם שהיא ראויה לבעלה. ואיך פעם היא השפילה את קרובי משפחתה השחורים ואמרה להם בגאווה: "אני לא אוכלת את זה," –  כשהגישו לה קוסקוס – "אני אוכלת רק פיקנטי," בכלל בלי להבין את משמעות המילה? גם את אבא שלה היא לא כל כך חיבבה, אמה. תמיד חשדה בו שהוא לא באמת אוהב אותה, למרות שתמיד סיפר לכל העולם איזה בת מוכשרת יש לו, שדוגרת באוניברסיטה וגורפת תארים. את אימא שלה היא תיארה כאישה קולנית, שכל השנים ניסתה להסוות את המוניותה באמצעות טריקים בימתיים שמתאימים יותר לשחקני אידיש חובבים, ואת אביה בתור איש שלא יוציא מילה מהפה אם לא יצמידו לו אקדח לרקה. אימא שלה היתה נוסעת שנים לקלאב-מד ולחופשות סקי בשוויץ, למרות שלא ידעה לעשות סקי וגם לא התכוונה ללמוד, לפחות לא בחצי המאה הבאה – הכול בשביל שקרובי משפחתה השחורים יחשבו שהיא מהג"ט-סט האלה, שכותבים עליהם בדבל-ספרייד ב"רחל המרחלת". לפני שכולם התחילו לצבור נקודות בנוסע המתמיד, ואני מדבר על השנים בהם צנע עדיין לא היתה מילה מהאנציקלופדיה העברית, אלא מהות קיומית, הוויה בשביל לא מעט אנשים בארץ המזורגגת הזו, אבא ואימא של אמה נסעו חופשי לביאריץ ושאמוני, פה סופשבוע בפריז, שם ויק-אנד ברומא. אימא שלה היתה חוזרת עם טונות בגדים ותמרוקים מכל הדיוטי-פריאיים בעולם, רק כדי להשוויץ בפני חברות שהיא היתה פה ושם ועשתה את זה ואת זה, במילים אחרות: גלשה עם אלן דילון בקיצבהיל, עשתה בטן גב עם ב.ב בקוט-דאז"ור, החרידה כוכבי קולנוע ואת המטרסות הנסיכות הרוסיות שלהם, מתנומתם על החוף בקאן הנשגבת. אחר כך, כשהגיעו שנות התשעים והתקינות הפוליטית נכנסה לאופנה, היא מיד צירפה את עצמה לגאווה העדתית, התחילה להזמין לחריימה וג"חנון את קרובי משפחתה השחורים, הצטרפה לחוג ריקודי בטן פעמיים בשבוע, ייסדה חוג בית שהזמין כל שבוע מרצה אחר מאקס-הפנתרים-השחורים, ופעם, כשישבתי אצלם בסלון וראינו בערוץ המזרחי תוכנית עם שבט רקדנים מזרחיים שתופפו בתוף ומצלתיים, אימא שלה פתאום פרצה בייללות קולניות, ואמה ואביה כמעט קברו את עצמם מהבושה.

     לפני המטמורפוזה המזרחית, לפני שהגולם המשוכנז הפך לפרפר ספרדי צבוע בחינה ומעוטר בקסטיינטות, היא ביזבזה את כל הכנסות בעלה על קורסים בברליץ, רצה להרצאות פילוסופיה באוניברסיטה, בלי שתקלוט מילה, כמובן, אירגנה חוג-בית של השמאל המתון, קנתה רק בבוטיקים בכיכר המדינה והסתפרה רק אצל מריוס. זה היה בראשית שנות השמונים, כשחוג הסילון גילה את הנופשונים בחוות בריאות משפחתיות בדרום צרפת ובצימרים באוסטריה, וגם היא התחילה לגרור לשם את עצמותיה הזקנות ואת בעלה אכול האסטמה, הכול, רק שלא יחשדו בה שהיא ספרדייה בורה ומלוכלכת, "פייה נוואר" מהסוג הגרוע ביותר. אבל אמה לא הפסיקה לשנוא אותה ולפחד שהיא תעשה לה פדיחות בפני חבריה מהכיתה, מהצבא, אחר כך מהאוניברסיטה. אפילו אותי – פרענק טהור – היא התביישה להביא אליהם הביתה.

     זה מזכיר לי שגם אני התפדחתי קשות בכל פעם שאמי הוזמנה למחנכת בשביל לדבר על בעיות המשמעת שלי או על הציונים הירודים. תמיד חששתי שהיא תפלוט משהו בלאדינו, ואז חאלס על התדמית הווזווזית שלי בעיני המורים. כולם בבית ספר חשבו שאני אשכנזי, כנראה בגלל עיני הכחולות ועורי הבהיר. כמו אימי אני: בהיר ובלונדיני. והמחשבה שיגלו שאני ספרדי הזוויעה  אותי ומיררה את חלומותי. על אבי בכלל לא היה מדובר. הוא מעולם לא ליווה אותי לבית הספר, לא היה סיכוי שיופיע באספת הורים, ולא חששתי שיתפסו אותי במחיצתו. חברים לא הזמנתי אלי הביתה: חששתי שהם יזדעזעו מצורתו השחורה, האומללה. התביישתי בכיפה"לה שלו, בטלגה שלו, אותו תיק תפילות אדום שבתוכו תלית רקומה, שאותו נשא מדי יום לבית כנסת, ובשבתות הכריח גם אותי לבוא ולשבת על הספסלים הנוקשים בשורה הראשונה של המתפללים. פעם לא התאפקתי ואמרתי לו שמסריח שם, ואבא הפליק לי ככה שראיתי כוכבים, ואמר שככה לא מדברים על הבית של אלוהים.

    אבל באמת הסריח שמה, בבית של אלוהים. הסריח מטבק, ממי ורדים, מניחוחות הברלאנטין שמשחו על שערותיהם המתפללים הזקנים, מניחוחות רגליים שהסריחו בסנדלים עם גרביים, מריחות של חליפות שבת ישנות שהתבשלו בנפטלין, מריחות בורקס שעמדו יותר מדי שעות על הפלטה-של-שבת, שהוסתרה מאחורי מחיצה במטבחון, עד שהשמש התחיל להכין את הארוחה הקטנה של שבת בבוקר: בורקס, חמינדוס, מלפפונים קטנים בקליפתם, וערק, הרבה ערק לבן מדולל במים, וקצת סוכריות שקדייה בשביל הילדים. פעם, כשהבטתי לשם, מחכה שכבר יגיע הזמן לאכול וניפטר מכל התפילות התפלות, הציצה משם בתו המפגרת של השמש, גירדה בפיפי שלה וחייכה אלי חיוך אווילי. בחגים, כשכל הילדים הקטנים הגיעו, חילקו גם מעמולים ורחת-לוקום, ואבא האיץ בי לקחת מלוא חופניים, וגם בעצמו חפן והגניב לכיס המעיל. בבית היה שופך את תכולת שדידתו על שולחן הפורמייקה הצהוב במטבח, ובחיוך נדיב מציע לאימי להתכבד. לי הוא היה אומר בגאווה: הנה, איז"ו, הבאתי לך ממתקים שיהיו לך בשביל כל השבוע.

      הפדיחות של ההורים. כל אחד צריך כאלה פעם בחיים, ככה אמר הדוקטור. ואמה, גם היא לא היתה כבשה. אומנם בין שנינו אני הייתי זה שמפתיע את ההורים בכל מיני שעות מוזרות, שידעו מי פה הבעלבית, אבל אמה העלתה את ההתעללות בהוריה למדרגת אמנות. פעם רצתה לקנות מכונת כביסה וגררה אותי למחקר שווקים מייגע. את כל החנויות בעיר חרשה, עד שמצאה את העסקה הכי משתלמת: איזו טרנטה שתשבות כעבור שבוע, אבל אמה התעקשה לשמוע בעצת המוכר הרמאי ואמרה שזה יחזיק מעמד מאה שנה. עד שאבא שלה שמע שהיא רוצה לקנות מכונה משומשת ואמר לה: "זה עלי," מיד הלכה וקנתה את מכונת הכביסה הכי יקרה בעיר. לא הכרתי את כל שיטות הסחיטה שלה, אבל היא הצליחה לסחוט מהם את מימון נסיעותיה לחוץ לארץ, את המוניות שעליהן ביזבזה הון כשלא התחשק לה לנהוג בעצמה, את תספורות הלה-גארסון המזוויעות עם על מיני קווים גיאומטריים שעלו טונה, ואת כל הסמרטוטים המעוצבים שבסוף היא אפילו לא לבשה. בואי איתי פעם לדרום העיר, הצעתי לה, תראי איזה בגדים אני מוצא לך בחצי מחיר, ולזוועתי נזכרתי שזה בדיוק מה שאבא שלי אומר.

     את כל הארונות בביתנו הישן ברחוב הירקון הוא מילא בטונות של קופסאות שימורים, שרכש בסיטונות בשוק עלייה וברחובות הזעירים שהסתעפו ממנו, אצל החנוונים הטורקים שהסריחו מדגי פלמידה וגבינות עזים. בקיץ, אימא תמיד הכריחה אותי ללכת איתו כדי לעזור לו לסחוב. הייתי נסרך אחריו בחוסר חשק, נגרר מחנות מסריחה אחת לרעותה המצחינה שבעתיים, השמש קפחה על ראשי כאילו הייתי בדואי ישיש, ובזרועותי הגפרוריות נשאתי את שקי יוטה שאימא תפרה במיוחד למען המשימה הזו – ואם זה לא צער גידול בנים, אני כבר לא יודע מה. שיאו של  הבילוי היה כשנעצרנו לקנות קוקה קולה ליד עגלתו של מוכר האפרסקים, ואבא  היה יונק את המשקה הדלוח ונאנח בהנאה, כאילו באמת שתה את משקה האלים. אני נעמדתי בינתיים בצל עגלתו של מוכר הפירות, ובחנתי את האפרסקים הלבנים העסיסיים שנחו בבדי קטיפה וריחם עדין ומפתה. גם כאן, בשוק הקטן ליד התחנה המרכזית של ברצלונה, לא רחוק מהאורווה שלי הנושאת את התואר מלון, בו אני נאלץ להתגורר באשמתו כילאיותו של דוד, מוכרים אפרסקים ענקיים. אבל כשהעזתי לטעום היה טעמם כטעם מים עומדים.

    אסטבן מאותת בידיו. "מתי כבר נרד לדרום, מתי," הוא שואל, קצר רוח כדרכו. חכה רגע, בוא עוד סיבוב, אני עונה ומרכז את מאמצי כדי להכריע אותו על לוח השחמט. "אתה לא רציני, בנאדם," הוא נד בביטול ואוכל את המלכה שלי. "בוא כבר," הוא מריץ, "אמרת עוד סיבוב וכבר שיחקנו שלושה. כבר מחשיך," הוא אומר, "מתי בדיוק אתה רוצה לנסוע?" לא יודע, אני עונה בחוסר חשק, אולי מחר. "מה מחר? תמיד אתה אומר, מחר, מחר, מחר," מתלונן אסטבן, "לא שילמת לי הון כדי שאהיה הבייביסיטר שלך," הוא עובר לטון מאיים. הבעיה היא, אני אומר ושף את כפותי, שאין לי כרגע חשק לכלום, מזג האוויר כאן אצלכם הוא אפילו יותר גרוע מהחמסינים של ספטמבר בארץ שלי. "איך זה באמת אצלכם?" עושה את עצמו אסטבן כמתעניין. מצאת לך מי לשאול, אני אומר, עכשיו אני כבר באמת לא מבין איך יכולתי לחיות בארצי שלושים שנה בלי להוציא את קצה אפי מהמיטה החולה. "כאילו שאתה באמת יוצא," לועג אסטבן. חריף הבחור, מה? עוד מעט גם ילשין עלי לדוד שאני לא עושה כלום חוץ מלגרד את הביצים בחום הנורא, לשחק שח עד שנשחק לי קרום המוח, ולאונן עד שנשחק לי העור בכפות הידיים. בנאדם, מכל דבר אני מתחרמן. אפילו ממקלחות קרות.

     יאללה, אני אומר לו, בוא נלך. "לאן," שואל אסטבן בלאות. אז אני רואה שגם אתה לא מת ללכת, אני עונה בהתרסה. "לא, לא," הוא מוחה, "מה פתאום, אני פשוט המום מזה שפתאום אתה מוכן ללכת. אתה נראה כמו אחד שכל הזמן יושב בבית. אני בכלל לא מבין איך נהיית זורנליסט אם אתה כל הזמן רוצה להישאר בפנים. תצא קצת, תתאוור," מנפנף אסטבן בזרועותיו כמו פרופלור: "תנשום אוויר." ופתאום הוא נשמע לי כמו אימא שלי. לא רוצה, אני נשאר בבית, אני אומר לה, לכו לעזאזל, אני לא בא אתכם. איך אתה מדבר, אומרת אימא, עכשיו אתה הולך להתלבש ובא איתי ועם אבא לחתונה. שרעפי מצטללים כשאסטבן מביט בי, כדרכו בלאות של זקן ובמבט שהולך ומיטמטם. בטח כבר עליתי לו על כל העצבים הקטנים בקצות הרגליים.

     בדרך דרומה אסטבן מתעורר לחיים. רואים עליו שהוא אחד שבנוי לנסיעות. אני מקסימום מוכן לצאת לחצי שעה לשוק הכרמל או לגינה ליד הבית. ואגנר אמר שהכי מתאים לי לעבוד במקומון – או מחראון, כמו שהוא קורא לו –  "איפה שכל הפרימדונות והחראים הקטנים מחרטשים את הכתבות שלהם מהבית, על המחשבי-תחת שלהם, אפילו שעה בחיים שלהם הם לא ישבו במערכת, לא מכירים החראים איך נראים השירותים, רק לכתוב כמו מפגרים הם יודעים, בסגנון מחוריין שבא לי להקיא, ואתה, אתה יה שמנדריק, הכי מתאים לך לעבוד במחראון. " אולי באמת הייתי צריך לעשות כדבריו. תחת זאת התגרתי בו: "יותר טוב להתמיד במרדף הסיזיפי אחרי חדשות מטומטמות?"

    אבל אסטבן לא מתעניין בהתלבטויותי המקצועיות. הוא מעדיף את הנוף. אני מנסה לדובב אותו: נו, מה למדת בבית הספר? אבל החרא הקטן נוקט לאקוניות: "הנדסה." אחרי חצי שעה הוא מוסיף: "באוניברסיטה של מדריד." בחיי, עכשיו הרס אותי הבחור. מה אתה אומר, אני קורא בהתפעלות. מסתבר שגם אני, כמו כל החראים, מתפעל מתארים. באמת? אני אומר בעידוד, באיזה שנה אתה? "אחרי שנה עזבתי." הוא פולט באדישות. ולא חבל? אולי כדאי שתמשיך, שלא תפספס את העגלה, כמו שאומרים. כמו אימא שלי אני, אם כן. כל אחד צריך אחת כזו בחיים.

    לאחרונה אני מתחרמן מכל שטות. אפילו הנוף עושה לי את זה. עמקים וגאיות, חמוקי פרי מדובללים, ולשם האיזון גם כמה קקטוסים זקורים. אני רוצה לדבר על זה, לשאול אם זה דבר רגיל פה בספרד, להתחרמן מהחום והלחות. אבל אסטבן שקוע בווק-מן שלו, מי יודע מה הוא שומע, איזו מוסיקה הוא אוהב, אולי קובנית, אולי פורטוגזית, אולי, אל אלוהי הפרחות, את מדונה. מכל מקום, בלתי אפשרי להפריע לו ולגרום לו לדבר. אני דוחף אצבע בין צלעותיו: אסטבן, מה אתה שומע? "פינק פלויד," הוא אומר בארשת של חירשים, וחוזר להתמכר לצלילים. מה, באמת? לא ידעתי שיש מישהו מתחת לגיל שלושים ששומע את זה, אני אומר, אבל אין סיכוי שהוא מקשיב.

    זכרוני מפליג למיטה ברחוב אמסטרדם. אני ואמה מתפרקדים אחרי הזיון ושומעים את "אובסקיור" הנהדר, מתחרמנים שנית רק מעוצמת הבלאנס של הצלילים. אני חוזר למכתבה של אמה. מנסה להתעמק. מדוע היא כותבת שהיא מוכנה להתחתן איתי, בשעה שהצעתי לה, לא פעם אחת ולא פעמיים, והיא תמיד סירבה? איפה ההיגיון שלה קבור, בחזייה? פעם הצעתי לה באמצע הסיוט ברכבת הרים. אני כמעט פרחה נשמתי, וזאת ישבה לה שם וזימזמה את פרינס. אם את מצליחה לעצור את הדבר הזה אני מתחתן איתך בו במקום, שאגתי כל עוד נשמה מזורגגת באפי המנוזל. בהזדמנות אחרת, קצת אחרי שהכרנו, נסענו לפסטיבל בערד, וכמו כל התשחורת ששרצה סביבנו שכבנו גם אנחנו בשק שינה ליחיד, ואני הצעתי לה נישואין, כי זה מה ששקי שינה גורמים לך לעשות.

    בבהלה אני מקיץ מתרדמה כאובה, השלפוחית הורסת אותי, אני מת להשתין, לשתות, להרביץ איזה סנדוויץ", ובתדהמה מגלה שכבר החשיך. אסטבן מתנמנם וראשו מתנדנד כלולב על כתפי. גם שאר הנוסעים נוחרים חזק או סתם מנמנמים, כאילו ביקר כאן מלאך השינה וזרה אבקת פלאים בשמורות עיני הנוסעים. אני מסוגל לחשוב רק על זה שמזל שהנהג לא נרדם. לא בא לי למות באוטוסטרדת טיז-אל-נבי בדרום ספרד. מתי כבר נגיע. הגב הורס אותי, שרירי הצוואר מתוחים כמו מיטת סוכנות, והתחת כבר מזמן הפך למאובן ששרידיו יתגלו בקרוב אם לא אקום להשתין. מתי יבוא קצו של המסע המפרך? מוכר הכרטיסים הבטיח נסיעה נפלאה וממוזגת באוטובוס חדיש שנוסע על קפיצים מיוחדים שמונעים חיכוך וקפיצות מיותרות. "לא לדאוג," הבטיח בחיוך מקצועי, "אצלנו הכל לאקצ"רי פלזה. ויש גם איי.סי," הוסיף בהתרגשות.

      ועכשיו אני בטרנספורט לגיהינום. הכפריים מפיצים סרחון, ירחם השם ממנו, ואני, אני עוד דקה מתפוצץ לי הזין. לארץ כבר יחזירו אותי על אלונקה, היישר למחלקה האורולוגית. והריח? הריח הזוועתי של זיעה אנושית, שהתיישנה לעד בחולצות מבדים סינתטיים. למות רק מעצם ההרחה. עוד יחזירו אותי לארץ באמבולנס אווירי. והכול בגלל הפגיעה הבלתי הפיכה בריריות אפי, בגיל אפס ומשהו. לא מספיק שאימא טירפדה לי את דרכי הנשימה לחמישים השנים הבאות בלי שחרור על התנהגות טובה, עכשיו באים לי הספרדים החריינים ומסיימים את העבודה. רק אסטבן הפספוס ישן כמו תינוק, כשהאוטובוס קופץ מעל מהמורות הכביש כמו חזיר ששועט באש האופל. כלום לא מזיז לו. ישן כמו ילד. כנראה בגלל גיל. מה גיל? תראה את הכפריים המחוריינים. יש בניהם בני תשעים ומעלה שישנים בשלווה של סינדרלה. לא מזיזים שריר או אצבע. אולי התעלפו? אולי התפגרו? מה הסיכויים שנאלץ לעצור על אם הדרך כדי לקרוא לעזרה ראשונה? משום מקום יגיח רופא כפרי מבהיל, רכוב על עגלה רתומה לסוסים שחורים כמו עטלפי גיהינום. כמו בסיפור של קפקא? נדמה לי ששואל אסטבן. אולי כדאי להגיד לנהג. להסיט את את תשומת לבו לכל הבר-מיננים ששוכבים כאן מעולפים. להזהיר אותו ולבקש עצירת פתע בעיירה הכי קרובה. ככה גם אוכל סוף-סוף להשתין. זה הסיכוי היחיד שלי להישאר בחיים. אם הוא לא עוצר, אני קאפוט. כל הסירחון שאצור בשלפוחית שלי יזרום בשלולית עד אליו.

    אסטבן מתעורר. בשעה טובה, אני אומר. מה השעה, הוא חוקר בקול תינוקי ספוג שינה. בא לי לשאול אותו: מה אתה מתמתח כמו חתול פרסי? השאננות שלו, שאננותם של ילדים שזה עתה הקיצו משינה טובה עם חיוך מתוק ואברים רפויים, היא כצנינים בעיני. הנעורים שלו הם כצנינים בעיני. גופו הגמיש, נטול כאבי הגב, הוא בשבילי כמו סמרטוט אדום לנגד עיניו של פר מרוגז. נמאסו עלי הפספוסים המנוזלים האלה שנרדמים כמו תינוק ומתעוררים עם פנים רעננות של מלכת יופי, כאילו לא עברו מאה שעות עינויים במרתפי האינקוויזיציה של התת מודע. מה הדוקטור היה אומר על זה עכשיו? "אני לראות שהתחרפנת לגמרי, חביבי." אני והשלפוחית המתפקעת שלי. אחת בזין, אחת במוח. "תשתחרר קצת," מצווה אסטבן. "הנה, קח שלוק," הוא שולף בקבוק קטן משקיק פלסטיק. לא רוצה את הסנגריה שלך, יש לה טעם של פיפי. "איזה סנגריה בראש שלך," מתרעם אסטבן, "אני רק סקוטש אורגינל שותה". טוב, תן שלוק. כנראה ממש התייאשתי אם אני מוכן להטביע את המיקרובים באלכוהול שבעים אחוז בטעם שתן. הזקנים פה ישנים כמו תינוקות, ואני מפזז עם הוויסקי שלי כמו בורצ"ון. זוהי כפרתי, זוהי חליפתי, אני מזמרר לעצמי וגומר את כל הבקבוק. אסטבן שוב נוחר. אני באגדות. בורצ"ון במערבון לצד ג"ון ווין.

   יד כבדה צונחת עלי. אני מתעורר באחת. "אתה מסריח כמו שיכור זקן," מתלונן אסטבן, "קום כבר, אנחנו היחידים על האוטובוס." אני פוקח זוג פנסים נפוחים, בראשי דופקים צמד פטישי אוויר, מבחין שהאור כבר הפציע מבעד לעננים המושחרים. "כבר בוקר," מבשר אטסבן כאילו זכה בלוטו, "ישנתי עשר." אני חוזר לקלל אותו בלבי. אין דבר, אין דבר, יה חתיכת פיטר פן מתוק ומדובלל. הנעורים הם כמו רכבת אקספרס. הנעורים הם כמו אבטיח בלאדי. מחזיקים מעמד שתי שניות וכבר אתה בטרנספורט לבית אבות. בשנאה שרק הולכת ומתעצמת אני מביט בגבו הרפוי, המתרחק ממני, בעצביו הרגועים, בשלפוחית השתן הגמישה והצעירה שלא עושה בעיות כל חמש שניות. אני מדדה אחריו ויורד מהאוטובוס. בצדי הדרך אני משפיך לפחות שני ליטרים צהובים כמו סינים זקנים. אסטבן משבח: "עוד, עוד, תוציא עוד, שיהיה לבריאות. גם אני," הוא מוסיף, "כשהייתי קטן, הייתי משתין שעות. אימא שלי היתה מתגאה בפני כל החברות שלה. זה כבוד גדול אצלנו שגבר משתין הרבה. סימן לפריון. עושה כבוד לכל המשפחה. גבר שיש לו הרבה שתן, זה אומר שיש לו הרבה און. אבל עכשיו," הוא מוסיף בצער, "כמה שאני לא שותה אני בקושי משתין. נהייתי כמו זונה זקנה. הרופאים אמרים שזה בגלל הסקוטש" שאני שותה. בקושי בן עשרים," הוא מציין בפליאה, "וכבר יש לי בעיות באינסטלציה."

    אנחנו עומדים בתחנת האוטובוס. אם אפשר לקרוא לחור המסריח משתן וגללי חמורים תחנת אוטובוס. "לא כדאי קודם למצוא מלון," שואל אסטבן. מה פתאום? אני שומע את הדהודו החלול של קולי: אני לא מתכוון להיתקע בחור הזה יותר מדי זמן. אנחנו מוצאים את הדוקטור הזה, בודקים מה הקטע, ומתעופפים בצ"יק באוטובוס לילה. לך, לך תברר מה השעות שלו, אני מצווה. "טוב," הוא עונה בחוסר חשק, "אבל תדע לך שאם לא נחפש עכשיו מיטה ללילה נמצא את עצמנו יושנים על האדמה מתחת לווילון של כוכבים."

    בארבו, אסטבו, לא ידעתי שאתה משוררת, אני מחזיר בזעף. "אני לא נקבה," הוא מקפיד לציין בזעף משל עצמו. טוב תירגע, לא התכוונתי לפגוע. לך, לך תמצא חדר, אם זה מה שירגיע אותך, אני אומר ורואה אותו ניגש לבית הסמוך, מתייעץ עם בעל הבית שעומד בכפות רגליים יחפות, בהונות חלולים וחלוק ישן, סיגר תקוע לו בפה כמו זין גדול. "בוא," אומר אסטבן כשהוא חוזר, "נלך לשמה, האיש אומר שיש חדר אצל איזה זקנה." בסדר, בסדר, אבל תדע לך שאני לא נשאר כאן יותר מיממה, אני אומר. אבל אסטבן לא עונה. כנראה למד את הקפריזות שלי. פחות משלושה ימים יחד וכבר נהיינו כמו זוג נשוי. איך הוא מצליח לשמור על שלוות נפש, שלא לומר אטימות, במחיצת פקעת עצבים שנולדה תתרנית? "בחיאת אריק, איזה קפיץ אתה," היה אומר לי דוד כשרק שהכרנו, כשהגעתי לדובר צה"ל קצת אחרי שהורידו לי את הפרופיל, והיינו נרקבים ביחד כמו זוג לחמניות עם עגבנייה ושניצל רטוב וחבוט מהשק"ם בשדרות ירושלים, וכל זה בחדר שלנו, מחוסר המיזוג, איפשהו עמוק בקריה.

     טוב מאוד, אומר הארכיאולוג במרץ, טוב מאוד שהגעתם. כבר כולם הלכו, הוא מוסיף. לא, הוא בכלל לא היה מאובק ומסוקס כמו אינדיאנה ג"ונס, הפרופסור הזקן. עוד נקודה לרעת אנטוניוני. סליחה, מה אני מדבר, שפילברג. "כל צוותי הצילום כבר גמרו והלכו," מדווח הארכיאולוג, "ככה שעכשיו אני פה לבד. לא תזיק לי קצת חברה. יופי, יופי שבאתם." אז ככה זה, אה? איזה עצבים. דוד שולח אותי למטלות עיתונאיות ששוות כמו עיתון הבוקר של אתמול. כולם עשו אחורה פנה כי גילו מה שווה הסקופ הזה: לקולו, לתחת, ואני המתייצב האחרון בשורה. זהו, הכרזתי, מתקפלים, תברר מתי יש אוטובוס חזרה, תברר, אני מאיץ באסטבן, והדוקטור נשאר עם פנים נעלבות. "אם כבר הגענו אולי נשאר," מציע אסטבן. בשום פנים ובאופן לא, אני מתעקש, לך, לך כבר, וחוזר ותוקע את מבטי שנית על פניו ההמומות של הדוקטור.

     "פרופסור, אם לא אכפת לך," הוא מתקן שעה שאסטבן מתרחק לאיטו. "תראה את הסלמנדרה הזו," הוא אומר. צעד נואש להשאיר אותי פה, כנראה. תגיד, פרופסור ארכיאולוג, אני מתחיל. "זיאולוג, אם לא אכפת לך. תראה כמה שהיא יפה," הוא בוחן בהתפעלות את גופו של היצור שהוא מוציא מתוך שקיק קטיפה: "במקום צבעים של שחור וכתום, כמו שהן באות בדרך כלל, יש לה פרווה, ועוד בצבעים של סגול וירוק. אני לא מבין למה כל העיתונאים נסעו," הוא מציין בעצב. "תגיד לי, זה לא שווה סקופ? סגול וירוק," הוא מונה שוב, כאילו מדבר לעצמו: "צבעים קומפלמנטריים."  אבל למה היא מסריחה כל כך, אני שואל ונאנק. "כי אין לה חוש ריח, זה למה, אז לא אכפת לה להסריח," מסביר הזיאולוג בהתלהבות. אני מצטער, אני אומר לו בטון הכי החלטי שלי: אני לא  יכול יותר, אם אני לא זז בזה הרגע אני מקיא את כל הנשמה. "אל תלך," מפציר הפרופסור, "אני יודע שכולם כבר הלכו, ורק אתה באת מאוחר, אבל אני מבטיח לך שזה  עוד ישתלם לך. אם תישאר אני מבטיח לך סקופ שלא סיפרתי לעיתונאים הקודמים שהיו כאן. תישאר, תישאר," הוא מפציר. לא יכול, אני משקר: יש לי טיסה עוד הלילה. אני מבחין שאסטבן, שבדיוק חזר עם איזה חוברת מרופטת, כנראה של לוח השעות לרכבת, מביט בי מהצד בעין עקומה. אף פעם לא הייתי טוב בלשקר. אמה תמיד צחקה ואמרה שרואים לי הכול על הפנים. אבל הממזרה יכלה לשקר במשך שעות. שום שריר לא זז על פניה המלאכיות בשעה שאמרה לאימא שלה שהיא עוד בתולה. "הפעם באמת הבאת אותה בקטע," אמרתי לה באמצע נישוק אוזנה השמאלית. זאת בשעה שכל הזמן היינו בבית והזדיינו בפראות, וזאתי מספרת לאימאל"ה שהיא שוכבת חולה עם אנגינה. אני באה, אמרה אימא שלה, אני מביאה את דוקטור בולבצאן ומרק עוף חם. לא, את לא, קבעה אמה. לא יעזור כלום, אני באה, אמרה אימא שלה. לא את לא, צרחה אמה. כשאימאל"ה התייצבה אצלה תוך פחות משעה, סירבה אמה לפתוח את הדלת בטענה שהיא מידבקת. אימאל"ה אכלה את השקרים בפה מלא, ואמה חזרה אלי, צוחקת כולה. כאילו זכתה בפרס ישראל או משהו.

     "ידעתם שהמורמונים קיבלו את התנ"ך שלהם מהסלמנדרות? "אני שומע את קולו של הזיאולוג הזקן מקשקש לי ליד האוזן. "מה אתה אומר," משתאה אסטבן, "באמת? באמת הם קיבלו מהסלמנדרות? גם את הסיפור על יזוס, גם זה מהסלמדרות?" ועוד רגע ארוך הוא ממשיך לדון בינו לבין עצמו בשקט, מגלגל את גלגלי מחשבתו הבלתי משומנים, החורקים, כשהוא מהרהר בידיעה המופלאה שזה עתה שמע. רק אז הוא חוזר לעצמו ושואל את הדוקטור אם יש טעם לשאול את הסלמנדרה באוזן, אם היא מקבלת גם משאלות אחרות. יעני, עושה ג"ובים מהצד. "נניח," הוא פונה לפרופסור, "שאני מבקש ממנה נס, כמו שאני מבקש מהקדוש שלי. כמו שהשליחים ביקשו מיזוס בנצרת, האם היא תעשה מה שאני אבקש?" אבל הזיאולוג האתאיסט לא עונה. עווית קשה עולה על פניו בשעה שהוא נוגע בזהירות מופלגת בקדושות הקטנות שלו.

     "תראו," הוא מצביע בעליצות על ראשה של הבייבי סלמנדרה שמחותלת בין כפות ידיו, "כמו משה בתיבה. כאן נמצאת בלוטת הארס שלה," הוא שב להרצאתו ומצביע על אוזנה של המפלצת הקטנה. אני חושב על הלטאה בארכיון העיתונות במערכת, ועל הרוסייה הקטנה שמטפלת בה. "אם מרגיזים אותה," אומר הפרופסור, "היא מרססת בארס שנמצא מאחורי האוזניים שלה." ואסטבן כבר מתלהב: " מה באמת, היא משפריצה רעל?" "בטח, הפספוסה הזאת יותר מתוחכמת מטיל שיגור אמריקאי," מתגאה הפרופסור. ואני שואל את עצמי, מאיפה הבקיאות הזאת בטילי שיגור? וגלגלי החשדנות גואים במוחי. אולי הוא אחד מבחורינו המצוינים מהשב"ק? דוד תמיד טוען באוזני שהללו תמיד יצוצו במקומות שהכי לא תצפה להם.

     פתאום נדמה לי שהבנתי משהו חשוב. לא סלמנדרות באתי לחפש אלא סוכני חרש. אולי אני פה בכלל במסווה, אבל אני האחרון שיודע. "תמיד החתן הוא האחרון שיודע," אומר הדוקטור: "שתדע לך, ילד, שאת המלכודות הכי טובות אתה טומן לעצמך. אלא מה?" הוא מגחך, "אתה מעדיף לא לדעת מזה. שנים," הוא אומר, "שנים אנשים חיים בהרגשה מצוינת, סבבה, כאילו הם שולטים על חייהם, ורק שתי שניות לפני הקבר הם מבינים את הבדיחה הגדולה של אלוהים." כן, אני עונה ביובש, זו הבעיה, אלוהים הוא באמת סטנדאפיסט לא רע.

    "בטח," מסכים הזיאולוג, "הוא מרסס אותך ברגע שאתה לא רואה ובמקומות הכי לא צפויים." כן, אני מסכים: רק תן לו רפליקה.  "אתה רואה?" הוא מוסיף, "יש לו מין חיישן זעיר שמזהיר מפני אויבים, ואז, כשהוא יורק עליך, כדאי לך כבר להגיד קדיש על עצמך." ובלי שאני מספיק להגיב הוא אורז למעני משהו לבנבן ומוארך שנראה כמו ביצת יונה. מה זה? אני מזדעזע. "כלום," אומר הזיאולוג בנועם ומנסה לשדל אותי לקחת את "הדבר": "רק סובניר קטן בשבילך, שתיקח איתך לארץ הקודש." אבל אני לא לוקח שום ביצים, אני מוחה בגועל. אתה לא יודע שאסור להעביר מזון וחיות מחמד מארץ לארץ? אני מוסיף בטון פדגוגי. אלה, הדוקטורים, רק טיעונים הגיוניים יכולים לעבור עליהם. אבל הוא כבר דוחף לי את החפץ החשוד לתיק הצד.

    זהו, אם כן, מהתלה על חשבוני. לא שיערתי לי שדוד עובד בשב"ק. מי היה מאמין. אבל זה מסביר את השעות הלא סבירות שהוא מתקשר אלי, את האש"ל שהפקיד בידי (אם כבר שב"ק, אז יכלו להתקמצן פחות), את הפקסים שהוא שולח לכל חור. הרבה דברים זה מסביר. התמונה עדיין לא התחוורה לי בבירור. אבל אני עוד אבין. סובנירים, באמת. שלא יצחיק אותי. מי יודע מה עוד הוא דחף לי לתיק. אם המכס או השב"ק הוא השד יודע מי, לא יעלו אותי על טיל שיגור סובייטי, אז ההונגרים שלי יעשו את זה כשיגלו שהכנסתי ביצת לטאה מבעיתה לבית שלהם, ואם לא הם, אז "חתול שחור" יחסל אותי לאלתר, אותי ואת הלטאה העלובה. "וד"ש למשיח שמטייל בשבילי ארץ הקודש," מנפנף לי הזיאולוג לשלום, לפני שאנחנו עולים לאוטובוס הנוסע בחזרה העירה.

     את הימים האחרונים לפני הטיסה חזרה אני מעביר בחרגון של נמנום ובטלה, שכה שבה את לבי בהגיעי הנה. שום פקסים מדוד. הנייד שבק חיים. שום פקסים מהדוקטור. אם אני מבין את הלך מחשבתו הפתלתול הוא מאמין שיש לי מחשבות אובדניות. בטח אמה בישלה. הלכה ומילאה לו את הראש במנהגים המוזרים שלי. איך אני מסוגל להתיך את עורי מתחת למים החמים, איך אני מורט את שיער פדחתי ההולך ומקליש, איך אני ישן שעות וקם רק בשביל להשתין. כל מיני סיפורים נבזיים כאלה. מי שיטעה בפרשנות, אוי ואבוי לו. אבל מה שהכי טוב בסיפור המסריח הזה, בערמת הפקסים המלוכלכים, המלאים בכתמי שומן, המחכים לי במגירתו של בעל המלון, זה שבאמת אכפת לה ממני. הצלחתי להוציא את זה ממנה, והניצחון כולו שלי.

     ולא אכפת לי אם זו רק מהתלה: אמה, הדוקטור, דוד, חברי היקר עוד מהצבא, אסטבן, הבחור מהשב"ק, הפרופסור מהביון הנגדי, כולם חברו יחד לגרום לי להגיד אמן מתחת לחופה. אם זה מה שהיא רוצה, אדרבה. כמתנת חתונה אגיש לה את הביצה הקטנה, ביצת הדינוזאור האומללה שלא הצליחה להתפתח ונשארה סלמנדרה דפוקה. "סגולה לבנים זכרים," ציין הזיאולוג הזקן כשעטף למעני את התשורה הזעירה. ואיך אדם מדעי ואתיאיסטי כמוך מסוגל לדבר ככה? התגריתי. אבל הוא לא ענה.

     אבל אסטבן הינהן בראשו והבטיח תוצאות מצוינות בתום תשעה חודשים. גם אמא שלו ניסתה את זה, התגאה, ותראו את התוצאה, וטפח על חזהו כשימפנזה. "וגם," קרץ בעינו רגע לפני שהזיאולוג הכניס את מטען החבלה לתיק שלי, "עוזר לך בשביל המה-שמו. אם נגמר לך החשק," ציין בקצב הכתבה, "תיקח קצת מהקליפה של הביצה, תטחן דק ותערבב עם קוניאק, ותזריק לעצמך בלגימה."

    וכך הם המשיכו, הוא והדוקטור, להביא אותי בסוד הגברות והזימה, עמוק-עמוק מתחת לחופה. 

 

* כל הזכויות שמורות ליעל ישראל