יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
רבים מן הפכים הקטנים שכותבת לנו אומי נוגעים בלבי. אבל תמול שלשום היא כתבה משהו שהכאיב לי במיוחד: ילדים שמרגישים שהוריהם לא רצו אותם. בכל גיל, בכל מצב. גם בזקנה הם נושאים את הרגשות הללו, הרבה הרבה אחרי שהוריהם כבר מתו.
בתור בת שאמה לא רצתה אותה, וגם טרחה לספר לה שהייתה לא פחות ולא יותר מהריון לא רצוי, ושהיא קיוותה להיפטר ממנה, אני מבינה היטב את ההרגשה הזו. אימי לא רק שסיפרה לי את זה, גם תיארה כיצד הלכה לרופאת נשים וביקשה גלולת זירוז. באותם ימים נתנו את זה. הא קיוותה שאולי אני לא תינוק אלא סתם וסת שהתאחרה לה. כמה ימים, והדם יגיע ויגאל אותה מעוד ילד. ילד רביעי. גם שלושה היו יותר די והותר בשבילה. בכלל, נראה לי שאחרי אחותי הגדולה היא הייתה סוגרת את הבסטה לו יכלה. ומילא אחי שנולד מיד אחריה. הנה בן, לשמחת אבי, שכמו כל הדתיים רצה בן שיקרא עליו קדיש.
אבל בשביל המשיכו את הסרייה? למה לא סגרו את הבסטה? אני ואחותי השנייה, על פי תחושתנו, היינו מיותרות. לפחות לגבי אמי. למה הביאו אותנו? כי אבי רצה עוד ילדים. לו יכול, היה בוודאי מביא עוד ועוד ילדים. אני מבינה אותו, הוא אהב ילדים. אהב אותנו. מאוד.
אבל מה עם להתחשב עם בת הזוג שלא היה לה רצון או כוח לעוד ילדים? למה ללחוץ ולכפות על הצד השני? ולמה להביא ילד שאחד מהוריו בכלל לא רוצה בו? (ואני כבר לא מדברת על ילדים ששני ההורים לא רצו אותם, וסתם הביאו אותם לעולם, כי זו "דרך העולם").
מדוע גם היום אני רואה המוני משפחות בהן צד אחד שרוצה ילדים כופה את רצונו על הצד שלא רוצה? זה נראה לכם הגיוני לכפות דבר כה חשוב ומשמעותי כמו ילדים? מה זה, כמו לקנות מכונית שצד אחד שונא אותה? כמו לקנות תכשיט או בגד מיותר?
עם מי את מתחשבנת עכשיו? הרי הרצונות והאי רצונות, הדחוי והמושך, אלה חומרים שעושים את החיים ואת הספרות שאת אוהבת
מלכתחילה אולי לא רצו ,אבל בדיעבד שמחו בילדים ואהבו אותם יש משפט ,שליוה אותי לאורך כל ילדותי והוא : כל ילד בא עם המזל שלו, אני למשל שמחה בארבעת ילדי ,אף ששלושה מהם לא היו מתוכננים, מה שנקרא פנצ"רים, אבל בדיעבד איזה פנצרים מקסימים! כשהייתי צעירה ומפונקת רציתי רק אחד, מזל שאלוהים לא התייעץ איתי אז…
החיים לא גן של שושנים, יעלה. גם ילדים ששני הוריהם רצו אותם אבל יותר מדי רצו, יכולים לצאת מזה רע.
ובכלל, החיים, לא רק שהם לא חברת ביטוח, הם גם תמיד נגמרים במוות.
מצטרפת לאמיר. החיים לא משהו בכלל. די על הפנים. לעיתים יש רגעים של סבבה. אבל הבעסה בדרך כלל מנצחת. 🙂
פעם לא היתה מודעות להרגשה ולרגשות הילדים מפה זה מתחיל. אנשים הביאו ילדים כי זה מה שקרה מקיום יחסי מין.
נורא קשה לילדה לקבל כשאמא שלה אומרת לה שהיא לא היתה רצויה… זו הרגשה נוראית וקשה מאוד.
אבל.
לא תמיד שני ההורים שלנו הם אותם שני הורים תומכים ונפלאים. ויש לא פעם מקרים שבהם רק צד אחד משניהם באמת יודע להעניק אפילו מעט יותר בכדי לתת לילדים שלו הרגשת ביטחון או הרגשה טובה לחיים.
ההורים ראו בנו בעבר בובות. נולדנו למציאות שהמבוגרים שלטו בנו ועשינו כדברם, ויש מקרים שאף אחד מהם לא היה שם בשבילך.
את יכולה להתנחם בכך שאביך אהב אותך.
זו הרגשה נהדרת. היה לך צד נוסף של אהבה, ואהבה מאבא היא לא פחות טובה, לפעמים עדיפה לבטחון העצמי של הילד הרבה יותר מאהבת אם…
ושוב, יש מקרים שבהם שני ההורים לא יודעים לתת, בלי קשר לאיך נולדת רצוי או לא, ואז אתה מרגיש יתום מאב ומאם כל חייך.
את כל כך צודקת, ילדים צריכים להיות רצויים, לשני הצדדים, אחרת ירגישו בכך כל חייהם, כמו שאת מתארת, אבל מצד שני ככה הרי נוצרת, ולכן זה מאוד היה כדאי
ומה עם הורים לא רצויים?
ילדה אחת נולדה בדיוק אחרי 9 חדשים, מהשפריץ הראשון, לאשה שנאמר לה, בזמן מחלה בנעוריה, שלעולם לא תהיה בהריון.
נולדה לה תינוקת שקטה, י-פ-י-פ-י-ה, מלכת אסתר של ממש, ישנה בלילות חייכה בימים
אבל
לא רצתה לינוק משדי אמה
לא רצתה לאכול והקיאה כמעט הכל
והמילים הראשונות שאמרה: אתם לא ההורים שלי.
וזה היה בגיל שנה וקצת.
ומאז חיכתה וחיכתה
ובגיל עשרים עזבה את הבית
ונעלמה אותה ילדה.
והפכה ל-
אחריה נולדו אח ואחות. האח שתק ושותק עד היום
והאחות, סוף סוף, מחזירה לאימא ואבא אהבה.
ואגב
האחות היתה תקלה.
וכמעט הופלה.
זהו יעלה יקירתי.
🙂
מי זה ? הבלוגר הכוונה, כי אצלי כבר שייטו טרולים.
אבל אני ממש לא מתחילה מעגל חדש ומתיש , אין לי כח.
פשוט רציתי להכיר את המגיב שהגיב באנושיות כזאת.
סליחה נזכרתי באיריס, אחרי הפוסט של אתמול או שלשום התחלתי לדמיין שאביטל קשת מבמה חדשה התחילה להגיב כאן.
דמיוני הפרוע מסוכן לעיתים.
בשלושת השבועות עד תשעה באב אני מגיבה רק בחביבות וגם אשתדל שזה יהיה אחרי כן.
בקשר לסוגייה: אנשים לא יציבים נפשית אסור לדחוף להביא ילדים כי זה מערער אותם.
בקשר לשאר מאד מסובך ויקח לי פוסט נפרד.
לענין עצמו יש לי כ"כ הרבה מה לומר וכה הרבה דוגמאות לכאן ולכאן,שמוטב שלא אתחיל.זה אחד הנושאים הרגשיים הכי מורכבים שיש.
לאביטל,רוצה לומר,שברגע הראשון גם לי מפריע שמישהו/הי כותבים בעילום שם… אך אחרי כמה שניות תפסתי את עצמי וחשבתי: לא!זה בסדר!זה נושא רגיש ואולי המגיב/ה לא רוצים להזדהות.מה יש.לא חייבים.ולא מייד לחשוב במונחים של "טרולים" וכאלה.
אני לומד מיום ליום.כמו בשיר של ריטה,בערך.
מה שכן,בכל זאת הייתי מצפה מהמסתורי הנ"ל לחתום,נניח,"סליחה על אי ההזדהות"…בכל זאת אורח/ת.
ולך יעלה,תודה גדולה על הכנות והאומץ.הנושא מורכב.
באמת שלא הגיוני לכפות ילדים, אם אין הסכמה דו צדדית.
ועדיין יש הבדל בין "פנצ"ר" שמקבלים אותו ככזה, ממשיכים ואוהבים את הילד/ה כמו את שאר האחרים – לבין התעמרות בילד/ה באמירה: "לא רצינו אותך ואפילו ניסינו שלא תבוא לעולם!"
זוועה!!!
היי יעל
מקסים הפוסט.
מאוד נכון
להתראות טובה
יפה כתבת. וכמה שאת צודקת. אני מכיר לא מעט אנשים כאלה, כולל נשים שכפו ילד על גברים שלא רצו ולא תכננו. מה עושים?
כמה שאת צודקת. יפה כתבת. אני מכיר לא מעט אנשים, כולל הרבה נשים שכפו ילד על גברים שבכלל לא רצו בכך. מה עושים במקרה הזה?
קשה לנו להעריך את עצמנו בלי הורנו. אבל לפעמים הערכה זו מהורנו לא שווה משום שהיא מלווה בהרבה מאוד שקרים.
לפעמים עדיף לשמוע את האמת של ההורה במקום לשמוע את האמת השיקרית.
אז צריך לחיות עם חוסר הקבלה אבל עם הידיעה שהדברים נאמרו ולא הוסתרו.
במאות אלפי משפחות בישראל רובצים שקרים עמוקים ונוראיים ביחס שלהם לילדיהם.
ומי שמרגיש שהתעמרו בו שיחשוב אלף פעם לפני שהוא מביא ילד לעולם.
אבל מרגע שהחליט שהוא מאוד מאוד רוצה
שיבין את מהלכי חייו – את מה שקרה לו –
ואם הוא נפגע וקשה – הוא צריך להיות מודע לכל התנהגות , ולפעמים יש חזרה על מה שעשו לו וזה גילגול אכזריות שלא נגמר.
כמובן שיש הורים כאלה, אבל יש גם אחרים. וכל ילד שנולד, רצוי עם היוולדו, לפחות בעיני היושב במרומים.
הי יעל. הפוסט שלך עוב וגם מעורר שאלה מעניינת ולא פשוטה בכלל. הרי זוגיות זו מערכת יחסים מסובכת וגם לוותר למי שלא רוצה ילדים נראה לי לא פשוט. בכל מקרה,היה לי חוויה אחרת משלך, כי ההורים לא ממש אמרו לנו כי לא היינו רצויים ואני כן חושבת שאהבו אותנו. אני כותבת על זה הערב. דווקא אני חושבת שאימי כן נפגעה, אבל על זה אדבר אח"כ. אני נהנית מהדיאלוג — תודה. א.
אמא שלי היתה ילדה שאבא שלה רצה בה מאוד, ואמא שלה – הרבה פחות. כל ילדותה היא שמעה מאמה כמה שלא רצתה עוד ילדים, ואיך נכנעה לבעלה שרצה שבנם בכורם לא יהיה לבד.
ביתי שלי היתה פנצ"ר ברור ומוחלט. אחרי שנתיים של נסיונות וטיפולים, כשהודיעו לי שכדאי שלא אכנס להריון בתקופה הקרובה, הפסקנו לנסות והנה – התפנצ"רה לנו ילדה. הילדה הכי מקסימה ורצוייה שיש. האדם עושה תכניות ואלוהים צוחק.
בנוגע לשאלה שהעלת, יעל –
ילד הוא אכן לא מכונית. ילד שנולד לעולם הכואב של ימינו, ראוי לו לפחות שיהיה רצוי ע"י שני הוריו.
יתרה מכן, אגדיל ואומר שדעתי בנושא שהוא "חם" מאוד בימינו, "גניבת זרע", היא קיצונית – אישה שנכנסת באופן מודע להריון מגבר שאינו רוצה בכך, מבצעת בו את הדבר הקרוב ביותר לאונס. אלא שמלבד העובדה שהיא מאמללת את הגבר הזה לשארית חייו, היא מאמללת גם יצור נוסף וחף מפשע – ילדה שלה, שאינו רצוי ע"י אביו.
אמי נולדה עם פגם פיזיולוגי בחיבור שבין אגן הירכיים לגב, פגם שלא טופל. במשפחתה נולדו 10 ילדים. היא התהלכה בתחושה של היותה מיותרת לאביה. הוא לא ראה אותה, ולא נתן לה את אהבתו. מאז שעמדתי על דעתי שמתי לב שהיא שואלת (קובעת) באופן אובססיבי את בנות המשפחה, וכן אותנו ילדיה, לגבי ילדים קטנים, שאלה שחוזרת על עצמה:"נכון שאבא שלו אוהב אותו מאוד? או:אבא שלה אוהב אותה מאוד, נכון? בטח מת עליה…" אמי היום בת 80, והיא לא נגמלה משאלת החיים העצובה הזו.