גֶּן השואה (סיפור לאסתי ג. חיים)

                                   

את הסיפור הזה כתבתי לפני מספר חודשים בהשראת חלום. לא חלום שלי, אלא חלום שחלמה אחותי שולמית על גן שואה שנמצא בכולנו. מרוב שהרשים אותי חלומה, כמו נכפיתי לכתוב את הסיפור. לא התכוונתי להעלות אותו לכאן בשלב זה, כי הוא אמור להתפרסם ב"מאזניים" בקרוב. אבל דברים שכתבה אסתי אצל שולמית אפפל, על כך שגילו כי השואה כבר הפכה גנטית אצלנו – דברים שהדהימו אותי כי לא ידעתי שזה באמת ככה, חשבתי שרק דמיון החלום של אחותי הביא לזה – גורמים לי להעלות את הסיפור כבר עכשיו. נדמה שכולנו רדופים על ידי הגן הזה, כמו מין וירוס.

 

 

                                          גֶּן השואה

 

                               יעל ישראל

 

מהיום אין יותר חלב. ככה נכתב אחר הצהריים בעיתון, מהדורת ערב. לא יכלו להודיע בבוקר? קמתי מוקדם וחיפשתי את החלב בחוץ, אחרי שדשדשתי ברגליים יחפות, מחדר השינה למסדרון. הבקבוקים לא היו שם. גם לא ליד הדלת של השכנה שטראוך. כשהיא תקום, היא עלולה לקבל התקף לב. לא עושים דבר כזה לאלה מ"שמה". לא מקפחים בחלב. חלב זה הדבר הכי חשוב בבוקר, הכי חשוב ללב, לתאים, למוח. אני חושב על גברת שטראוך, איך תדדה כמוני לדלת כדי לקחת את בקבוק החלב האחד והיחיד שלה, ולא תמצא אותו. מסכנה, שותה חלב כל בוקר, עם הקפה. סיפרה שמאז "שמה" היא שותה כל בוקר קפה, לזכר מי שכבר לא ישתה.

   למחרת בבוקר הודעה: אין יותר ביצים. זה השיא. לפחות שיביאו באבקה. משהו. שלא ישאירו אותנו בלי ביצים. את הדברים הכי חשובים הם גוזלים לנו. מסכנה שטראוך, לא גזלו לה יותר מדי חלבונים שמה? איך תבנה מחדש את השרירים? היא צריכה הרבה ביצים, הרבה. אם אמצא כמה בשוק השחור, אתן לה. לא אקח בשבילי. אני מה אני, כולה שחור קטן שלא היה ב"שמה". אני מה אכפת לי כן ביצים לא ביצים, כן קמח לא קמח. מחר הם בטח יודיעו שאין יותר קמח. אולי אפסיק לקנות עיתון? פלא שהם לא מודיעים שמחר אין יותר עיתון. בלי עיתונים, לא אצטרך לקרוא את כל הודעות השוד-ושבר האלה באות ענק, ולא אדווח לשכנה שטראוך על הקיצוב שיבוא מחר. ניגשתי אליה, היא אמרה לי: ומה? אני פותחת אינטרנט! עיתון אכפת לך? אני קוראת את כל הזבל הזה ברשת!

   לא ידעתי שיש לה מחשב. אפילו לי, השחור הרווק הקטן, אין. מעכשיו, לפעמים בערב אני ניגש אליה ושנינו בודקים באינטרנט כל מיני דברים. שלשום בדקנו את אילן היוחסין שלה: מי שהלך ומי שנמחק, ומי שאולי יש סיכוי למצוא אותו בקצה העולם.

    אמרה לי שטראוך: בוא נחפש גם את שלך. הקלקתי על עירק, אמרתי לה, זה פה. אמרה לי, לא ידעתי שאתה עירקי. אמרתי, מאיפה אני ככה שחור וקטן? והיא צחקה. אישה טובה שטראוך. אף פעם לא התנשאה עלי בגלל שאני שחור קטן ואילו היא מ"שמה". אלה משמה יש להם זכויות-יתר אצלנו. אצלנו שומעים מ"שמה", ישר מתקפלים ומתעוותים. ישר הפנים נעשות לבנות או ורודות. לא נעים. שלא יביאו לנו את "השמה" בפרצוף, מי צריך את הכאב לב הזה. יש לנו מספיק משלנו.

   מזכיר לי משהו שראיתי לפני כמה שנים. הלכתי ברחוב, ראשי, לא צדדי, איפה שאם תיפול לא יהיה ג"וק בסביבה שירים אותך. הלכה אישה מבוגרת עם סלים, בקושי נושמת, לא פסעה חמישה צעדים, טראח נפלה. רחוב ראשי או מה? המכוניות נוסעות, האנשים צועדים במרץ, אמצע היום, והיא מה? מרוחה על המדרכה וכל הירקות והפירות מתגלגלים לידה כמו נחום-תקום.

   ראיתי שאף אחד לא עוצר, אז נעמדתי לידה. היא נשמה בקושי-בקושי, ועל היד מכחיל המספר שלה. ביקשתי מבחורה שעברה לטלפן למד"א, כי אין לי נייד, והיא המשיכה ללכת כאילו דיברתי לאוויר שמעליה ומצדדיה. בסוף עצר גבר מהודר ושאל מה קורה, אמרתי שצריך לקרוא למד"א. הוא הביט בה לשנייה והעיניים שלו זחלו בחשדנות לאורך זרועה החצי מגולה. רק ראה את המספר, ישר הסיט את פניו כאילו ראה גוויה. הוא התקשר מהר מהר למד"א, זרק להם הוראה, ולי אמר: אתה נשאר כאן, כן? וברח כאילו כל המשטרה רודפת אחריו.

   בערב סיפרתי את זה למינה. היא בכלל לא התפלאה לשמוע את מה שסיפרתי. בתור "בעלת ותק משפחתי", ככה היא קוראת לעצמה, היא טענה שאף אחד לא רוצה שיידבק בו משהו מזה, ושהיא מבינה את זה לגמרי. יש לכולנו מספיק צרות גם בלי "זה". מי תיאר לעצמו אז שהיא תתברר ככל כך צודקת? 

    אתמול אני ושטראוך גלשנו לאתר הממשלתי. היא שמעה שיש הטבות לאלה מ"שמה". חשבה שתמצא את עצמה ברשימת המוטבים. במקום זה, צדה עיננו הודעה בעמוד הראשי. "אזרחי יקרים, הנכם מתבקשים לגשת לקופת החולים במחוז מגורכם ולעבור בדיקה לזיהוי גֵן השואה". מתחת נכתבו באותיות פטיט עוד כל מיני הוראות מיותרות.

   גֵן שואה?! גן שואה?! אני ושטראוך הבטנו אחד על השנייה כמו מטומטמים. מאיפה זה בא להם שם בממשלה? איזה גן שואה בראש האידיוטי שלהם? על זה מבזבזים כסף? ועוד עכשיו, עם כל הקיצובים?

   בבית, לבדי על המיטה הזוגית, חשבתי על מינה ועל הגן שואה הזה. היא בטח יש לה גן כזה מהצד של האימא. אבל אני? מה פתאום! כולי עירקי שחור. אני לא הולך לשום בדיקות. בבוקר אתקשר למינה, אבקש מבעלה שייתן לי אותה, אספר לך על הבדיקה, שתלך המסכנה, שהילדים שעוד לא נולדו להם לא יקבלו את זה חס ושלום.

    מה אומר, טוב שלא היו לנו ילדים לי ולמינה. בעצם, עכשיו יש לילדים העתידיים שלה יותר סיכויים לקבל את הגן הזה, כי הבעל החדש שלה גם הוא צאצא של אלה מ"שמה". אחרי שהתגרשנו היא אמרה שלא תתחתן יותר עם פרענק. חחחח. עכשיו שתצטער על מה שהפסידה. איתי היה לה חמישים אחוז פחות סיכויים להעביר את הגן לילדים.

   אין יותר צנוניות. אין יותר מלפפונים. כל יום הודעה חדשה. ביטלתי את המינוי על העיתון, ומהיום אני קורא את ההודעות הממשלתיות רק באתר שלהם, במחשב של גברת שטראוך. אחלה מחשב יש לה, גולש חזק והכול. כל ערב אנחנו בודקים באתר הממשלתי מה יהיה חסר מחר, אז התרגלתי לא ללכת לסופר. בשביל מה להתאכזב? כל יום חסרים עוד ועוד פריטים.

   אחרי שאנחנו גולשים, שטראוך מזמינה אותי לקפה נמס. באמת חביבה האישה הזאת. עברה את גיל הגבורות ועדיין צלולה כמו שד. לפעמים יש לה כוח אפילו לאפות. עוגיות חמימות זה הדבר שאני הכי אוהב ליד הקפה, תענוג שמינה לא נתנה לי בחיינו המשותפים. עכשיו שתביא תינוקות עם גן שואה, שתראה אם אכפת לי. ככה ויתרה על פרענק עם לב זהב ובלי גן שואה. חחחחח.

   כשצלצלתי לספר לה היא דווקא ענתה, לא בעלה. היא לא נשמעה שמחה לשמוע אותי, אבל זה רגיל. היא לא מבינה מה יש לי להגיד לה שנה וחצי אחרי שנפרדנו, ואפילו אין לנו רכוש או ילדים משותפים. סיפרתי לה על הגן שואה ועל הבדיקות שכל האזרחים אמורים לעבור. היא אמרה שלא שמעה על זה. הצעתי שתשאל את בעלה, שיש לו מחשב טורבו בעבודה, שיגלוש קצת לאתרים נורמליים ולא רק לאתרי פורנו, ויתעדכן בחידושים האחרונים של הממשלה. בעצם, מה שרציתי לגרום לה זה להצטער על שעזבה אותי, שהרי עכשיו הוכפלו סיכוייה להעביר את הגן לצאצאיה החדשים, עם הרשע הקירח שלה.

   זה שהוא קירח לא קשור, אמרה מינה, וחוץ מזה אני כבר ממילא בהריון, אז אם יש גן כזה, ובבקשה אל תצחיק אותי עם ההזיות המטורפות שלך –אני כבר ממילא נושאת אותו, לא?

   היא הפילה עלי פצצה, זה נכון. מצד שני, חמלתי על הפעוטות שלה שיישאו גן חראי כזה כבר ברחם. כשהצעתי הפלה, היא טרקה לי.

   בערב, שטראוך הראתה לי על המסך השטוח שלה שכתוב כי מעכשיו כולם צריכים לבוא ולבדוק אם יש להם את הגן הזה יימח שמו, כי נישואיי תערובות זה כבר שם דבר בארץ, וחוץ מזה, רופאים חוששים שהגן עובר גם בדרכים אחרות. איזה בדיוק, הם לא פירטו.

   בלילה חלמתי שאני עובר בתוך מכונת רנטגן ענקית ומכוערת למציאת הגן, וכשאני יוצא משם לא מוכנים להגיד לי אם יש לי או אין לי. רק הרופא הראשי אוסר עלי בפנים חתומות להינשא בשנית.

   שטראוך לא הייתה צריכה ללכת להיבדק, זה ברור שלא, כי היא מ"שמה" וגם כבר לא פורייה. למי תעביר את הגן, למי? את מי תדביק? כולה יושבת בבית, מחכה לקצבה שתבוא כל חודש. אני זה דבר אחר, עוד אין לי שלושים ושמונה, ואומנם מעירק אני, אבל באתר כתבו את שמות כל ארצות המוצא של האזרחים. היה כתוב גם עירק, בפירוש. אמרתי: אני לא הולך. אמרה שטראוך: אל תהיה ילד, לך תיבדק, עוד תמצא אישה ותרצה ילדים. תבדוק את זה. מה, אתה רוצה ילד שיהיה כמוני? עם טאטו כחול על היד וקצבה ממשלתית מחורבנת?

   גברת שטראוך, אוח גברת שטראוך, מאיפה לך המילה טאטו? רציתי לשאול, אבל ידעתי שזה הכול היא סופגת מהרשת. אולי כבר יש לה גן כזה: גן רשת? נדבקה המסכנה.

   למחרת מוקדם בבוקר, לפני העבודה, התייצבתי בקופת חולים. הסתבר לי שזו לא פרוצדורה כזו קלה. רק הציגו את זה ככה באתר. הפקידה בסך הכול קבעה לי תור ונתנה הפנייה לאיזה מתקן ממשלתי שבו עורכים את הבדיקה. לך דע מה עושים שם באמת לאזרחים.

   סיפרתי את זה בערב לגברת שטראוך, והיא אמרה שאין מה לפחד, מה כבר יהודים יכולים לעשות ליהודים, ש"שמה" לא עשו? בטח, בשבילה הכול משחק ילדים. לא פוחדת זאת גם מהשטן. יבוא לקחת אותה, תוציא לו לשון אפורה עם פטריות. והוא ישאל בקול חנוק: לא תתני לי, גברת זקנה, גם קצת אורז ליד? חחחח. איזו אישה.  

   בכל זאת, ללכת לקופת חולים בבוקר בדרך לעבודה זה דבר אחד, וללכת במיוחד למתקן ממשלתי בטיז אל נאבי זה דבר אחר. ואני גם אין לי מכונית מטעמים כלכליים ופציפיסטיים גם יחד. גברת שטראוך הצילה את המצב. אמרה שלצילה מלמטה יש מכונית. לא הכרתי את צילה הזו שהיא סיפרה עליה. כנראה שאנחנו חוזרים הביתה בשעות אחרות. ובכל זאת פלא שלא נפגשנו עד עכשיו. אז השכנה שטראוך אמרה שהשכנה צילה תיקח אותי למתקן הממשלתי בטיז אל נאבי כדי לעבור את הבדיקה המשונה למציאת הגן המיותר. אני קצת ביישן, אז היא צלצלה אליה במקומי, והן קבעו שאני אבוא אל צילה מחר אחר הצהריים וניסע יחד.

   צילה פתחה לבושה כבר ומוכנה לצאת. היא התנהגה בקשיחות ובלא שמץ של נשיות, למרות שמאחורי המבט החמוץ היה חן לא ממומש. בניגוד למינה המתאפרת בכל הזבל שמוכרים בעיתונים, לצילה היו פנים לבנות ונקיות מחומרים מלאכותיים. אולי זה בגלל שבדיוק חזרה מהעבודה, ואולי בגלל שבבדיקה הזאת צריך להיות נקיים מחומרים זרים כמו איפור ותכשיטים.

    עד שהגענו עברה יותר משלושת רבעי השעה. תיארתי לעצמי שזה רחוק, אבל את הטיז אל נאבי הזה שהגענו אליו באמת לא הכרתי. מקום מוזר, אפור ומסוגר, באמת מתאים למתקן חשאי מהסרטים. ובכל זאת תיארתי לעצמי מבנה ממשלתי סטנדרטי יותר. כבר חיכו שם לא מעט אנשים בתור. מה תעשה אם יש לך את הגן? הם שאלו זה את זה. כאילו שזה ישנה לי, אמרה אישה אחת, גם ככה אני חולמת בלילות שאני מ"שמה". זה כבר בוורידים שלי "השמה" הזה למרות שלא באתי משמה, אני צברית בכלל, שבעה דורות, סמך-טטית, מטבריה.

   אה, התפלאה צילה, גם אני חצי מטבריה. שמונה דורות בעצם, הוסיפה כאילו הן בתחרות כלשהי, מי נמצאת כאן יותר דורות.

   ואני מעפולה. ואני מקריית ים. ואני מאילת. שמונה דורות מאילת? שאל מישהו. הרי אילת לא קיימת שמונה דורות. מה זה משנה ענה לו אחר, כולנו פה צברים, נכון? אז אין לנו את הגן, זה בטוח. זה הכול פרופוגנדה של הממשלה. רוצים להבהיל. רוצים למצוץ את הדם שלנו באמצעים חוקיים, זה הכול. יאללה, צפירת הרגעה כולם.

   וכולם באמת נרגעו אחרי שהגברתן אמר את דברו, וחזרו לעיין בספריהם ובעיתוניהם, ודבר לא נאמר עוד בחדר ההמתנה. איש איש נכנס לחדר הבדיקות בתורו, ויצא ממנו אפרפר מעט. תשובות עדיין לא נתנו. לא על המקום. אמרו שישלחו בדואר תוך שבוע מקסימום.

   צילה ואני עברנו את הבדיקה בזה אחר זו. בסופו של דבר היה מדובר בשאיבת דם פשוטה – יכלו כבר לבצע את זה בקופת חולים, ולא במכונת אם.אר.איי מבהילה כמו זו שכיכבה בחלום שלי, זו שהשכנה שטראוך אמרה עליה שאני צופה ביותר מדי סרטי ריגול.

   בחזור, צילה הציעה שנלך לאכול משהו. ובאמת העברנו ערב נעים ביחד באחת מן המזללות המהירות על אם הדרך. היא לקחה שקדי עגל וחומוס, ואני הסתפקתי במרק רגל חם וסמיך עם פיתות מהתנור. היא שאלה אם אני תימני, ואני אמרתי, מה, אני נראה לך תימני? והיא אמרה שאין לי מה להיעלב, אני נראה מזרחי, זה הכול, וכל המזרחים נראים לה אותו הדבר. היא לעומת זאת מהורים שבאו מ"שמה". אני והמזל שלי, תמיד נדבקות אלי אלה מ"שמה". אוהבות שחורים כנראה. עם אישה כזו יהיה לילדים שלי חמישים אחוזי גן שואה. לא להיט בכלל. אציין את זה בפני גברת שטראוך. מה שידכה לי את האישה הזאת? גם חמוצה, גם לא מתאפרת, וגם גנים מקולקלים.

   גברת שטראוך היא אישה טובה, אמרה שלא יפה איך שאני מדבר, אחרי הכול כולנו עם אחד, מה יש ללכלכך אחד על השני, וגם הציעה שאזמין את הצילה לסרט מחר בערב, כי צריך לדפוק על הברזל בעודו חם. ממזרה זקנה, רואה יותר מדי אתרי פורנו. אחרי שאני הולך היא בטח מעבירה מהאתר הממשלתי – שם אנחנו מתעדכנים בעליית אחוזי הגן בארץ – למי יודע איזה אתרים.

   עד שהגיעו תוצאות הבדיקה אני וצילה שכבנו כבר כמה פעמים. חבל שלא ידעתי שיש לי שכנה כזאת חמה לפני חצי שנה-שנה. יכולתי לספר עליה למינה, שתקנא קצת. כמעט כל ערב ישבנו אצלה, נשנשו פיצוחים, ואחר כך שכבנו בכל תנוחה אפשרית. צילה אמרה שאלה תנוחות מצוינות להיכנס להריון. היא אמרה את זה כאילו היא מציינת עובדה רפואית, לא כאילו זה קשור אלינו. הרמתי גבה אבל היה חושך והיא לא ראתה. אחר כך כנראה הבינה שנבהלתי וסיפרה שהיא על הגלולה. יופי, אמרתי לה, כי אני לא רוצה לתכנן שום ילדים נגועים כל עוד לא קיבלנו את התוצאות, את מבינה? והיא אמרה בחיוך רחב ומשתתף: בוודאי.

   נדמה שלא היה צריך להסביר לגברת שטראוך על הרומן. היא כבר ידעה. כנראה שיש בבניין הזה רשת ידיעות חשאית, הכול עובר בין השכנים בתוך שלוש שעות מקסימום. מי התגלה כנשא הגן, מי התאהב במי, מי מתרגש ממי, מי מזיין את השכנה מלמעלה ומי חוטא בגילוי עריות. לאט לאט התגלה שכל הדיירים נושאים את הגן. הייתי בטוח שזה מפני שאני גר בשכונה צפונית, שבה יש רוב ליוצאי "שמה" וצאצאיהם. ברור שיהיו נגועים.   אבל אני מה יש לי עם זה? צילה ואני היינו האחרונים שעדיין לא קיבלו את תוצאות המעבדה. עד אז הזדיינו בפראות שלא הייתה מביישת את הסרטים שגברת שטראוך צופה בהם בלילות באתרים שלה. אמרה שהכי היא אוהבת סרט אחד על קפואית שיש לה גבר יהודי שהיא עושה בו מעשים מגונים. איזו פרחחה מקסימה. טוב שנשאר לה חוש הומור, אותו לא לקחו לה ב"שמה" כנראה, או שסיגלה אותו אחרי ה"שמה" במקום להשתגע.

   מינה שמעה על צילה דווקא מהרשע הקירח. ראה אותנו סועדים ערב אחד באחת ממסעדות האזור, וסיפר לה. למחרת כשהיא התקשרה לוודא אם יש אמת בממצאים, אמרתי לה, תירגעי, עוד לא ברור אם אני נושא את הגן, אבל כן, שיקרתי, אני בדרך לחופה. מה יש? היא מוזמנת גם, אגב. היא טרקה, לא לפני שקיללה: הלוואי שיש לך את הגן.

   "הלוואי שיש לך את הגן" הפך לקללה נפוצה אצלנו. בעבודה, כל מי שעיצבן עובד אחר זכה בקללה. מירה הבלונדה מהחשבונות קיללה ככה את הבוס לפני שבועיים, וכשנודע לו למחרת שהוא נגוע, הוא היה בטוח שזה בגללה ופיטר אותה על המקום באשמת כישוף. לא נעים. אפילו ברחוב מקללים ככה: נהגים עצבניים, הולכי רגל סטלנים, מלצרים ממורמרים, סועדים רגוזים, כולם מקללים ככה אחד את השני כאילו אין מחר, כאילו הגן הזה משנה במשהו. "הלוואי שימצאו לך את הגן", פחחח. איזו מין משאלה זו?  

   כשהתעוררתי בבוקר הייתי בטוח שאני אצלי בבית, עד ששמתי לב לרגל הלבנבנה של צילה כרוכה על מותני. זאת יש לנו גוף של נערת גומי. אל תשאלו אילו תנוחות היא לימדה אותי בחודשיים האחרונים שלנו יחד. נראה את הקירח שוגל ככה את מינה המסכנה. גם גן שואה על בטוח, וגם שלא תחווה לעולם את תענוגות הקאמה סוטרה? האם יכולתי לקוות לנקמה גרנדיוזית מזו?

   נעלתי את הכפכפים של צילה ויצאתי החוצה, לבדוק אולי בכל זאת הביאו בקבוק חלב. נורא התחשק לי קפה. אפילו נס קפה יהיה בסדר. שתי מעטפות לבנות עם סמל ממשלתי היו תחובות מתחת לדלת. שלפתי אותן בזהירות, אחת אחת. תחילה פתחתי את זו של צילה. חיובי כמובן. לא חשבתי אחרת. ברגע הראשון הצטערתי על התנוחות שלא אדע יותר איתה, וברגע הבא נשמתי לרווחה: מזל שהיא על הגלולה! לא ניגשתי אליה. הסרתי את הכפכפים שלה מהרגליים ועליתי אלי הביתה. התלבשתי, שתיתי קפה שחור והתיישבתי בנוחות על הכיסא במטבח כדי לפתוח את המכתב שלי בשקט.

   חיובי.

   חיובי?

   חיובי.

  דפקתי אצל שטראוך, שתקרא גם היא. בטח טעות. שתייעץ לי מה לעשות. לבקש בדיקה חוזרת? ואולי זו סתם טעות הדפסה? אני לא מאלה שסומכים על מחשבים. 

  דפקתי ודפקתי אצלה בדלת ולא שמעתי את גרירת נעלי הבית שלה, כמו בכל בוקר. עכשיו כבר צלצלתי בפאניקה מסוימת. לא פתחה. התחלתי לדפוק בכוח על הדלת ולצעוק את שמה: גברת שטראוך, שטראוך, גברת שטראוך. פעם אחת גם צעקתי, דינה, זה שמה הפרטי. לא פתחה ולא ענתה. הצמדתי אוזן לדלת, אין קל ואין עונה.

   בינתיים פתחו גם השכנים את הדלת לראות מה קרה. כולנו קראנו לשטראוך, וזו לא פותחת. עד שהשכן מלמעלה הביא איזה מכשיר מתכת ופרץ את הדלת. נכנסנו פנימה בשיירה, ואני בראש. היא לא הייתה בחדר השינה. גם לא בסלון. יכולתי לדעת שהיא תשב בפינת העבודה שלה, ליד המחשב. איפה שתהיה? אני רק מקווה שראתה משהו נחמד כשההוא מהאורז ופטריות בא לקחת אותה. אני שואל את עצמי עד היום עם על יד האורז והפטריות הוא גם ביקש מיץ תפוזים, והיא הציעה לו מיץ פז משומר, כי זה מה שמגיע לו, וכי היה לה חוש הומור לא רע לשכנה שטראוך.

   כשכבר היינו בפנים והשכן הגברתן הזמין את מד"א, גם צילה הגיעה לבדוק מה קרה. היא ראתה שאני שפוך ובאה מיד לחבק אותי ולעודד אותי, וכשכבר לא נשאר מה לעשות בדירה היא הובילה אותי לדירה שלי, השכיבה אותי במיטה והצטנפה לידי בתנוחה אינטימית. היא ליטפה אותי וניחמה אותי, ואפילו שרה לי שיר ערש. חשבתי שזה בגלל הטראומה מגברת שטראוך. שכבתי שם עצום עיניים, והתמכרתי לליטוף של כף ידה החמה והיציבה.

   רציתי לספר לך משהו, היא אמרה. חשבתי שהיא רוצה לספר לי על הגן שואה שלה. בטח קראה את המכתב כשקמה, לפני שעלתה אלינו למעלה, למצוא את השכנה שטראוך מצונפת וקרה מול אתר פורנו סוער במיוחד. אחד השכנים הבחין ש"הטאטו" שלה הזהיב במשך הלילה, ועתה נראה יותר כמו דרקון זוהר בחשכה שעושים הימאים, מאשר כמו מספר מ"שמה".

   מה את רוצה לספר? שאלתי את צילה. ועדיין לא סיפרתי לה על המכתב שלי. כשיתגלו הממצאים למינה, היא בוודאי תשמח לאידי. אבל צילה לא תשמח, זה בטוח. למה שתשמח על אהוב בצרה? מה כיף כל כך בצרת רבים, אני לא מבין. איזו מין אומה שמחה לאידם של בניה הפגועים, איזו?

  אני בהריון, היא אמרה.

  זה קורה לפעמים עם הגלולה, היא אמרה כשלא עניתי.

   ראיתי שגם אתה נושא את הגן, היא אמרה כשעדיין שתקתי, המכתב פתוח על השולחן במטבח. אז זה לא צריך לשנות לנו, נכון?

   את פסיכית או משהו? אמרתי אחרי הרבה זמן ששתקתי. למה שלא ישנה לנו, למה?

   לפני ששמעתי את תשובתה יצאתי לבדוק, אולי כבר הביאו את בקבוקי החלב. שלשום הבטיחו לחדש את האספקה. שטראוך כבר לא תצטרך את שלה, אז אני אקח את הבקבוק המיותר אלינו. עכשיו צילה צריכה חלב בשביל שניים. 

   

  

     * כל הזכויות שמורות ליעל ישראל