המשטרה הביאה אותו לבית מארחיי, שניהלו בית יתומים בפרברי בנגלור. זה היה בשעות הערב. פעוט בן שנתיים וחצי, יפהפה, עירני, חכם, לבוש בג"ינס וטי שירט, ממש איש קטן.

הוא היה נסער מאוד. אחז בידו ערמות צילומי פולארויד ועבר מאחד לשני בסלון, לא מפסיק לדבר ולהראות את הצילומים.

 

השוטרים סיפרו לנו שאביו רצח את אימו וזרק את גופתה לבאר הכפר. כעבור שלושה ימים הסגיר את עצמו למשטרה והביא אליהם את בנו.

 

"מאמי, מאמי," אמר כשהגיע אלי והצביע על אחד הצילומים. לזוועתי, ראיתי את גופת האם צפה על מי הבאר, נפוחה כמו בלון, תכולה וחיוורת, סארי צבעוני נדבק בעקשנות לגופה המת, כמעט מתפקע עליה. 

גם יתר הצילומים היו של גופתה. צלם המשטרה צילם אותה מכל הצדדים. בידי הילד לא היתה אף תמונה של האם בעודה בחיים.

 

באנגלית רצוצה ניסה לספר לי על מה שקרה. הוא לא בכה, רק דיבר בשטף. "דדי זרק את מאמי לבאר. מאמי מתה."

 

רציתי לחבק אותו, לנחם אותו, אבל הוא לא רצה אף חיבוק, גם לא ממתק. רק רצה להראות לנו את התמונות ולדבר בלי סוף על מה שקרה.

 

הוא לא בכה ביום ההוא וגם לא למחרת, וגם לא בימים בשבועות, בחודשים ובשנים שבאו לאחר מכן. אף לא דמעה אחת.

 

ישבנו איתו עד שתיים בלילה, עד שנרדם, רצוף, הלום מהאובדן, מהמכה ששינתה את חייו לעד.

 

אף אחד מאיתנו לא הצליח לישון בלילה ההוא. בכל פעם שעצמתי את עיני, צפה תמונת גופת האם במוחי.

 

למחרת לקחנו אותו לבית היתומים. הוא סירב להיפרד מהצילומים. גם בבית היתומים הראה אותם שוב ושוב לילדים, לאם הבית ולטבחית.

 

כשבאנו לבקר אותו כעבור ימים ספורים, נראה שהוא הסתגל למקום, למצב החדש שנכפה עליו, ל"משפחה החדשה". הוא שיחק עם הבנים, הלך בבוקר לגן, אכל טוב וישן היטב.

 

אבל בעיניים היה לו מבט רדוף, מיוסר. ריחמתי עליו כל כך, אבל לא יכולתי לעשות הרבה בשבילו. הוא מיאן להתנחם. כבן יחיד אולי היה משוש חייה של אימו, אבל עכשיו לא היה מי שיאהב אותו, יגונן עליו, יגדל אותו.

 

לאחר מכן נודע לנו מהמשטרה כשהילד הוא בן למשפחה עשירה, ולפני שאביו הסגיר את עצמו הוא סידר אצל עורך דין שכל הנכסים יעברו לבנו כשיגיע לגיל 18. עד אז מונה לו אפוטרופוס. מכיוון שהאבא לא היה בקשר עם משפחתו ועם משפחת אשתו, לא נמצא לילד מקום אחר מלבד בית היתומים.

 

במהלך השנים שעברו מאז, חזרתי כמה פעמים להודו לצורך עבודתי. בכל פעם הלכתי לבקר את הילדים בבית היתומים ופגשתי גם אותו.

 

ילד נסיך, אהוב על אם הבית ועל הילדים. אך למרות שיתפקד היטב והיה מקובל על כולם, תמיד נשאר לו אותו המבט העצוב והרדוף בעיניים. 

 

 

בפרק הבא: מתנות בדולר ליתומים

 

 

 אני פותחת פה סדרת רשימות חדשה על חוויותי מהודו, גם מארבע השנים שחייתי שם בשנות השבעים, וגם מהעשור וחצי האחרון, בהם אני נוסעת לבנגלור לעבודתי.