תמיד הוא חיפש אחריה, גם כשלא היה מודע למושא חיפושיו, באהבתו הלא מוסברת לחדרי מדרגות, לגרמי מדרגות, למעקות, לדלתות, נעולות או פתוחות למחצה, מכניסות או מרחיקות, לחלונות וגומחות, לעליות גג; מבקש את האישה שהיתה מציצה אליו ונסוגה, עולה מעלה-מעלה או נסה אל המרתף, סוגרת דלת, מסיטה וילון, חולפת כצללית על פני זגוגית מאובקת; שועה אליו ומיד נעלמת. אולי בגלל זה לא נשא אישה, חשב.
כשהיה סטודנט באוניברסיטה העברית שכר לו חדר בבית ישראל, ברחוב רש"י 41, בביתה של אלמנה אדוקה. סמוך אליה. כך בכל אופן היה משכנע את עצמו, אף שלא ידע אז לתת לה שֵם או צורה. היא היתה יכולה להיות כל אחת, בעצם. ואף אחת. כך הוא מסביר לעצמו את החמצתו היום, ספון בחדרו האחד עם המיטה האחת והחלון האחד והארון האחד. משחזר לו את מהלכיה של סבתא לנה שנולדה וגדלה בחברון וירדה לשבור שבר באלכסנדריה וחזרה לירושלים אחרי המלחמה העולמית הראשונה, לשכונת בית ישראל, ואחר כך הלכה אחרי הוריה לשכונת הבוכרים, ושוב חזרה לבית ישראל, כאישה נשואה, ושוב לבוכרים, כאלמנת קש, ולדורטמונד ולפריז, כאישה עגונה, וליפו, ושוב לירושלים… כאילו היו חייה משחק שחמט שסופו המר ידוע מראש. אלא שמלכה של שחמט אינה יכולה להיוותר ללא מלך על לוח המשחק – זה החוק היבש – גם כשהמלך בורח ממנה לדורטמונד ולפריז ולניו יורק ולבית הקברות…
מהימים ההם נותרו לו תצלומים שצילם בשכונה הישנה – דיבוק חדרי מדרגות אחז בו, והיה קורע פיסות מציאוּת במצלמה הישנה שאביו נתן לו כשהתגייס לצבא. מציאוּת שהתממשה לו דווקא לעת שנבדל מהעולם, כשעומד הוא לפני הקיר הלבן ונועץ בו תמונות וגלויות ומסמכים, לספֵּר לעצמו את חייה של לנה, לפרש לו את חייו. תפאורה מושלמת, הוא מהרהר בינו לבינו, בימת תיאטרון לשלוש רקפות ארצישראליות: לנה קזרנובסקי-אליעזרוב ולנה שניאורסון ומרים אחותה. הנה הן עולות בגרם המדרגות, אל ביתה של חיה-לאה ברחוב דויד ילין. שהרי רקפת זו נישאה לא מכבר לאחד דויד וייס, וחיה לה חיי נישואים ירושלמיים נעימים בדירתם בקומה העליונה. הן מקנאות בה, היא צעירה מהן וכבר מגדלת לה בטן של אשת איש, להכעיס. דויד הירש לֵייבּ, אביהן של השניאורסוניות, איש קשה ומבטל את החתנים זה אחר זה; ולנה שלו מחכה לאביה שישוב מגלות סמרקנד, שהרי לא יעז איש לבחור לה חתן ללא אישורו של הרב. רקפת נרקבת בסלע.
שלוש שנים לאחר המלחמה העולמית הראשונה היא נישאה. בתולה זקנה בת עשרים ושבע. אבל כשהיתה יורדת במדרגות עם בנות הדודה לא נתנה את דעתה לגילהּ, שהרי היא בת הזקונים והכול סולחים לה. הן יצאו אל הרחוב שהיה רגוע, לילה היה וריחות של יום האתמול נמשכו אחריהן מחדר המדרגות. לא הסגירו את המהלך הבא.
"חיזור" יפה ומהדהד בדורות סיפרת כאן אחרי הסבתא ועצמך. וצילומים יפהפיים. באמת חדרי מדרגות הם משלים מהלכים שכאלה. גם אני קצת לוקה בהם. יש בהם תמיד את ריח הסיפורים.
יווווווווווווווווווווווווווווווווווו…. איזה כבוד! שלאה איני כותבת לי. תודה מקרב לב, לאה. באמת.
אתה אמן, אז אתה מגזים, נכון? הולכת לעבוד בגינה, לעקור כמה יווווווו… באמת היה יפה לעין. שבת חייכנית.
בכלל לא מגזים, לאה יקרה. בחיי!
ושבת חייכנית גם לך, יוסי
איפה הרומן טרונץ"? מחכים….
זה מקסים. רוצים עוד.
עוד רומן פחות רומן… העיקר הבריאות, לא?
נשיקות לחברה שלי, יעל.
יוסי, איזו שזירה יפה בין המילולי לחזותי.
כתוב עדין ופיוטי. אחכה להמשך.
תודה, שחר-מריו!
מחכה להמשך, טעם של עוד, אוהבת את צילמוי חדרי המדרגות, אכן בחדרי מדרגות יש איזו תמצית של הוויה, מן תפיסת קצה או צל של חיים שלמים
תודה, חני!
ראי תגובתי לחנה טואג.
יוסי, צילומים מופלאים והסיפור – האם זהו מין פרולוג למשהו ארוך יותר?
פתיחה נהדרת מכילה את כל המהות, וכולם אחריה עולים יורדים, נאחזים, מרפים נופלים , קמים במדרגות, מעליהן ומתחתם ואנחנו , לא עוברי אורח במדרגות האלה, נאחזים במעקות ובאנשים ,שנגעו בנו פעם באהבה ?יפה הסיפור, יפים המראות. טעם של עוד!
תודה, חנה!
את מוזמנת:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=92&itemID=4345#post4345
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=92&itemID=4409#post4409
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=92&itemID=4459#post4459
זה פרגמנט תועה, אחד מיני רבים, שאינם מצליחים לעבור את משוכת חוסר הסיפוק שלי… ובמיוחד עתה, כשאני קורא את "נוטות החסד" וחושב על "ליבשן" המסכנה שלי, שאפילו במכון לתרגום ספרות עברית דחו אותה על הסף.
או כמו שאמרה רונית מטלון, "אם אין לך מה לומר אז אל תכתוב".
אז בינתיים אני סותם ת"פה.
עד הירייה הבאה (שאותה אני מחפש כבר שנה שלמה ולא מוצא… יש לך איזה מאוזר או עוזי קצר להלוות לי?)
יוסי
קראתי עוד אתמול בלילה, נהנתי, אהבתי מאד את הצילומים, ולא היה לי כח להגיב. אבל האמת שאני אוהבת את הפוסטים שלך (קוראת אותך רק מאז שהצטרפתי) ולגבי מה שענית לאמיר אור… נו באמת, אל תשתוק. והנה ציטוט משירו של ויליאם בלייק (בתרגומו הנהדר של גיורא לשם, מהבקר)
"עֵץ הַתַּפּוּחַ אֵינוֹ שׁוֹאֵל אֶת הָאָשׁוּר כֵּיצַד לִגְדֹּל; כָּךְ הָאֲרִי, וְהַסּוּס, כֵּיצַד לִרְדֹּף שָׁלָל"
ובכלל כדאי לך לקרוא את הפוסט הזה.
שבת שלום
איריס
תודה על הקישור לשיר של בלייק, איריס.
ליסל"ה יקר! סיפוא נפלא עם טעם של עוד. תודה!
תודה, שולמית!
סיפור חי ונושם, וצילומים יפהפיים. חדרי המדרגות האלה נוטעים איזה מתח בנפש, מזכירים לי את בית סבתי בגבעת-עליה ביפו. תן לסיפורים לך לנשום ולצאת, אל תאלם, הרי יש לך מה לומר.
אסתי אסתי, תודה על המילים היפות ועל הנחמה!
מאד יפה.
כלם מוציאים פה את הסבתות, והן ראויות לכך.
יוסי, אני דוקא לא רואה בטקסט הזה חלק ממשהו גדול יותר, עמוק יותר, מורכב יותר — אלא חלק ממין ספרות בלוג שנוצרת פה. חלק מהמגרות ומהספרים, חלק תגובות עליהם… אבל נוצר איזה רצף שמכסה נושא בדילוג מאחד לשני כמו במשחק
רציני.