הבלוג של מירי אמנית חומר וכותבת
החתולים שלי לא היו בכלל בתוכנית. גדלתי בבית של כלבים, עקבותיהם ניכרים עד היום בנפשי. אבי נטה לשלוט בכל סביבתו ביד קשה כולל הכלבים וכלבים נכנעים לראש הלהקה, כידוע . אבל כנראה בכל זאת יש בי מן המרדנות האנושית ואני נעה בין הקטבים, פעם שפוטה וקשובה עד נימי הנימים לאדם(או החתול) השני ופעם מסובבת את הגב והולכת לי לדרכי. רצה הגורל ורצו החיים וכנראה רצינו כולנו – והגיעו החתולים. הילדים גדלו ויצאו לדרך משלהם, מאחוריהם נותרו למשמרת חמש חתולות. מאבישי אוהב החתולים, למדתי להתחיל להתבונן בהן וכנראה בגלל הצורך האימהי שנותר מרוקן מאובייקטים תינוקיים לאהבה,התחלתי אף אני "לראות" אותם.
המדיניות שלי הייתה לאמץ את החתול החלש ביותר ולחזקו,למרות שחתולים לא היו העדפה ראשונה שלי ,כאמור.
עוד לפני שנים רבות כשהובא חתול שחור לבן בשם "דשא" לביתנו על ידי ביתי הקטנה . אני כמובן שמרתי מרחק בגלל הקושי לחלק את אהבתי לכל היצורים שהוצנחו על בֵּיתי, אבל כשמצאתי אותו שפוף ודחוי בחוץ באיזו פינה בגינה, הבנתי שאני צריכה לפעול. הרמתי אותו, חיבקתי, האכלתי,התייחסתי והוא חזר לעצמו.התחזק באמונתו…
מהחמישייה שנותרה כאמור לאחר שהילדים עפו מהקן, אימצתי ושמרתי על החתולה המבוגרת ביותר. מכיוון שאני עובדת באזור הבית (הסטודיו בחצר) זה אומר, קירבה כמעט כל היום ולפעמים גם בלילה. לבסוף מתה פליס ורבות כתבתי על הפרידה .
מהחמישייה שנותרה כאמור לאחר שהילדים עפו מהקן, אימצתי ושמרתי על החתולה המבוגרת ביותר. מכיוון שאני עובדת באזור הבית (הסטודיו בחצר) זה אומר, קירבה כמעט כל היום ולפעמים גם בלילה. לבסוף מתה פליס ורבות כתבתי על הפרידה .
נותרנו עם ארבעה. בובה שהיא כיום המבוגרת ביותר, שולה שכבר סיפרתי על יתמותה מאמה ובעצם גם ממני. (כאם הבית רציתי שתהיה בחוץ, כי לא אהבתי כאמור לעיל, אף פעם ריבוי חתולים בבית בעיקר בגלל חוסר האפשרות להתייחס כראוי ). אחר כך שיניתי דעתי כשראיתי אותה סובלת ומייללת , היא נכנסה הביתה ולבסוף אחרי מות פליס התחילה לקבל יחס מועדף , שוב מתוך אינסטינקט אימהי מרוקן אובייקטים קרובים, וגם מתוך שאיפה לרפא את החור הנפשי שלה-שלי. עם שולה מצאתי כמה נקודות אישיותיות דומות לצערי אבל את שמחת ההבנה, אותי-אותה…
אל השתיים נוספו באני ומימי , שהיו של ביתי הגדולה שנסעה לארץ רחוקה וקרה . כך אני שהייתי אוהבת כלבים הפכתי למגדלת חתולים .
לאחרונה אני מחפשת נושא לכתוב עליו מכיון שיצר הכתיבה גבר מאז פתחתי לי בלוג. המטרה הייתה אמנם לפרסם עבודות שלי, כדי שאוכר וגם מפני שאני אוהבת לראות אותן על המסך , לבד בחלל משלהן , מוארות, אבל יש בי את הצורך העז לכתוב. חשבתי על יומן עבודת סטודיו, אבל הנה נדחפו החתולים קדימה. אז יהיה זה יומן החתולים שלי. למה? כי כל יום הם מלמדים אותי משהו חדש . עליהם -על עצמי.
מימי מחפשת מקום לישון.
ידוע למי שמגדל חתולים , שהם נוטים להחליף את מקומות השינה שלהם. בבית שבו ארבע חתולות ,ויש צורך להילחם על מעמד וגם על טריטוריה. ההחלפה הזו מבלבלת את כולן. די ברור שבובה השמנה והגדולה וכנראה גם הרשעה, לעת צורך, שציפורניה ארוכות קשות ושורטות, תכתיב את הסבב. אבל מכיוון שהתחייבתי לשולה, אני משגיחה שמקומה יישאר מובטח ולמעשה מפריעה לבובה בסבב השרלטני, שישאיר כמה מהן ללא מקום טוב.
מדובר כמובן בחורף ובבית שמחומם רק בערב. הווה אומר נדרשת כרית ורצוי שתהיה מצופה בבד חם. אם כך בקור הזה , בובה "תופסת" את השמיכה על הספה, שולה , כורסא עם כרית עטופה בסוודר חם, באני על כיסא עם כרית בחדר אחר , שם היא מרגישה מוגנת , כי היא יותר מכולם מוכנה לתקוף בפרנויה שמלבישה כוונות זדון על כל חתול שמתקרב אליה,
ומימי?
ומימי?
בהיותה חתולה רגישה ועדינה, שאיננה מתקוטטת ורק בורחת כל היום מעימותים, קיבלת מעמד בכורה אצלנו במיטה ועכשיו בחורף אף מתחת לשמיכה, מה שמאפשר לשנים או שלושה צדדים להתחמם היטב. אני שחרדה (כמו איזה חתולה) לשלמות השינה שלי מסובבת את הגב ואבישי ממונה על חימומה. אבל. לאחרונה היא מדירה רגליה ממיטתנו והתחילה לישון על …הממיר שמעל הטלוויזיה , מה שאומר שיש לה כרית חימום , קטנה במקצת. כמו כן כשמשהו מאיים עליה היא עולה על הארון העתיק, שעליו יושבות לבטח עששיות הזכוכית של אבישי. כמה מהן כבר נשרו וזכוכיתן נשברה לרסיסים, עד שנטלתי את השורה הקדמית למקום בטוח אחר. מימי גם ישנה על תנור הקרמיקה, בעיקר כשהוא בקירור.
איכשהו החלטתי שזו אשמתי, או אולי אחריותי, שהיא מדירה עצמה מהמקום הכי חם בבית ,המיטה של שנינו, וכבר שני לילות שאני פורסת את שמיכתי אליה. היא נשכבת כמו גורה ליד גוף אימה, מניחה את ראשה על היד שלי וישנה. אבל…אני לא ישנה כי..היד נרדמת לי בלי תנועה. בכלל אני מתנועעת בלילה כל הזמן ולהישאר ללא תנועה מנוגד לאופיי(מעניין איזו חיה נוהגת כך) ואז כשאני מתנועעת ומתהפכת, הגברת הולכת.
מה הבנתי עד כה? שהיא רוצה הגנה מתמדת, שכנראה קיבלה בביתה הקודם (אפילו מחזי החתול זכר) מפני אחותה באני השתלטנית והפרנואידית.
מה עוד למדתי? לחלק תשומת לב לכולן כאילו הן בנות יחידות. זהו שעור נוסף באמהות , שבו את מבינה את תפקידך וממלאה אותו לא בשבילך, אלא בשביל מי שנזקק לך. שעור מצוין. מסתבר שכל אחת ואחת מהחתולות – המורות שלי (אגי משעול אמרה) זקוקה ליחס מהאישה הזו , ששולטת על האוכל ועל מנעמי הבית ויחס לאחת לא חייב להיות על חשבון השנייה.
ומימי? עכשיו היא בטח בשמש החמה והאימהית . כשיש לה פגישה עם השמש, לא רואים ולא שומעים ממנה עד השקיעה. בלילה מחכה לי פגישת מגע עם השחרחורת. עשר דקות טיפול גג.
עד שסיימתי לכתוב, מימי הספיקה ליפול קצת מאחורי הטלוויזיה, כנראה נרדמה חזק שם על הממיר, ועכשיו משהכזיב הממיר אני תוהה איפה היא מתחממת . תעלומה מתמדת.
(נראה שהתחיל סבב חדש מצאתי אותה על השמיכה במיטה שלנו)
(נראה שהתחיל סבב חדש מצאתי אותה על השמיכה במיטה שלנו)
שולה
.jpg)
בובה
באני
מימי על התנור
מימי והממיר
מיריל'ה. יומן החתולות שלך הוא יומן העצים שכבר שנים נכתב בראשי. על כל חתולה שלך, לי יש עץ. אולי אני אעתיק ממך… (?) בולט החיבור החזק לחתולות האלה, האהבה אליהן ממש זולגת החוצה מהמסך.
התובנה שאהבה מוכרה להתחלק בין כולם שווה בשווה, תופסת אותי חזק עם המחשבות שלי. כי כבר כמה זמן שאני מהרהרת, למה אני כותבת בעיקר על אסף ואיתן… זה באמת רק הגיל? כי הם כאלה מקסימים והאמירות שלהם כל כך נקיות ותמימות… או שיש כאן משהו יותר מזה? מפחיד. בחיי.
אגב, יש כמה בעיות פיסוק במהלך הטקסט שהיקשו על הקריאה הרציפה.
אהבתי מאד ומעניין לאן זה יתפתח.
בעצם, עוד אגב, אחרון. תהיה. אז הפוסט האחרון "אתה אוהב אותי?" לא מקרי. מה?
צ"ל מוכרחה
איריס
ניסיתי לתקן את הפיסוק . זה באמת הצד החלש שלי…
לגבי חלוקת האהבה, לא הייתי מגדירה חלוקה שווה בשווה אלא לפי הצורך, וזה משהו שהבנתי רק עכשיו , אז יש לך עוד יותר מעשרים שנה להבין או…שתשכילי להבין קודם וזה באמת באמת חשוב. לבהדוק מה הצרכים של הילדים ובהתאם לספק להם את תשומת הלב ואחר כך להרגיש טוב יותר והרבה פחלות אשמה. זה מה שאני מאחלת לך.
אפרופו כתיבה על הילדים. על חתולים באמת יותר נוח לכתוב כי הם לא יודעים לקרוא בינתיים וגם לא יידעו. ובעצם אנחנו כותבים על עצמנו אז כן. הפוסט הקודם היה מבלבל בצדק.
התיקון מעולה. הקריאה השנייה והשלישית בטקסט היו לי טובות פי כמה. תודה.ממש מעולה.
איריס תודה על ההערות . גם אחרות תתקבלנה בברכה.
מירי, בתור מי שחף מכל חתולופיליה, אני נדהם כל פעם מחדש מעוצמת הקשר ומהחום של החתולופילים (יש לי אחות כזו) ואפילו משתכנע שהחברים עם הזנב הם בעצם מלאכים.
עוד לא זכיתי אמיר בתואר הזה, אני רק מתלמדת. אולי בגלל זה יכולה לתעד כל גילוי שבשביל הותיקים מובן מאליו.
חמודות החתולות ודווקא מתאים לך להיות עם חתולות בסביבתך.
קראת את "מינוש"? לא זוכרת כרגע את שם הסופרת, אבל זה הספר המדליק ביותר שנכתב אי פעם על חתול
לילה טוב מירי
מיאו איריס יש לי פגישה עם שחרחורת קצת נברוטית עכשיו. יש לך איזו תרופה בשבילה?
מירי, היום חתול הוא כמעט כלב. שכח שהוא חתול…
מתוקים היפיופים, גם השמות שלהם ..שולה ובובה בעיקר..
תמי יפה הבחנת, החתולים שכחו את עצמאותם הידועה,נעשו חברותיים להחריד.
בטיפול הלילי נהגנו זהירות רבה זו בזו,אני שלא אמעך,היא שלא תשרוט. משהרדימה אותי, הסתלקה לה לכרית החמה שלה-הממיר הידוע.
אהבת החתולה השחורה לממיר…
כמו כל אהבה,מאוד שברירי…
מקסים כתבת. איזו מתוקות. איזה כיף לך. בא לי אותן. וכמו מה שכתב אמיר: הם מלאכים, פשוט מלאכים. אושר של החיים.
אגב, גם אצלי בובטרון ישנה על הממיר. חם ונעים שם.
אני אמשיך לקרוא בשמחה את היומן.
תודה יעלית הנה יש לי כבר שני קוראים בטוח. וואללה מספיק.
מלאכים . שמת לב שכשמדברים איתם מנמיכים את הקול ומאיטים את התנועות?
הן מאלפות אותנו ומחנכות והכל לטובה.
כאם גאה למיצי ומשי, וגם סתם כך נהניתי מכל מילה מירי, יש לך את הכשרון לראות את המיוחד בכל חתול ולכתוב על זה, מירי והחתולים, ספר או יצירה שמחכה לך להיכתב במלואה
תודה חני
זרQה לא יבין
מה היא כבר מוצאת לספר על חתולים שוב ושוב…
מקסים היומן שלך, מירי, והחתולות האלה עושות לי דז'ה וו גדול. כל הילדוּת גידלתי חתולים וכלב – ביחד! בשלום ובהרמוניה. הייתי הולכת איתם לטייל ברחוב וכל מיני דודים ניגשו להגיד פוצי-מוצי (למי?) ולשאול איך זה שגר חתול עם כלב, והייתי מסבירה בגאווה. אח"כ הייתה לי חתולה סיאמית פוזלת בשם 'מימי'. הכי אהבתי את 'טנגו', כלב מעורב שאימץ אותנו וחי איתנו שנים -עד שעבר מו העולם.
מאז טנגו עליו השלום, אני לא רוצה יותר חיות (מקסימום דג זהב) – אבל אני לא מתחייבת 🙂
המשיכי ביומן המיאו-מיאו הזה.
מקסים ,מירי, ומלא נשמה יומן החתולים הזה וכתוב ברגישות מכמירת לב
החתולות תמיד מוצאות להן מקום מיוחד להניח את הראש, אפילו הממיר יכול להיות בית.תמונות מקסימות, מוזר עד כמה החתולים יכולים לעורר חמלה.
תודה על התגובות המחממות