בננות - בלוגים / / ואין בליבו רמייה
אחוז בקולמוס
  • צדוק עלון

    נולדתי בירושלים ב – 1954 לאסתר וחביב עלון. אני נשוי לרונית ואב לרות, אֵסי ושירה.

ואין בליבו רמייה

סיפור מתוך ספר חדש – קובץ סיפורים קצרים. את הספר ערכה גל קוסטוריצה.
הסיפור ראה אור בגיליון 408 (8/9-2019) של "עתון 77".
מקווה שתיהנו.
צדוק

ואין בליבו רמייה

"בוא אספר לך משהו מעניין," אהרון אחז בזרועי כשפגשתיו
דרך מקרה בשוק.

היה יום קיץ. הבטתי באנשים הסובבים בינות לדוכני השוק
המלאים בשפעת הארץ, ותוהה הייתי כיצד מיום היוולדו
של אדם דואגים מלאכי השרת שהעולם יהיה מלא בכל
אותם דברים הנחוצים לו למחייתו. הבנת ההתאמה הזאת
בין צורכי האדם לבין השפע שמרעיף הטבע הסבה לי עונג
ושטפה אותי בשרעפים. בדיוק אז אחזני אהרון בזרועי.

“בוא אספר לך משהו מעניין," אמר, ואני, אף על פי שלא הייתי
בטוח אם רוצה אני כי יופרעו הרהורַי, לא סירבתי לו. (הסירוב –
גם כשהצדקתו מלאה – קשה עלַי מגיל צעיר. עם השנים הבנתי
כי לאי־הסירוב מעלה גדולה – דברים רבים היו נותרים נסתרים
ממני אילו סירבתי.) "ספר, כולי אוזן," אמרתי, ועיניו של אהרון
אורו, "כמה יפה לשמוע זאת. אימי תמיד נהגה לומר זאת," אמר,
ומייד לפת את זרועי והובילני לאחת הסמטאות. "אתה רואה
אותו?" הצביע על איש לא צעיר, גדול ומרשים מאוד. "כן,"
עניתי. "כשאתה מכיר אותו אתה הופך להיות בית הלל, ומבין
שנוח לו לאדם שנברא משלא נברא," ודבריו לא רק שהזכירו
לי את התקופה שבה פקדנו יחדיו את שיעורי הפילוסופיה
באוניברסיטה העברית, הם אף עוררו בי את תחושת העונג
שנגרמה לי עת הבנתי את ההתאמה בין צרכיו של האדם לבין
הטבע המשופע בכל אותם מטעמים המשביעים את צרכיו.
שהנה נולד תינוק, ומייד הכול סובבים לדאוג לו, וחש הוא כי
טוב היות מאי־היות.

"לפני שנים רבות," פתח אהרון, "שינו את חוק הדגל. החוק
החדש חִייב להניף את הדגל שעל הגג של משכן הכנסת בדרך
מסוימת, והמלאכה הוטלה על האיש הזה," הוא הצביע על
האיש שנשא עתה סלים מלאים. "הוא מסגר, שמו אליהו,
וכל מי שמכיר אותו יודע שאין ברוחו רמייה ושידֵי זהב לו.
הוא הזדקן, אבל כוחו עדיין במותניו." הבטתי באיש שבחר
תפוחים ברוב חיוניות. "הוא היה שכן שלנו. הורַי היו מיודדים
איתו ועם רעייתו, וכנער אני זוכר שהם היו פוקדים איש את
בית רעהו לעיתים תכופות וללא צורך בהזמנה." אהרון שתק.
המתנתי בסבלנות; שיערתי כי יש לו דבר נוסף לספר לי.

ואמנם, כעבור שעה קלה הוא אמר, "אתה זוכר את שיעורי
הפילוסופיה שלנו? אתה זוכר את ההתכתשויות בסוגיה אם
אתה לא פילוסוף, מדוע ללמוד פילוסופיה הרי לא תהיה
פילוסוף; ואם אתה פילוסוף, מדוע ללמוד פילוסופיה הרי
אתה כבר פילוסוף?
" מובן שזכרתי. "מכל מקום," המשיך,
"אני רוצה לספר לך משהו על האיש הזה." הוא השתהה
מעט. "באחד הימים, כשהייתי נער," סיפר, "הוא פנה אלַי
וביקש שאסייע לו להתקין את דגל ישראל על גג הכנסת.
המשימה הוטלה עליו, ולעובדים עימו לא ניתן אישור
ביטחוני להיכנס לכנסת, כך אמר. ודע כי גם היום לא נותנים
לבני המיעוטים להיכנס לעבודה במקומות ציבוריים. מי
יודע מתי הממשלה והפלסטינאים ימצאו דרך לשולחן
הדיונים ויפתרו את הבעיה אחת ולתמיד."

הוא נאנח, ואני חשבתי על הוויכוח הנצחי – יש הסבורים
בכל ליבם שמדינה לפלסטינאים תגדיל את ביטחונה של
ישראל, ויש הסבורים בכל ליבם שמדינה כזו תסכן את ביטחון
ישראל. כל אחד בטוח בדרכו, ואילו השכל קובע כי אין לדעת
מי צודק, אולי משום שאת השכל מכוון הרגש. נזכרתי בימי
האוניברסיטה שבהם הרבינו להתווכח גם בסוגיה אם השכל
הפילוסופי יכול לנצח את האמוציה האנושית. אז סבור הייתי
כי פילוסופיה לא נועדה רק לתאר אלא אף לשנות, והיום אני
מבין שלעיתים גם טענה ככל שתהיה הגיונית אינה יכולה
לשנות הרגשה. "השכל משועבד לרגש, וקשה מאוד לשכנע
אנשים בטיעונים שכליים," אמרתי עתה בקול, ואהרון הנהן.
הוא שב לאחוז בזרועי, ויחד פסענו לכיוון המסגר.

"אני מספר לחבר שלי את הסיפור על הדגל בכנסת ואיך
הצבנו אותו," שיתף אותו אהרון לאחר שנשקו זה לזה
לשלום. אליהו חייך חיוך רחב, ונראה בעינַי טוב לב ועדין
נפש. הוא חיבק את אהרון, ולאחר שנפרדו בחר בכפות ידיים
גדולות עוד שני תפוחים והכניסם לשקית, ואהרון ואני חזרנו
לסמטאות השוק.

"האיש הזה," המשיך אהרון בסיפורו, "הראה לי שרטוטים
שלא הבנתי מהם כלום. היו בהם גלגלת וחבלים שיעלו את
התורֶן אל הגג, ולי הוא הסביר כך: 'אני אמשוך את העמוד
מלמעלה ואתה תהיה למטה, וכל מה שתצטרך לעשות זה
רק להזיז את העמוד שמאלה או ימינה. אני אגיד לך מה
לעשות. אבל אל תתבלבל – תזכור שאם אני אומר לך להזיז
ימינה – פירושו ימין שלך, לא הימין שלי.' הבטחתי לו שאני
מבין היטב את תפקידי ושלא אתבלבל."

אהרון עצר את שטף דיבורו לרגע, ואחר המשיך, "ביום
המיועד אליהו הגיע עם תורן ועם חבלים וגלגלת (שהייתה
בעינַי פלא הנדסי). הוא וידא שאני מבין מה לעשות, ולאחר
כמה דקות שבהן נעלם, שב והתגלה גבוה על גג הכנסת. אני
זוכר כמה חששתי שמא ימעד. הוא קרא לי וחזר על הסבריו:
'כשאני אומר ימין – פירושו ימין שלך ולא הימין שלי. אל
תתבלבל.' באורח פלא ובלא שיכולתי לשער בדעתי כיצד
תתבצע המשימה, התרומם התורן עם החבלים המלופפים
על הגלגלת, ואני, בהתאם להנחיות המדויקות, רק מסיט
אותו ימינה או שמאלה."

אהרון הפסיק את סיפורו ובחן את תגובתי, ואילו אני, בעודי
מהרהר מה סיבה מצא לספר לי כל זאת, נזכרתי בסוגיה
שגם עליה שברנו קולמוסים רבים בתקופת לימודינו –
הדיאלקטיקה ההגליאנית של האדון והעבד:

דומה כי באישיותו של כל בן אנוש מתהלכים שניים – אדון
ועבד, וככל שחלקו של האדון באישיות עולה – חלקו של העבד
בו קטֵן. האדון אינו חושש מהמוות, ומתוך כך נוטל סיכונים
ואינו חושש מעימותים וממאבקים. אף אין לו רתיעה מהשלטת
מרותו ומשימוש בדרכים פסולות להשגת מטרותיו. הוא אינו
מאמין כי יש צדק בעולם וכי יבוא יום ובו ייענש על מעשיו,
אך הוא יודע כי העבד מאמין בדיוק בדברים האלה, ומנצל את
תודעת העבד לשם שיעבוד ומימוש תענוגות. העבד לעומתו
חושש לסכן את חייו, ונמנע ממצבים שבהם יצטרך להגן על
עצמו במחיר איבוד הגינותו ומצפונו.

אהרון הביט בי. "לעיתים דווקא המחשבה מה חושב זולתך
עלולה למלכד אותך," אמר כמנחש את הרהורַי. "לעיתים
דווקא הרצון להשליט את רצונך הופך אותך למשועבד כי
אתה משתעבד לניחוש המחשבות של זולתך, וזה יוצר בך
תלות. האדון משתעבד לעבד."

נפרדנו לשלום.

בדרכי חזרה לביתי (אני אוהב ללכת ברגל, שהנה כפות רגלַי
מתאימות לגרביים הלוטפים ולנעליים החובקות, והאדמה
שמתחת סופגת את מלוא קומתי) נקלעו עינַי למראה
הדגל המתנוסס על גגו של משכן הכנסת. חשבתי כי דגל
ישראל זקוף ואצילי כאותו מסגר. בדמיוני שבתי לאחד
מן השיעורים ההם על האדון והעבד, ושמעתי את אהרון
אומר לי, "לא תמיד אדם מנסה להעריך מה חושב זולתו כדי
להצליח לשלוט בו; אפשר שהוא מבקש לדעת מה זולתו
חושב כדי שצורכיהם המשותפים יעלו בקנה אחד."

תגובה אחת

  1. יהודית אוריה

    "אני אוהב ללכת ברגל, שהנה כפות רגלַי
    מתאימות לגרביים הלוטפים ולנעליים החובקות, והאדמה
    שמתחת סופגת את מלוא קומתי"

    צדוק היקר — כל כך אוהבת את תפיסת היקום הנדיב וההרמוני שלך המתגלמת אסתטית בין השאר בשורות הללו, ומתוך כך ולפיכך החתירה שלך להנהגה האנושית- התודעתית, מוסרית, ופוליטית בהתאם..

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לצדוק עלון