משוררת אורחת: חגית בת-אליעזר

            לכודים

 

            אִם תִּרְצֶה לַדַעַת

          אֶל מִי יָצְאָה חֶמְלָתִי

 

          אוֹמַר לְךָ

 

          אֶל עֶגֶל בֵּן שְׁלוֹשָׁה יָמִים

          לְבָד בְּתָא סוֹרָגֵי מַתֶּכֶת

          מְעֻטָּר בְּצִבְעֵי שָׁחוֹר-לָבָן טְרִיִים

          כְּמֵיטַב הָאָמָנוּת שֶׁל הַטֶּבַע

 

          מְנֻשָּׁל לַעַד מֵאִמּוֹ

          כַּהֲפָרַת הַבְטַחַת אַהֲבָה יְחִידָה

          הוֹזֶה אֶת לִטּוּף לְשׁוֹנָהּ

          אֶת זִרְמֵי חֲלָבָהּ הַמְּחַיִּים

 

          הַלֹּבֶן וְהַשְּׁחוֹר שֶׁל מְעִילִי

          מְרַצְּדִים בְּעֵינֵי הָעֶגֶל הַמַּזְמִינוֹת

          מְהַתְּלִים בְּחוּשָׁיו

 

          מָה הָעֶגֶל הָרַךְ בְּעֵינַי?

          הֲדַר הַבְּרִיאָה

          הִתְגַּלְּמוּת כָּל הַהַתְחָלוֹת הַמְּפֹאֲרוֹת

          שֶׁלֹא יִתָכֵן לָהֶן סוֹף טוֹב

          וּשְׁרִירוּת הַיַּתְמוּת

 

          נָפַלְתִי עַל צַוָּארוֹ הַמִּשְׁיִי

 

          פָּעִינוּ בְּדוּאֵט צוֹרְמָנִי

          כָּל אֶחָד עַל שִׁבְרוֹנוֹ

          בָּעוֹלָם הַמְּסֹרָג

 

  

השיר "לכודים" מתאר בפשטות ובישירות גם את השמחה של האם הרואה את עוללה (הדר הבריאה) וגם את הכאב וחוסר האונים על היותנו בעצם "מובלים לשחיטה".

ההוויה שלנו בשיר היא כהווית העגל הרך שנושל לעד מאמו – לכודים השניים ופועים כל אחד על שברונו בעולם המסורג בו הם נמצאים.

החמלה על העגל איננה אלא חמלה על הוויתנו הקצרה ובת החלוף כברואים, והחמלה על יתמותו של העגל היא חמלה על המציאות שמצד עצמה יכולה להיות נוראית.

השיר מחייב הרהור מעמיק על מצב הברואים בטבע (טלטלת נפש עוברת בי למראה העגל בן השלושה ימים חסר אונים לבדו הלכוד מאחורי סורגי מתכת) –  איך ייתכן שהטבע מחייב את ההרג לצורכי הקיום ואילו הרוח סולדת מן ההרג?

בעיניי זהו שיר המתאר תובנה נפשית והוא מזכה את הרבים בחוויה ייחודית על אודות מציאותנו ועל אודות החמלה הטמועה בבן האנוש (שהיא כחמלה המצוייה אצל בורא העולם, החנון והרחום).

           

השיר "לכודים" טרם פורסם. חגית פרסמה ספר שירים "השקת ספינת ציפייה" בהוצאת כרמל; שיריה פורסמו בבמות רבות – עתון 77, שבו, כרמל, מקור ראשון ועוד.

חגית, רעיה, אם, בת, מהנדסת ומשוררת, מתארת ברבים משיריה התבוננות שכרוכים בה שמחה ועצב וקבלה מרצון ובאהבה את ההוויה הנשית שבה זכתה.

ההוויה הנשית המתוארת בשיריה אינה פשוטה כלל ועיקר – מימושה מחייב תלות והיהפכות לקורבן. אבל קבלת דין זו אינה נובעת מחולשה קיומית אלא דווקא מתוך עוצמה ומרצון חופשי ואולי מתוך פיכחון המצוי באינטואיציות נשייות בראשיתיות הרואות בוויתור ובהקרבה תנאי הכרחי להמשך הקיום הפיזי.