יציאה לאור כנס חנוכה

אתמול, נר ראשון של חג החנוכה, נחתם חוזה ביני לבין הוצאת הספרים כינרת זמורה ביתן. זה יהיה ביתה של "יומנה של אישה מודרנית". ברוח ולכבוד הנס הגדול הזה שאירע לי, נכתבו השורות הבאות.

אלוהים ברא את האור מתוך החושך, אבל הותיר בעולם את הלילה – להזכיר יומיום כי האור פורץ ובא מתוך האפלה הגמורה. מעשה נסים. אות לראשית בריאה, המלווה אותה גם כאשר היא במלואה. בלעדי האור לא נוכל אנו – הנזר – לחזות ביפעתה.

 בני האדם שלא ניחנו בעזרי ראיית לילה טבעיים, נתקפים בחושך פחדים.

 החושך הוא הכאוס, התוהו ובוהו שמעל פני תהום.

 האור הוא הסדר המכונן.

 חג החנוכה, אולי יותר מכל חג יהודי אחר, מסמל את האור שבחזקת נס גדול היה פה. אור המגרש חושך, שהוא לא אחת חממת כינון לשדי הנשמה.

בשנות מסעי האחרונות שמעתי לא אחת כי הגאולה באה מבפנים. הבנתי והסכמתי, אבל רק חצי. רק בחציה הגאולה באה מבפנים. אכן בלעדי כוחותיו הפנימיים לא יוכל האדם להיגאל, להיחלץ מהחשכה הפנימית אל האור.

 אלא שגם לאלוהים היתה נבחרת של מלאכים מסייעים.

 ואם אנחנו, שנבראנו בצלמו וכדמותו –  משל היינו "כתמונת ראי", כבבואה ארצית-גשמית ובה בעת רוחנית של כבוד האל –  אזי יש משהו מדרכו גם בדרכנו לברוא את עולמנו הפנימי ולתחזקו יום ביומו כמעשה נס של הופעת האור מתוך החושך הגמור, מתוך הלילה שבנפשנו, מתוך פחדינו וחרדותינו העוצרים וחוסמים את צעדינו בעולם שמחוצה לנו. בעולם הזה שומא עלינו להגשים את ייעודנו – ולא כסומים.

 אז נכון שראשיתה של הגאולה מבפנים, בתוכנו, ברצון, במשאלה, לפעמים בזעקת הנשמה השרויה בעלטה – המתחננת להיגאל. ונכון שלא אחת – שלא כמו אצל בורא עולם – ההארה הגמורה אינה באה באחת, איננה מיידית, איננה באה עם סיימנו לקרוא – ויהי אור! למה? אולי כי עלינו לזכור מנין באנו, לנצור את כל שלבי המסע מן החושך אל האור למען נוכל להכיר ולהוקיר את אור עולמנו פנימה, לנצור את הידיעה כי לא בכדי, לחקוק על לב כי נס גדול קורה לנו בכל עת של אור פנימי במילואו, משום שאין האור הזה מובן מאליו מעיקרו וביסודו.

 אחרי הבעת משאלת הלב לנס-האור, לא עוד ייגאל האדם רק מבפנים, מתוכו. זקוק הוא לנבחרת מלאכי שרת – ערטילאיים ובשר ודם כאחד. יולדת זקוקה לידיים חיצוניות שימשו מתוכה חיים חדשים. אדם המבקש ליילד עצמו אל האור המלא זקוק אף הוא בדיוק לידיים כאלה. את עצמו מתוך עצמו לעולם לא יוכל למשוך לבדו אל אור העולם שמחוצה לו.

 שנים אני במסע הזה – מחושך לאור – ללא קיצורי דרך ובכוונת מכוון למען אזכור את הדרך כולה. רק מי שחורש את נתיבי הנפש לאורכם ולרוחבם, יכבוש וישלוט בכל מכמניה ואוצרותיה, יכיר ויוקיר את טובה ויופייה גם בלילה וגם בימי חורף וקרה.

 השנה, יותר מאשר בכל שנה אחרת, חוויתי במלואי את האור כנס בדיוק כמו זה שבשיר החנוכה שאנו שרים שנה בשנה –  "כל אחד הוא נר קטן וכולנו אור איתן." מלאכת גירוש החושך מפני האור לא קלה היא, אך ככל שהיא מתמשכת ובאה בייסורים ובקשיים ובפחדים זמניים – האור גדול יותר, מוערך יותר.

אלמלא הסופרת וחברתי לילי פרי, עורכת "יומנה של אישה מודרנית", בלעדי נרותיהם מפיצי ניצוצות הטוב ונדיבות הלב והעין הטובה של חברי ארז פודולי (בנן מוכר וידוע ומשורר אהוב עלי במיוחד) וחברתי אביטל ריבא, וכן ללא תפילות חברים פותחי לב לאהבה, ותפילותיהן של אמי, של אחותי איריס ובראש ובראשונה של בנותי תמר ודנה – אולי לא הייתי זוכה להגיע אל חג החנוכה הנוכחי מוארת באור שהוא לי כנס של הרף עין: התקבלות כתב היד של "יומנה של אישה מודרנית" בהוצאה לאור שתוציא ותביא את נשמת היוצרת שבי אל אור יום במהרה בימי. תודתי לכינרת זמורה ביתן ולעורך מטעמה יגאל שוורץ, שאחז בשרביט המנצחים על הנס שעיקרו פשוט לכאורה: אנשים טובים באמצע הדרך שהושיטו יד פתוחה במלואה, לא מהססת לחבק בלב מעתיר. נס גדול בהחלט היה כאן – מידי אדם ושמים, מכוח תפילה שנענתה להביא אותי על גב יציר רוחי אל חג החנוכה הזה באור איתן.