בננות - בלוגים / ענת לויט / שיתוף בחווית הקריאה בסיפוריו של צדוק עלון
שלא על מנת להיפרד
  • ענת לויט

    ילידת תל אביב, 4 באוקטובר 1958. דור שני לילידי העיר העברית הראשונה. אביה היה מכונאי וסוחר מכוניות ואמה עקרת בית. מסלול לימודיה: גן "בת שבע", גן עירוני, בית הספר "לדוגמא" ע"ש הנרייטה סאלד, "תיכון חדש", תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה ולימודי תואר שני בספרות כללית באוניברסיטת תל אביב. בתקופת שירותה הצבאי בחיל הקשר החלה לפרסם שירים, סיפורים וביקורות ב"עתון 77". לאחר מכן פרסמה מיצירותיה ורשימות ביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית. ספרה הראשון "דקירות" (שירה ופרוזה), שראה אור ב-1983, זיכה אותה בפרס ורטהיים מטעם אוניברסיטת בר אילן. על הביקורות שפרסמה זכתה ב-1987 בפרס ברנשטיין. ב-1987 נישאה ליובל שם אור. שבע שנים לאחר מכן התגרשה, ומאז היא מגדלת את שתי בנותיה (תמר ודנה) וחמישה חתולים במרכז תל אביב. בין גיל עשרים לשלושים וחמש עבדה כעורכת לשונית בעיתונים "הארץ", "דבר" ו-"חדשות", וכן כתחקירנית בתוכנית הספרות "סוף ציטוט" ששודרה בשנות השמונים בערוץ הראשון, וכעיתונאית לענייני ספרות ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". מאז מחצית שנות התשעים באה פרנסתה מעריכת ספרים עבור ההוצאות השונות. פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה ופרוזה וזכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה

שיתוף בחווית הקריאה בסיפוריו של צדוק עלון

 

 

 

 

צדוק עלון/ עמוד-שניים ליום/ עמדה/ 289 עמ'

 

מאז ומתמיד אהבתי מאוד את ז'אנר הסיפור הקצר. עולם ומלואו. מעט המחזיק את המרובה. סוד הצמצום בהתגלמותו ובגילומו הספרותי. וכבר שנים אני תוהה, ובעיקר מצרה, על הפיחות המוטעה ביסודו במעמדו הרם של הז'אנר הזה. עיקר הפיחות מקורו, לדעתי, בהוצאות הספרים שמשום מה החליטו כי קוראי ספרות מעדיפים רומנים, מעדיפים "תמורה מלאה" לעלות המוצר שנקרא ספר – מסע ארוך ושימשוך אותם ימים רבים אל חייהם ומעלליהם של הגיבורים הדמיוניים. וכן, כנראה יש מעין מערכת גומלין מתחזקת ומעודדת בין עולם המו"לות לדחפיהם האמנותיים של היוצרים. כאילו מלכתחילה החליטו רובם ככולם למתוח את גבולות כוח הסיפר שלהם אל עבר הרומן, גם אם בעצם אינו הולם את סגולות כישרונם.

 כבר עכשיו אגלה כי השורות הללו נכתבות תוך כדי קריאה בספר הסיפורים "עמוד-שניים ליום" של צדוק עלון. כבר ימים ארוכים אני עושה כמצוותו, כי צדוק עלון כצדיק-סופר היודע נפש בהמתו-קוראת סיפוריו המליץ כבר בשם הזה – עמוד-שניים ליום ולא יותר – והיטיב בהמלצתו. אז לא הייתי אומרת שעמוד-שניים ליום מספקים, אבל סיפור אחד ליום בהחלט די בו להלך קסם שלם. ובכל פעם שאני לוקחת את הספר ליד, ומתחילה לקרוא בסיפורים הנפלאים הללו – נפלאים אחד אחד – אני מדברת אל צדוק בלי קול, אבל במילים ברורות ועם לא מעט כאב וצער. "צדוק," אני אומרת לו, "'טעית' בדבר אחד. במקום ובזמן הזה שבו אתה יוצר את סיפוריך המופלאים. שהרי לו פורסמו סיפוריך בזמנים קדומים יותר היית נכנס ישירות לפנתיאון". שכן בעיני סיפוריו של צדוק עלון מציבים אותו בשורה אחת עם אמני הסיפור הקצר העבריים, זה קודם כול. גרשום שופמן, אורי ניסן גנסין, חיים ברנר, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי ודבורה בארון. סוג חוכמת החיים הכבושה בסיפוריו של עלון וכן הסגנון הטיפה רם ומורם משייך אותו מיידית למדף הסופרים שציינתי. אבל תכונות קסומות אחרות שאני מוצאת בסיפורי "עמוד-שניים ליום" – כמו יכולת הלכידה של הסופר את תכונות האנוש של גיבוריו ה"קטנים"-גדולים מעלה בי את צ'כוב וגוגול ובאבל. וסופית אני מסירה את כובעי המעריץ את סיפוריו נוכח משיחות מכחול/עט אירוניות ואפילו ציניות לעילא המעלות בי באחת את אהבתי לסיפוריו הקצרים של המאסטרו חנוך לוין.

 ואחרי ציון כל השמות הללו, אומר חד משמעית – צדוק עלון הוא אחד ויחיד. גם אם תעירוני באמצע הלילה ולאחר כמה לילות שמחמת עייפות לא הספיקותי את הפרק-סיפור היומי שלי מספרו – אזהה מיד את חתימת ידו הכותבת ואת עולמו הסיפורי. קפיצות הקנגורו מדמות לדמות ומאירוע לאירוע כאילו בדרך אגב ומבלי משים (אה, גם קצת קורטוב שלום עליכם יש לנו כאן); חדירת עומק מבזקית אך מקיפה ויסודית לנבכי נפשן ותודעתן של הדמויות – לפעמים ארבע או חמש בפסקה אחת, מאופיינות בחדות נוקבת שאין למעלה ממנה; ולא מעט התפלפלויות הגותיות "פותחות ראש" במכה, המקפיצות את האירועים והגיבורים אל שמי העל הקיומיים האוניברסליים.

 והכי הכי אני מתבשמת מאהבת האדם שמצויה בסיפורי "עמוד-שניים ליום". גם ואולי דווקא משום שטבענו נחשף כפי שהוא נחשף בסיפורים הללו – לא אחת כבמראה מגחכת עד מאוד – הרי גדול ניצחונה של אהבת האדם המצויה במספֵּר או בנציגו הבדוי (או שמא האלטר-אגו שלו) –  הלוא הוא השופט יעקב. יעקב שמעדיף שאהוביו לא יאהבוהו. למה? כדי שלא יגרום להם דאגה וצער. יעקב שמיטיב למצוא נחמה בכל דבר רע ומצער. יעקב שמיטיב חקר בעולמות של מטה כמראָה לעולמות של מעלה – ועד לאלוהים בכבודו הגיע לפצח את שלל חידות דרכי יצירתו ובריאתו.

 והנה דוגמה הממחישה היטב את העולם ומלואו שגנוז אפילו בפסקה אחת של צדוק עלון: "כמה אהב יעקב את המשקה החם שהיה אביו מגיש לו בכל בוקר. כל כך אהב, עד כדי כך שבהתבגרו מעט לא רצה שיאהבוהו. אם יאהבוני ומשהו יקרה לי, חשב, כי אז ייגרם צער לאהובי. ואולם ללא אהבה מי יכול? … מכאן, מילדותו שבה הטוב הכיל את הרע עד כדי ביטול הרע, ומבגרותו, שבה חפץ כי לא יאהבוהו מחשש שמותו יגרום צער לאוהביו – מכאן עלה במוחו של יעקב רעיון ההגנה על אלוהים בעומדו במשפט בני האדם הסובלים. אל לנו לבוא בטענות כלפי אלוהים, שכן הוא יצרנו כך שנוכל להתמודד עם תופעת הסבל והמוות, המשיך בטיעונו, שכן רק מי שיכול להתמודד עם תופעת הסבל והמוות יכול לחיות, ומי שאיננו יכול להתמודד עם המוות לא היה יכול להיוולד. (עניין אחרון זה סתר קצת את האינטואיציה שלו, אך לעתים גם בעת כתיבת פסק דין היה יוצא נגד האינטואיציה שלו ומחבר לעצמו הסברים מדוע עליו לפסוק בניגוד לעמדה האינטואיטיבית שלו. אני צריך לבחון את עצמי היטב, היה משנן לעצמו, שמא נטיות הלב שלי אינן עולות בקנה אחד עם כוונת החוק. כאילו רצה להכיר את עצמו לעצמו לא באמצעות כלי ההכרה הרגילים שברשותו, אלא באמצעות כלים אחרים.)" (עמ' 115-116)

ועל כך, על פסקה כגון זו אומר – גאוני בעיני. פשוט כך. כל כך פשוט לכאורה וכל כך מורכב וטעון ומקיף ותוקף בהבל פה סיפורי אחד את שכבותיו הרבות והסותרות והמסוכסכות והנפתלות ורבות הקסם ומקסם השווא של נזר הבריאה – האדם בכבודו, שופט תחתון, יעקב של צדוק עלון ושל כולנו ובכל גזרות חיינו הבלתי משתנות לעולם.

 החלטתי לשתף בחוויות הקריאה שלי בספר הזה כי מי יודע מתי אסיימו ואם בכלל אני רוצה לסיים אפילו כדי להתחיל הכול מחדש – כמו שקוראים, ולא בכדי, בסיפורי התנ"ך. בתום יום רווי עמל ושאר תפלויות אנוש, להירדם אחרי קריאת סיפור אחד של צדוק עלון – לא יותר מאחד – וקמים עם חיוך עשיר בתובנות אנוש ואפילו באהבת אדם למחרת בבוקר.

 לפני שהתחלתי את המסע הנפלא בסיפורי עלון גמעתי באחת את ספר שיריו שיצא זה עתה "אנסה הקולמוס ואראה", וכשעברתי מיידית לספר הסיפורים התחזקה התרשמותי האחת מצדוק המשורר – שהוא גם בשיריו מספר סיפורים קצרים, אמן הסיפור הקצר לא פחות. וכולי תקווה שסיפוריו יפתחו במהרה בימינו את השערים שננעלו בשוגג בפני האמנות הנשגבת הזאת, ושצדוק עלון עצמו יתעקש להמשיך בדרכו הסיפורית הסגולית ולא יתפתה חלילה לדרכם של ראשי הספרות המודרנית העברית – כמו עמוס עוז, א.ב. יהושע, עמליה כהנא כרמון, יהושע קנז ודויד גרוסמן – שבשבילי לפחות מיטב יצירתם התגלמה ומומשה בסיפוריהם הקצרים.     

 

 

 

 

20 תגובות

  1. צדוק עלון

    ענת הי,
    מה אומר?
    רק תודות בפי. תמשיכי לזכותנו מפירות קולמוסך.
    צדוק

    • הגילוי הנאות היה מיותר כאן – שהרי כולם כאן יודעים שאחנו שנינו חברים בבננות. ויחד עם זאת ובעיקר משום כך אני רוצה לגלות כדבר נאות – איש לא מחייב אותי לכתוב התרשמות מספר כלשהו. זאת ועוד, אני מאמינה שאל לנו "לקפח" את עמיתנו כשיש לנו מילה טובה לומר על יצירתם. ויחד עם זאת, לפעמים אי תוהה אם תחושתי שלי למקרא היצירות המתפרסמות כאן הן "אובייקטיביות". לגביך, צדוק, אני מרגישה באופן מובהק שאני "מצטערת" שהכרתי אותך לראשונה באמצעות הסיפורים שפרסמת לפרקים במטע. שכן אלמלא כך אתה ממעט מאוד היוצרים שמקרא בספרם היה עושה לי חשק להכירם מחוץ לדפים.

  2. רקפת זיו-לי

    ענת יקרה
    קלעת בדיוק לחווית הקריאה שלי את ״עמוד שניים ליום.
    גם אני קוראת על פי ה״הוראות״ הכל כך נכונות לטעמי ולא רוצה לסיים.
    הסיפורונים של צדוק הם פילוסופים במובן הטוב של המילה כך שהם לא נגמרים גם כאשר הם מסתיימים
    אחרי עמוד שניים ולעיתים משליכים על החלומות …
    בנוסף הם יוצרים רצף של רומן רחב יריעה או של חיים שלמים או של עולם ומלואו.
    תודה ענת ותודה צדוק.

    • ובהמשך לדברייך על המעין רומן רחב יריעה. זהו יתרונו של הסיפור הקצר במיטבו – שאין בו מילה מיותרת, כפי שיש לא אחת ולא שתיים ברומנים "אמיתיים". אמן הסיפור הקצר אינו יכול להרשות זאת לעצמו. ובכך קודם כול גדולתו. אף מילה מיותרת. מלאכת מחשבת. ואת מוזמנת לגלות לנו איזה חלום חלמת בעקבות יעקב המטפס במעלה הסולם החוויתי שלנו.

  3. נפלא כתבת ענת יקרה
    כמה שמחה יש בליבי שכך כתבת
    מגיע לצדוק שיכתבו עליו זאת ידעתי מאז שהכרתיו לשמחתי
    ואני את הספר קורא כבר בפעם השנייה
    ואספר לך ולחברים במטע שאני ממליץ לבקר אותו במרכז המבקרים של בנק ישראל
    חוויה מדהימה שמרחיבה את ההיכרות עם צדוק ועם הדמויות שמופיעות בספר
    מובן שאין אפשרות לדעת מי הוא מי אך האווירה במקום סביב המנהל המדהים צדוק שהוא גם מרצה לפני הקבוצות
    ואני ראיתי במו עיניי איך לאחר חמי שעה המבקרים מתאהבים בצדוק
    אני מאחל לצדוק הצלחה גדולה
    כי זה טוב בשבילנו הקוראים
    תודה שוב לענת

    • פעם חוויתי חוויה מוזרה כזאת בזיקה לציור. חברה המוכרת כיום כסופרת, מיקי בן כנען היא קודם כול ציירת נפלאה. על קיר סלון ביתה היה תלוי ציור ענקי של סבתה וחברתה. יום אחד בנוסעי בכביש צצה הסבתא ויצאה לנגד עיני מתוך הציור. מוזר ביותר. אני בעד ההזיה והאשליה… היכן שאפשר.

      • נגעת בדיוק בנושא
        לתת חופש לדמיון
        זה כיף גדול

        • רציתי קודם להוסיף שנוכח תיאורך את צדוק מארח מבקרים ועוד בבנק ישראל מעיד בהרבה יותר מעד דוד אחד שאהבת האדם של צדוק הולכת איתו באשר הוא. ובאשר לדמיון – הוא בהחלט מפצה על הרבה קלקלות-אדם.

          • אכן מילותייך ירפדוהו
            דבש ניגר
            ויוכל כוחו לעמוד לו
            בזיו פניו אליהם

          • אכן מילותייך ירפדוהו
            דבש ניגר
            ויוכל כוחו לעמוד לו
            בזיו פניו אליהם

          • אכן מילותייך ירפדוהו
            דבש ניגר
            ויוכל כוחו לעמוד לו
            בזיו פניו אליהם

          • אכן מילותייך ירפדוהו
            דבש ניגר
            ויוכל כוחו לעמוד לו
            בזיו פניו אליהם

  4. מחווה נאה לספרו של צדוק ומגרה לקריאה זהו אחד הספרים שאני רוצה לקרוא כשאתפנה מהכתיבה
    שבוע טוב

    • אני מבקשת חנה פוסט מיוחד שיבשר מתי אפשר "לתקוף" אותך עם ערימת ספרים. וקודם כול לשמוח בשמחת מסיבת סיום כתיבתך.

  5. אורה ניזר

    tn, gb, vhhyc, k,tr' ufk zv re nem, vscrho atpar kunr gk vxpr vnrfc vnr,e vjfo uvphkuxuph unkt vunur udo ftc ak msue vmbug/

    • אורה ניזר

      טוב אז יצא ג'בריש, אנסה לשחזר, כל הכבוד ענת, הייטבת לתאר את הספר שקשה לתאר בו את המרכבות ויחד עם זה הפשטות, הפילוסופיה ההומור, הצחוק והדמעה הסמויה . הספר של צדוק הצנוע, הוא סיפור הנפש של כולנו. וחבל שהוא אינו מקבל חשיפה גדולה.

      • האמת, לרגע חשבתי שהתחלת לכתוב בקירילית או משהו כזה. את היטבת לתאר את ספרו של צדוק. אשרינו שזכינו בצדוק ובספרו, ואכן ספר כזה הוא עדות שאין בלתה למה שמתרחש במחוזות הספר העברי – שערורייה ממש. לא פחות.

  6. כשאני קוראת בספרו החכם והמיוחד של צדוק עלון אני משולה בעיני עצמי למי שלוגמת מתוך גביע יין משובח. כדי להנות ממנו אני גומעת במתינות, לאט לאט, ממש על פי המידה המומלצת בשמו, וככל שאני מתקרבת אל הקרקעית כך גובר בי הכוח והרצון להתמודד עם הבעיות הקיומיות שהספר עוסק בהן. תודה לצדוק על הרגישות והענווה שבהם הוא יוצק חיים לבעיות היום יום ולאנשים החווים אותן.

  7. ריקי דסקל

    שיתפת וקראתי ומסכימה עם כל מה שכתבת ענת
    סיפוריו של צדוק עושים טוב על הלב וסדר במוח
    כמו וינטלטור בחמסין
    כשהוא עלייך זה סבבה :)

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לענת לויט