חצי היריון

 

 

  

 

"זה לא נורמלי, נינה." לחש לה בעלה באותו בוקר, כמידי בוקר בארבעת החודשים האחרונים, והיא ידעה שגם הלילה הייתה שנתו מסוכסכת. "זה גם מסוכן… זה מסוכן." מלמל אליה בייאוש. היא אספה אליה את גופו הקודר תוך שהיא מקפידה שלא יכביד, חלילה, על בטנה, ליטפה את פניו בכפות ידיה והחליקה דרך חיבה על זיפי זקנו שנדחקו אל שקע צווארה, " די. שלמה. די כבר. אתה מתנהג כמו ילד." נשקה למצחו וחייכה באופן שאך העמיק את דאגתו, וחזרה שוב, "כמו ילד אתה… אף פעם אי אפשר לדעת. כבר קרו ניסים… היית מאמין ששרה תלד בגיל מאה?" 

"תשעים." תיקנהּ וחזר לשכב על גבו, נושא תפילה מהוסה שאולי היום תשנה את דעתה. עיניו נעצמו. אל תוך קמטוטי הצער שבזוויות עיניו הזדרזף נחיל דקיק של דמעות. נינה שבה וליטפה אותו ואת בטנה העגלגלה לסירוגין, ושוב חזרה על אחת מתשובותיה הקבועות,  "זה הגוף שלי, שלמה. אני לא מבינה איך אתה לא מבין את זה."

 

ריח מתוק של אפייה עלה מדירות השכנים, והתנחשל אל החדר. שלמה אהב מאפים, הייתה לו חולשה עזה לבצקים בכל שילוב מרקם וצורה: בורקסים. עוגות. עוגיות. כעכים. לחם. לחמניות. אפילו מצות, שנינה תיעבה ולא נגעה בהן מהלך כל חג הפסח, (בדרך כלל איבדה ממשקלה באותו שבוע שמינית ממה שהוא הצליח להוסיף,) אבל החלות מאפה ידיה, היו גולת הכותרת. כל יום שישי, בשעת בוקר מוקדמת, לפני שהיה יוצא לערוך קניות אחרונות לכבוד שבת, היה עומד במטבח המואר, ואורב להן, כאילו ביקשו לחמוק החוצה… נינה הייתה צוחקת ומושכת את הזמן במתכוון. ערבה לה תשומת הלב המוגזמת שהרעיף עליה, ומשעה שהיה הבצק תפוח דיו, הייתה צרה את הנחשים הרכים במתינות, וקולעת אותם לאיטה, ומברישה בנחת בכמויות גדושות של חמאת סוכר… והייתה אוזקת ידיו בכפותיה כשביקש לצוד חלקיקי בצק נא. וכשסוף סוף הוציאה את החלות מן התנור, הייתה מניחה אותן על מגש, מהבילות ומסמאות את הנחיריים, והייתה בוצעת, פיסה אחר פיסה, ומגישה לו, לפיו, כאילו היה תינוק. שלמה לא היה נוטש את מקומו עד שהיה מכלה חלה אחת. לפחות. רגע לפני שהיה נוטל את הסל ושם פעמיו אל הדלת, הייתה בוזקת על לשונו את פירורי השומשום המסוכרים, ורק אז משלחת אותו לדרכו.

 

אלא שמזה ארבעה חודשים חדלה נינה לבשל ולאפות. ניטל ממנה החשק.

 

ובאותו בוקר, עוד הם שוכבים במיטה, הבחינו שניהם בטווס ההודי של בן השכנים. ראשו הכחול על גדיליו ומניפת זנבו הצבעונית הציצו אליהם מבעד לחלון. וכמו בשידור חוזר של האביב דאשתקד, עת צווחות הייחום של זה הלהיטו את תשוקתם והם עשו אהבה ימים על ימים עד שרחמה נפתח והיא הרתה, אחרי שמונה עשרה שנות עקרות, גם עתה, נפלו שניהם זה לזרועות זו בפרץ שאי אפשר היה לכבות. כשגמרו, עודו ממלמל דברי אהבה בבטנה ושדיה, גמלה בליבה החלטה להשיב את הסדר על כנו ואת החיים למסלולם. "היום אני אופה חלות לשבת." אמרה.

שלמה הציץ בה מופתע, "וזה אומר מה?" שאל.

"זה אומר שהיום אני אופה חלות לשבת." .

שלמה לא ענה. קם, גרש את הטווס שצפה בהם כל אותה העת, ולבש את תחתוניו.

 

היא קמה מן המיטה ומיד ניגשה אל המטבח בתחושה שהאושר שב לטייל בבית. הנה הוא, יושב על השיש. והנה הוא, פותח וסוגר את דלתות ארונות המטבח. והנה הוא, שט בכיור כמו מעולם לא ברח. וכאילו לא חלפו ארבעה חודשים, זכרה את המתכון בעל פה: 3 כוסות קמח לבן. כף גדושה שמרים  יבשים. שש כפות סוכר. (היא הוסיפה עוד שתיים. שתצאנה מתוקות מתוקות) רבע כפית מלח. מאתיים גרם חמאה. ביצה אחת, ומים לפי מידה, עד שהבצק הנילוש יהיה רך וחלק.

כמה שניות עוד ליטפה בעיניה את כדור הבצק בקערה, ואז כיסתה במגבת לחה. ועד שהבצק יתפח, שבה אל חדר השינה, וממנו אל החדר הצדדי, ששימש כמחסן וחדר ארונות גם יחד. בתנועה חטופה הסירה את כותונת הלילה הרחבה שקנה לה שלמה בהיותה בחודש השלישי, מיד אחרי שבישר להם דוקטור שקולניק כי היא נושאת בן זכר… ופתאום נזכרה כי קראה בספר ההכנה ללידה, שמעשה האהבה עשוי לזרז את הצירים. והיא כבר כל כך רוצה ללדת!!! אולי זה יקרה היום? אולי יפתיע אותה התינוק ויבקש לצאת סוף סוף?

בהחלטה של רגע נטלה את השרפרף הקטן שעמד בפינה, ליד השקיות של בגדי התינוקות שקיבלה מאחותה הגדולה, וליד ארגזי הצעצועים ההתפתחותיים וספרי התינוקות ששמרה בקפידה יתרה עוד מאז היו תאומותיה בנות שנתיים, וטיפסה עליו בזהירות. גיששה במדף העליון ומשכה בתיק הפרוותי השחור, ששימש אותה גם בלידת התאומות. מכיוון שלא פחות משמונה עשרה שנים חלפו מאז, גרר אחריו התיק שובל אבק מחניק. היא אחזה בבטנה, בדאגה. והשתעלה. כאבים עמומים טיפסו מקרקעית האגן אל הגב ואל הסרעפת. אחר ניגבה את התיק והכניסה אליו, בזה אחר זה, חבילת תחבושות הגייניות, תחתונים חד פעמיים, כמה תחתוני כותנה, חזיית הנקה, (לא היה לה ספק כי תיניק גם את הרך הנולד. את התאומות היניקה עד גיל שנה ושמונה חודשים.) כפכפי גומי, מסרק, מברשת ומשחת שיניים… זהו זה. היא לא שכחה כלום? אה. את ספר ההכנה ללידה! את הדבר הכי חשוב כמעט שכחה…

בשנה האחרונה נשאה אתספר ההכנה ללידה כמעט לכל מקום, וקראה בו בדבקות כאילו היה ספר תפילה. לבד מן ההסברים על תופעות הלוואי והבדיקות שהיה עליה לערוך, היו בו גם תיאורים מדוקדקים של שלבי התפתחות העובר בבטנה. היא גמעה אותם בצמא וציירה בעיני רוחה את המסע הפלאי שעשתה קבוצת התאים הראשוניים, שצורתה כפרי התות אל החצוצרות, מהחצוצרות שלה אל הרחם, ואת היווצרות השליה של תינוקה ואת הלמות הדופק… את התפתחות עיניו, אוזניו, הלב… וכמובן את התפתחות מוחו… וידיו ורגליו וכבר ראתה אותו מזדחל בין רהיטי הבית ומטפס על המדרגות אל עליית הגג…

עליה להזכיר לשלמה להתקין שם שער בטיחות. אחרת עלול הקטן לטפס ולהתגלגל.

   

הטווס המיוחם המשיך לצווח בחלונם ולהציץ אל תוך החדר פנימה, כאילו הסתירו בני הזוג את הטווסת הנחשקת בביתם. היא לבשה את אחת משמלות ההיריון הקיציות שהיו בארונה, (החזאי הזהיר כי יהיה היום "חם מהרגיל לעונה") ושלחה מבט חטוף בראי. היא נראית חיוורת מאד. עליה לבדוק את רמת ההמוגלובין בדמה.

היא נטלה את התיק ושבה אל המטבח. שלמה, כך הבחינה, לא המתין שהחלות תהנה מוכנות, ויצא את הבית מבלי להוציא מילה ואף מבלי להשאיר אחריו פתק קטן רצוף מילות אהבה כמנהגו. תחת זאת צלצל הטלפון, וקולה של מאיה, אחת מבנותיה התאומות, שכבר הייתה סטודנטית באחת המכללות למורים, בקע מעבר לקו. "הי, אהובה!" צהלה אליה נינה וביתה השיבה לה בקול חנוק, "נו, אמא. כבר הלכת לבית חולים?"

"אולי היום…. אולי היום זה יקרה." גמגמה ומיהרה להחליף נושא ביודעה כי בנותיה, כמו אביה, מודאגות ממצבה עד מאד. "את באה לשבת?" שיוותה לקולה גוון צוהל, "הכנתי חלות.."

"אמא!" ביתה פרצה בבכי ונדמה היה לנינה כי דמעותיה ניגרות עד לאפרכסת שאחזה, מרטיבות את אוזנה. היא שמטה את התיק מידה, וזה צנח לרגלי השידה. "יהיה בסדר." ניסתה להרגיעה ללא הצלחה, "תפסיקו לדאוג כל כך… אתן ואבא. יהיה בסדר."

"את כבר ארבעה חודשים אומרת שיהיה בסדר."

ופתאום תוך כדי שיחת הטלפון, עלה בדעתה כי שכחה לארוז כותונת. הרי אין כלל ספק כי תזדקק לכותונת בבית החולים! הפיג'מות הקרטוניות של מחלקת היולדות היו, ועדיין, זיכרון רע שנשאה מלידת התאומות. מגען מחוספס מכביסות חוזרות ונשנות, ויותר גרוע, כפתוריהן הישנים רופפים ורחוקים מלמלא את תפקידם… היא לא תשכח איך ישבה לשולחן בחדר האוכל, כשלפתע פקעו כל הכפתורים בבת אחת והיא מצאה עצמה חשופת חזה אל מול האורחים הרבים ששהו במחלקה. ואבוי לה לאותה בושה.

היא שמעה את ביתה מעבר לקו, "אמא! אמא! את בסדר?"

 

כשנכנס בעלה לביתם, בידיו סלים עמוסי מצרכים, כבר היו החלות אפויות כדבעי. ריחן הסתלסל אל החלל כמנגינת ילדות רחוקה. נינה פגשה בו, בפניו הריקות, ומיהרה להניח את החלות המהבילות על המגש. "הנה." חייכה והתיישבה על הכסא שלובת ידיים. הוא הניח את הקניות. מבטו פגע בתיק הפרוותי שרבץ ככלב תחת השידה.

"מה זה?" שאל ולא המתין לתשובה. "אל תגידי לי נינה. אל תגידי. אני מזהה אותו יפה… את השתגעת לגמרי."

"החלות מוכנות!" חייכה.

"נינה!"

"אתה מת על החלות האלה…"

שלמה ניגש אל התיק והרים אותו בזעם. פשפש בו רגע, ואז, כשהוא מטיל את תכולתו לכל עבר, צעק, היא חשבה שמעולם לא צעק ככה, "הילד מת, נינה. מת! כבר ארבעה חודשים שהוא קבור בבטן שלך ואת לא רוצה ללכת להוציא אותו…." חזיית ההנקה הטלטלה רגע בין כפות ידיו ונחתה על הרצפה, "מת. מת. מת. אין דופק. אין דופק, נינה. שלושה רופאים אמרו לך את זה! חצי קילו מוות. זה מה שיש לך בבטן… ואולי כבר נרקב… אולי כבר נרקב נינה…" מטר של תחבושות הגיוניות פרץ מן התיק כשרוקן אותו בנפנוף תזזיתי. נינה אצה והחלה ללקט אותן בבהלה, "די. די. די…" צרחותיה נקברו תחת בכיה, "די שלמה! תפסיק! אני עוד אלד בגללך היום…"

מהחלון הציץ בהם הטווס בפליאה מגונדרת.

 

 

פוסט של אביטל קשת באותו נושא: http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=17125&blogID=161 

 
ומאד דוחקת במי שעיתותיו בידו לקרוא את התגובות. שבת שלום וברכה.