שחרחורת סופרת ומשוררת
התעוררתי הבוקר אל תוך עוד אחד מהבקרים האלה, בהם אני מכה על ליבי ואומרת לעצמי, די לעצב. יש לך כל מה שבן אדם זקוק לו. האיש הכי מקסים בעולם מתעורר לצידך. ילדייך מקפצצים לך על המיטה אושר, מחמיאים לך אהבה באנגלית מצחיקה ומקושקשת. המקרר שלך מלא. יש לך בית ויש לך מכונית. חזרת מחופשה בפלורידה ואת בדרך לעוד חופשה בניו יורק. אפילו אדון חורף ארקטי מנסה לשמח אותך בכל כוחו. הנה, זה היום הראשון מזה חודש, כמעט, שהמעלות טיפסו אל קו האפס, והתיישבו שם. ולא זזו. גם לא נפלו. ולא צנחו. ולא הקפיאו לך את הלב. אז, נכון. אמא שלך רחוקה. הכי רחוקה שיכולה להיות, אבל גם היא הבטיחה לבוא לבקר אותך בפסח…. ופסח זה או טו טו…. אז מה? מה זה, לעזאזל, הגוש הזה, המחוטט. המפוצע המודלק שמגמגם לך את הגוף? מה זה?
ואני מנסה לסלק בכוח, ללא הצלחה, את המראות המחרידים מהאיטי. את הררי צריפוני הפח הקרוסים. את מחנות הפליטים הנידפים. את השמיים השקריים, התכולים. היחידים שהצליחו לשמור על צבעם המקורי. את ענני האבק השוטפים את המתים ואת החיים. שוטפים ומטביעים את החיים השחורים. כל האנשים שחורים. איך לא? שחורים שחורים. ניצבים בעיניים שחורות קרועות מול רגליים שהיו שחורות ועתה מבצבצות לבנות ומתות מבין ההריסות. מול ידיים ואצבעות מוטלות כאבנים על אבנים ובלוקים ושברי לוחות עץ ומכולות חנוקות מים ומים ועצים מושפלים ואמהות שחורות מחפשות את ילדיהן. בזרועותיהן תינוקות שחורים זבי דם שחור ואבק. כמה אבק. החיים כאבק. וילדים שחורים צועקים אל האדמה. מנסים להרגיע אותה, את אמא אדמה. אולי אמא באדמה?
העצב אין לו סוף. לאושר יש ויש.
והכל יוצא ביום הולדתו של המנהיג השחור. מהמנהיגים הגדולים שקמו לעולם השחור. והיה לו חלום. אבל איפה החלום הזה, איפה? הוא בטח לא ראה את כל אלו בחלומותיו השחורים. ולמה תמיד המראות האלה שחורים.
וכבר כמה זמן שאני רוצה להעלות שיר שכתב ניקולס גיין, מגדולי השירה האפרו קאריבית. זכר אותו העורך שלי, והביא לי אותו במהלך העבודה המשותפת על הספר שכתבתי. השיר מיטיב לתאר חלק גדול מהמחשבות אותן נושאת הגיבורה שלי. את המחשבות שכתבתי למעלה.
השיר נכתב בתגובה למברק ניחומים ששלח יבטושנקו לאומה האמריקאית, לאחר רצח לותר קינג. כל הציטוטים להלן, נלקחו מתוך "פעמון הפרא", מבחר תרגומים שעשתה טל ניצן קרן לשלושה עשר משוררים לטינו אמריקאים.
יבטושנקו כתב על לותר קינג, במברק: "עורו היה שחור, אך נשמתו טהורה כשלג לבן"
ניקולאס גיין ענה לו בשיר הבא:
עורו כה שחור,אומרים
שחור מלבר
שלג מלגו
שושנה
חלב טרי
כותנה
מה טהור
לא היה כל רבב
בפנימו הצחור
(בקיצור, חידוש מרעיש
הגה הפייטן
"השחור שנשמתו לבנה")
אך אפשר היה לומר זאת אחרת.
איזה נשמה שחורה אדירה
הייתה לכהן העניו.
איזה להט שחור ונשגב
יקד בליבו הרחב.
אילו מחשבות שחורות טהורות
שפעה בינתו הפורה.
איזה אהבה שחורה
הרעיף בלי צבעים
על כל הבריות.
למה לא,
למה לא תהיה נשמה שחורה
לכהן הגיבור?
כמו פחם שחור.
איריס יקרה
זה נושא שמעסיק אותי שנים רבות איך לכל דבר לא רצוי השפה מוסיפה את הצבע השחור. השיר מנסה להתמודד עם ה"הברקה" המטופשת של יבטושנקו. אני יודעת שלחביבה פדיה המשוררת וחוקרת הקבלה יש הרהורים בנושא. שמעתי אותה מרצה והאמת הבעיה לא נפתרה בעיני באמצעות המקורות.
בנדודי באוניברסיטה נתקלתי בחוסר פתרון כזה גם בנושא הפמיניסטי כשכל מה שקשור לאשה בתרבות ובכל השפות הוא לא-גבר. הפמיניסטיות ניסו באמת לפתח שפה וכתיבה אחרת כמו שעושה המשורר כאן
נשמה שחורה-
ביטוי שיכול להוביל לחום אהבה אחווה נדיבות חיבוק כל מה שלילה מביא עימו בסוף היום. הלבן יכול להיות ממית וצורב וכמובן קר…אבל לא כדאי-כך בפמיניזם- לנקוט דרך של ניגודים כי זו דרכו של השיח הלבן פטריארכלי.
גם וגם.
אני מודה לך על זוית הראיה הבאה מאמריקה. במקום שתתחפרי בהנאות החיים את מקשיבה למה שקורה ולמי שקורה.
כשהיתה הסופה הנוראה בניו אורילאנס נפגעו כמובן העניים השחורים. אזורים שאין להם תשתיות בנייה חזקות. אחרי האסונות שואלים …
ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאוד…
מירי מירי. ראי אדמה כי היינו בזבזניים מאד.אין יותר נכון מהמשפט הזה. והמראות נעשים נוראיים וקשים משעה לשעה. ואיזו אוזלת יד. ואיזה חוסר אונים.אני פשוט יושבת ובוכה.
כואב הלב. יפה כתבת.
כואב כואב, יעלה. אי אפשר לתאר במילים. אני מניחה שגם בארץ מסקרים, אבל זה פתאום מרגיש לי כל כך קרוב.
נשיקות ושבת שלום.
איריס
כתיבתך יפה ומעוררת הזדהות
תודה, איריסי איריסים. זה מין ניגוד כזה. כי המראות אינם יפים כלל.
האם הספר שלכם כבר בחנויות?
נשיקות והצלחה.
יפה ומרגש יש לך לב רחב, איריס
שבת טובה
תודה רבה, חנה יקרה. אולי רחב, אבל חסר אונים כרגע.
ורק שתעבור עלינו השבת בברכות.
יפה אמרת, איריס.
אגב, האסוציאציות האלה קיימות גם בחברות שחורות. כנראה היום והלילה עומדים בבסיס המטפוריקה הזו.
אמיר יקר, תודה רבה רבה על הביקור והתגובה. אני ממש מקווה שאתה בטוב.
כמו שכתבה מירי, גם אותי הטריד העניין הזה במשך שנים. והוא אוצר בתוכו כמה וכמה שאלות. כמו שכתבתי, על זה נסוב החלק המרכזי של ספרי. אמת, גם בחברות שחורות זה נטוע, וזה עניין למחקר נפרד, שאני בהחלט חושבת שראוי לחוקרו, (אגב, בעלי מתעסק עם זה לא מעט)והוא גזענות בקרב מיעוטים מופלים, או בקרב חברות הסובלות מגזענות. השורשים לגזענות הזאת מסועפים ורבים.ואין לי ספק שהגזענות הזאת ואחרות, קיימות. איך כתבה רונית בר לביא ליהודית אוריין? כולנו, הרי, גזענים במידה זו או אחרת, השאלה היא אם אנחנו מכירים בה, ומה אנחנו עושים כדי למגר אותה.
אבל עניין נוסף, חשוב לא פחות, הוא על אילו מיתוסים ואמונות,במקרה הזה, כנגד שחורים, מגדלים ילדים בחברה ה"לבנה".על פי רוב, בלי לתת עליהם את הדעת. ומבלי משים, גם אני מגדלת ברוח זו את ילדי. אגדות האחים גרים הרי מתפוצצות מסממני גזענות…, סתם דוגמא.
טוב, נו. לא סתם נכתב ספר שלם על זה. יש לי עוד הרבה מה להגיד בנדון. אולי אעלה את אחד הפרקים של הספר. הם אומרים את אותם דברים בצורה הרבה יותר מעניינת.
שוב, תודה, אמיר, וסוף שבוע טוב ואוהב במחוזותיך.
איריס יש כמובן מחקרים וכותבים על הנושא באמריקה . ממה שאני קראתי המחקרים נוגעים במחקר הפמיניסטי כי נדרש מהפך איסופי בחשיבה ובהדרה של…האישה וכל מיעוט אחר שהוא ברוב המקרים אינו מיעוט אלא מופלה בכוח השלטון והזרוע.
לגמרי, מירי. מסכימה מאד. בגלל זה גם כתבתי "חברות הסובלות מגילויי גזענות", ובלי שום קשר, אני תמיד אומרת, מה על מישהו שנכנס לשתי קטגוריות מפלות. למשל…אשה ושחורה…? אשה ושחורה וערבייה…?!
שלוש קטגוריות מפלות.
אני טסה להביא את הילדים… (אפרופו חלוקת התפקידים בבית… סתם. אני רעה. מוש הוא איש שוויוני למדי.)
נשיקות מירינקה.
איריס,שבתון טוב שיהיה לכם.באיזו עיר אמריקנית?.
לפני עשרים שנה היינו במדינת ניו יורק בשבתון,
בארץ התחוללה מלחמת המפרץ.הלב הדואג היה בארץ
ורק הגוף חי בארצות-הברית.היה מוזר ולא פשוט
עם ילדים צעירים לשמור על הישראליות והיהדות
ולחיות את הניתוק הזה.הגעגועים היו קשים.
מרגש שכתבת בבלוג שאת זוכרת את
ציפור הבז האדום מהבית בעמק יזרעאל בארץ.
אני גרה בחיפה.ועמק יזרעאל מוכר לי מאוד.
בקשר לאדמה בהאיטי.אסונות הטבע פוגעים לרוב
במקומות החלשים והפגיעים חברתית וכלכלית,
שם עוברות רעידות האדמה מכל הסוגים,
כי למרב הצער קו השבר אינו רק גיאולוגי אלא גם
פער מעמדי.אי ההשקעה בתשתיות נחשפת במערומיה.
והיו אזהרות מוקדמות, אך ההתעלמות היתה נוחה
כי התושבים העניים בהאיטי חלשים מלדרוש זכויות
יפה ההחלצות המאוחרת מדי לעזרה.היו כבר גניבות
מציוד שנשלח,כי האנרכיה הפנימית,תמיד שולטת במצב כזה ומנוצלת לרעה כשאין מנהיגות חזקה.
גם בארץ צריך להפיק לקחים.ראינו מצבי מצוקה במלחמות האחרונות,לא צריך לחכות לאסונות טבע.
אוי מיכל יקרה, סיפורי שבתונים יש לי למכביר.(השבתון הראשון שלנו, בוושינטון די. סי. היה ב95, הגענו לארה"ב חודש לפני רצח רבין…. טוב, אולי אעלה את זה כפוסט פעם. זה גם סיפור סיפור)ולגבי הגוף החי בניכר, תקראי את ה"ביוגרפיה" שכתבתי, זאת התחושה הכי חזקה שיש לי בקשר לגלות הזאת.
כרגע אנחנו בבוסטון.(שבתון שני ברציפות) רגע, אבל מה שם משפחתך? אולי אנחנו מכירות? אנחנו חיפאים בנשמתנו…
חוץ מזה אני מסכימה עם כל מילה ומילה שכתבת.ואת יודעת, לגבי הארץ. המשפט שאיתן בני, חוזר עליו מידי עשרים שניות הוא, "איזה מזל שאנחנו לא גרים בהאיטי" ומה אני אגיד לו? גם ישראל היא האיטי בהרבה מובנים?
בכל מקרה המון תודות על ביקורך הביכורי אצלי, ועל תגובתך. שבת נפלאה במחוזותייך, האהובים עלי ביותר, כאמור.
איריס,
לא יודעת איך פספסתי את הפוסט הזה בזמנו – הוא נפלא, ובמיוחד:
הוא עוסק במשהו שחשבתי עליו לא מעט:
למה השחור נחשב "רע" בעולמנו והלבן "טוב".
לדעתי מזמן- על רקע זה קיימת אפלייה לשחורים לעומת לבנים בעולם, כלומר על רקע התפיסה הבסיסית הזו ששחור זה רע ולבן זה טוב.
"נשמה שחורה" זה נהדר !!
אני סבורה שהאפלייה הזו בצבעים היא לא פחות מחלק אינהרנטי במבנה העולם עצמו – כלומר שהיא נתונה כחלק מהפאזל כאן, ועם כל זה – מה אנחנו עושים או יכולים לעשות.
גם אותי הטרידה השאלה: מדוע "שחור" נתפס כדבר שלילי.
ההשערה שלי היא שזה קשור לכך שליכלוך שיש להורידו בכביסה הוא בדרך כלל בצבע כהה.
היי גיורא פישר יקר, בוקר טוב.
חלפו כמה וכמה חודשים מאז פירסות הפוסט הזה, אבל אני חושבת שהתכתובת שלי עם מירי ואמיר אור, כאן למעלה, משקפת נכונה את עמדתי.
עדיין:)
לא בטוחה בעניין הכביסה, אם כי בהחלט יכול להיות.
סוף שבוע מצויין ונעים במחוזותיכם, תודה על התגובה.
היי רוניתה מתוקה, תודה רבה. אני גם מאד מאד התפעלתי מהשיר הזה, הוא שיקף מחשבות שהיו לי ואף פעם לא שיימתי אותן. שבת שלום וסוף שבוע הכי טוב.