שחרחורת סופרת ומשוררת
"איתני," אני אומרת. "בוא נשחק משהו.."
"מה, יש לך זמן? הספר גמור?" הוא מופתע. (בצדק. כבר שנתיים, מאז נכנסתי להילוך גבוה עם הספר, אני בקושי משחקת איתו. בטח שלא ביוזמתי.) "הספר לא גמור.." אני עונה לו. "ככה אני מקווה… אבל סיימתי לכתוב אותו." (אני כמובן לא מספרת לו שהתחלתי לכתוב כבר ספר חדש. אני לא יכולה לעשות לו את זה.) "אז כן." הוא מחייך אלי ומנתר מהספה. "בואי נשחק משחק!"
"תבחר אתה." אני מציעה לו ברוב נדיבותי, ואיתני ניגש לארונית המשחקים הרעועה משהו. כל פעם שמוציאים ממנה איזה משחק, כל המשחקים האחרים מקנאים ומצטרפים בלי שהזמינו אותם. "בא לך קלפים?" הוא שואל, ומיד עונה לעצמו, "אה. לא. אספי איבד את כל הג'וקרים…" וחושב רגע, שואל, "אז.. אולי… מונופול?"
אני נחרדת. זה משחק של שעות. אף פעם לא נגמר."לא…לא בא לי מונופול.." אני מגמגמת ומציעה, "אולי דמקה?"
אני נחרדת. זה משחק של שעות. אף פעם לא נגמר."לא…לא בא לי מונופול.." אני מגמגמת ומציעה, "אולי דמקה?"
"חסרים שני לבנים." איתני עונה.
"אז אולי… נרכיב את הפאזל של הדינוזאורים?"
"חסרים שני חלקים."
"אולי רֶמי קיוּב?"
"לא." הוא עונה בעצב. "את תמיד מנצחת."
"איתני.." אני אומרת בטון אמהי אך החלטי, "צריך לדעת להפסיד בכבוד… " אולם ברם כשאני רואה אותו מאוכזב אני ממהרת בכל זאת להציע חלופה, "אז אולי… אולי נרכיב יחד חללית בלגו?"
"אספי איבד את כל הגלגלים."
"טוב." אני מציעה כמוצא אחרון, "רוצה שאני אלמד אותך משחק? קוראים לו כן לא שחור לבן. כשהייתי קטנה הייתי אלופת הכיתה בזה… רוצה?" איתני הרבה פחות נלהב ממני. הגומה שלו נראית מאד ספקנית. "זה משחק ממש כיפי." אני מנסה לשכנע אותו. "לא צריך כלום… רק מילים!" לוקח קצת זמן, אבל איתני מסכים. "אז זה הולך ככה… " אני מסבירה לו את הכללים, "אנחנו שואלים שאלות… אתה יודע.. אחד את השני. כמו שיחה רגילה. ומותר לענות מה שרוצים… אבל אסור אסור אסור אסור להגיד את המילים כן. לא. שחור ולבן.. רוצה דוגמא?" וכמה דקות אנחנו מתרגלים את המשחק החדש. כבר על ההתחלה, אני כמובן מנצחת. אני מבינה שזה לא כוחות….אבל אני שונאת להפסיד! אז אנחנו ממשיכים. "אז תעני לי," איתני משוכנע שהוא מה זה מאתגר אותי."איזה צבע השלג?"
"עכשיו?.." אני עונה.. "חום אפור כזה…"
"ואיזה צבע השערות שלך?"
"כחולות!" אני עונה ואיתני צוחק. "כחולות?!"
"טוב.." אני ממשיכה, "אפשר להגיד שהן גם ירוקות…"
הוא שוב צוחק. "ואיזה .. איזה צבע יש ללילה?"
"ללילה יש צבע חושך."
"ואת.. את חכמה?" איתני חוזר על השאלה שבזכותה ניצחתי בסיבוב הקודם.
"אני מניחה ש…" לוקחת נשימה ומשיבה, "שאני בהחלט די חכמה!"
ויפה?" איתני מחייך, "את חושבת שאת יפה?"
אני מיד עונה,"בוודאי!" ומחזירה לו שאלה. "אתה חושב שאני יפה?"
"בינונית." הוא עונה לי בפרצוף מדוכדך. הוא מבין שיהיה לו די קשה עד בלתי אפשרי לנצח אותי, אבל לזכותי ייאמר שהקדמתי ונתתי גילוי נאות! באמת הייתי אלופת הכיתה במשחק הזה.
ושתיקה. איתני שולח אלי מבט עצוב עצוב, שאני מתחילה לדאוג, אבל שוב חוזרת על המשפט המוקדם, "איתני, חמוד. צריך לדעת להפסיד בכבוד… "
אחרי כמה דקות. נצח. בחיי נצח. אני ממש מפחדת שאני עושה לילד טראומות עם השריטות שלי, הוא פתאום אומר לי, "אבא אוהב אותי יותר ממך!"
"סליחה?!?" אני ממהרת להשיב לעצמי את כבודי האבוד. "אבא לא אוהב אותך יותר ממני.. אני אוהבת אותך…" ולפני שאני מסיימת את המשפט איתני כבר מרקד בבית. "ניצחתי!!! ניצחתי!" הוא רץ לספר לאבא שלו." ניצחתי את אמא!!!" הוא צוהל אל האחים שלו, וחוזר אלי, הגומה שלו ענקית מאי פעם, אומר לי, "ואני מאד מקווה שאת יודעת להפסיד בכבוד!"
וקצת שלג לשבת. ותמונות. שחור על גבי לבן.
.jpg)
.jpg)
באדיבות הצלמת המהההההממת, נעמי.
וואוו איריס זאת את בתמונות?
כן… אמיתי לגמרי. יצאנו לשלג הבתולי בבוקר בבוקר. אחרי שכיסה את בוסטון בכמעט מטר גובה. הכל היה לבן שזה לא יאמן!
🙂
רק שחור ולא עדיין לא אמרת. אני מקווה שאת יודעת להפסיד בכבוד:)
איזה תגובה גדולה! בחיי שלא שמתי לב. אני צוחקת מול המחשב. תודה סיגל. גם שהצחקת אותי, גם שאת באה לבקר!
טוב. למען הגילוי הנאות…גם אני הייתי אלופה במשחק הזה, ולמרות שנמנעתי מלהודיע לך שאני משחקת איתך, רמזתי לך בעצם התגובה. אם הכרת אותי קצת אז אין זה סגנון תגובתי, למרות שבאמת התלהבתי מהתמונות ולולא המשחק שבגוף הסיפור המתוק, הסתפקות בוואוו איריס זו את, איננה דרכי. והשלג מה זה צח ומגרה:)
(ובענייני האמא בואי נשחק והחלקים החסרים…כולי הדהות).
אופס התכוונתי הזדהות כמובן.
את מתוקה. בחיי. אבל בחי צומח דומם אני לוקחת!
בחי צומח דומם אני ברק, אבל במונופול אני גרועה אז את מוזמנת לקנות את כל תל אביב וכל ירושלים ולהקים בתי מלון כאוות נפשך.
סיגל… סיגל. נראה לי שאנחנו תאומות או משהו… כי אני כזה נפל במונופול. זאת הייתה הסיבה האמיתית שלא רציתי לשחק עם איתני בזה…
ולאחותי קוראים סיגל! ((בעצם יותר סיגלית)אולי תשלחי לי תמונה שלך…נגלה שאנחנו אחיות!??
אוקיי אחותי…חזרתי לשחק:)
הבי חיה בהא שאיננה היפופוטם.
סיגל, חמדתי!
חתיכת התקלה הבאת לי!
אין לי. אבל יש לי פרח בהא, שאינו הרדוף… הרוטיקה (אני חושבת)
אלא אם תקבלי את "הדוב הלבן"
סתם… יום נפלא.
נו טוב, זה חי צומח דומם דרגה 2 שם יש הליבוט (סוג של דג) והיביסקוס (שיח עם פרחים יפיפיים). שנעבור לחי שאיננו וירוס?:)
כלומר באות וו:)
סיגל, חמדתי. האמת שיש לי טריליון סיפורים מצחיקים איך היינו עושים קומבינות על החוקים בחי צומח דומם. אולי שווה לעשות על זה פוסט…
וחוץ מזה כבר הרמתי ידיים. כתבתי לאמיר אור שלקחת את הזהב.. אני אסתפק בכסף. (שרק לא יצוץ לי מישהו שיערער גם על הכסף…)
סוף שבוע מעולה.
הזה הוא שלך מתוקה, אני סתם אוהבת לשחק אין לי משיכה לזהב כלל וכלל.
וחוץ מזה, המשחק כן לא שחור לבן הוא לא סתם משחק. כך למדתי מאיתן אחר בקהילה שהיא קצת רוחנית וקצת קשקשנית אבל מה שקראתי מצא חן בעיניי ואולי תמצאי בו אף את עניין בחשיבות המשחק הפשוט הזה לכאורה:
http://i.start.co.il/groups/ruhaniot/forum/t/62257.aspx
סיגל מתוקה. תודה רבה על הקישור. אכנס אליו בלילה שלי. עכשיו אני יוצאת עם הילדים למוזיאון. (אין. אין. אני אומרת לך… אם השנה אני!… סתם)
נשיקות ושבוע טוב טוב.
אה. ונכנסתי קצת לדיאלוג הארוך שלך ושל חווה בעניין החינוך (אגב, לא יותר פשוט להחליף מיילים?)ואני ממש לא מסכימה למסקנות הגורפות. בעיקר של חווה. אני עובדת במערכת החינוך כבר חמש עשרה שנה ולא הכל כזה שחור. יש הרבה אנשים מצויינים בהמון מקומות. בחיי. אני מכירה אישית כמה עשרות!ואלו רק אלו שאני מכירה.
ראשית איריס, את נשמעת לי אמא נפלאה ושנית, עניתי לך אצל אמיר, מוזמנת לקרוא:)
ואגב, את יכולה באמת לאתגר את המגיבים להשתמש בכללי המשחק, ולהגיב תוך מחשבה איך לבנות את תגובתם בלי לכלול את ארבע המילים, שנמצאות פה במיוחד בתמונות. כך יֵצא לך פוסט משחק מקסים, אצל אמיר אור היה משחק דומה אבל אחר, רק שאני צריכה לזוז עכשיו, ובהמשך אחפש לך קישור.
אכן תמונה יפהפייה, טהורה, במיוחד השנייה, בתחתית הדף.
תודה רבה גבריאלה יקרה. הבאסה בשלג, זה שהוא לבן כזה מדהים מדהים בהתחלה. ואחר כך פיכסה. מחליק ובוצי.ואני חייבת לכתוב עוד פוסט על תאונה בשלג שקרתה לי לפני שבע שנים. זאת הייתה אחת הפעמים בחיים שלי שראיתי את המוות מול העיניים. והוא היה לבן!
לומדים מהר הקטנים. זו הבעיה במניפולציות. חמוד הבן וחמוד כתבת. שאלה. התמונה העליונה מעובדת? נראית מופשטת על רקע הכלום הלבן הזה, הקר (וכאן לכביסה מספיק בוקר אחד).
כמה חביב ויפה, גם מוכשרת גם משתעשעת עם הילדים. נפלא!
רות יקרה וטובה, כמה נעימים לי דברייך. כמה טובים לי שירייך. לא יכולה להסביר לך כמה. מלווים אותי לאורך הימים הלבנים האלה.
כל כך תודה.
נועם יקירי,תודה רבה!
הסיפור יותר מעובד מהתמונה… ז"א, המציאות פחות פרוזאית, ואני מגזימנית ידועה… (למשל, במציאות, הוא אמר לי, "את לא אוהבת אותי!" שזה משפט פסול… כמובן…. ורשימת המשחקים החסרים הייתה הרבה יותר ארוכה… טוב, אלף ואחת.)
התמונות צולמו על המדרכה ליד הבית, שהפכה לדיונת שלג…אז הכלום הלבן שברקע, אמיתי לגמרי. חוץ מטיפ טיפונת גזירה והבהרה,
אי וויש יו א וורי פלזנט וויק אנד. נשיקות.
תמונות יפהפיות בשלג!
לא נכנס לאולימפיאדה הזאת, אבל מסיר את כובעי הוירטואלי בפני האלופות 🙂
הי אמיר יקר, חכה רגע! אל תסיר את כובעך! בלילה סיגל כבר התקילה אותי… ולקחה את הזהב.
אבל אני יודעת להפסיד בכבוד!
ואגב, קראתי את תגובתך אלי בבלוגך, מגיעות גם מגיעות לך.
אבל צניעות היא תכונה נפלאה בעיני.
תודה רבה!
אהבתי את השנייה, דרך אגב, תמיד רציתי להיות שחורה.
ממש רציתי.
כשהבנתי שלא.
הפכתי קנאית ללבן ונפרדתי מהשמש.
אז כייף שאפשר הכל.
אביטל חמדתי, שמחה שאהבת.
ובנוגע לצבע, לא יודעת. את בטוחה ששחורה שחורה? או שזופה שזופה? אלו שני דברים שונים. לא סמנטיים בכלל.
איריס, שחורה, ממש ככה . גדלתי בין שחורים ותמיד הקניטו אותי.
כשלימדתי אתיופיות יפיפיות, או ראיתי בעיניי בשר ודם את מסקי שיברו, פשוט חשתי , שאני עטופה במין לובן שלא אהדתי.
כיום למדתי לאהוב אותו.
זה היה תהליך.
כתוב חינני. שמחה בשמחתך שהוא ניצח 🙂
התמונות מקסימות ואת יפיפיה.
מירי נשמה. יפיפיה?!? זהו. עכשיו כבשת אותי באמת. סופית.לא רוצה כלום…!!! כלום! רק שיגידו לי שאני יפיפיה.אם מוש לא היה בדרך לארץ הייתי מראה לו את התגובה הזאת.
בחיי. זאת התגובה שהכי שימחה אותי. אז אני הולכת ומשננת לעצמי… מירי כתבה שאני יפיפיה.. מירי כתבה שאני… מירי …
אוהבת אותך.
הספור ואפילו השלג מחממים את הלב יש לך יכולך לספר במין חמימות ביתית מהנה וחכמה
תודה, חני יקרה. אלו תגובותייך שמחממות את הלב. כל כך תודה.
סיפור מעולה, איריס,
אהבתי את הטוויסט, דווקא לא ציפיתי לזה, אלא שקעתי לי בהרהורים פסיכולוגיים שבטח גם את היית שרויה בהם באותו זמן. וככה הוא ניצח.
ותמונות השלג נהדרות, מעדיפה אישית תמונה של שלג מאשר להיות בו …
אחרי שנתיים במקום הכי קפוא בעולם.
🙂
רוניתי מתוקה, תודה רבה. הירהורים הם אכן משהו שאני שוקעת בו לעיתים קרובות מידי.טובעת, יהיה יותר מדוייק. בתגובה לגבריאלה כתבתי על תאונה שעשיתי פה, זאת אחת מתופעות הלוואי החמורות של ההירהורים האלה…
עדיף לנסות להוציא אותם בתור סיפורים. בטוח.
שוב תודה על ביקורייך.משמחים אותי במאוד.
איריס, איריס…
תגידי לאיתן שאני לגמרי בצד שלו.
לא יודע אם איתן מצא את הדמעות שלו, אבל את החיוך שלי מצאתי גם מצאתי הבוקר בזכות חכמתו.
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=290&itemID=14146#post14146
שנתיים את לא משחקת איתו ביוזמתך, לא מספרת לו שהתחלת לכתוב ספר חדש, מציעה לו משחקים בהם את אלופה. פלא שהוא למד ממך הלכות מניפולציה?
:-))
שחר מריו נערי החכם והמוכשר, הנה לך אקסיומה. אתה לגמרי בצד של איתני,אבל אני לגמרי בצד שלך… מכאן ששנינו באותו צד!
כל כך תודה על ביקוריך. כבר כתבתי לך שמחממים ליבי בקור העז השורר במחוזותי.
סוף שבוע נפלא.
קסם
וגם התמונות מהממות
(ומאחורי הכל מסתתר התסכול הכי גדול של אמא: להיות היא או להיות אמא ואיך לשלב ואיך לרצות ואיך להתמודד ואיך בכל זאת)
תודה רבה, איריסי איריסים. עוד רבות אספר בשבחי התסכול והעצב והבלוז האינדיגי.הוא לא נגמר אף פעם. את יודעת.
נשיקות.
איריס איריס יקירתי חביבתי, ילדה מגודלת שכמותך, סיפור נפלא !
אהוד אהוד חביבי. אכן ילדה קטנה שלא יודעת להפסיד בכבוד אבל יודעת לקבל מחמאות.תודה. תודה. תודה נשיקות.וגם ללילה החיפאי שלך. מתגעגעת אליו מאד.
על זה נאמר,הזהרו מהקטנים שמהם תצא חוכמה. משחק מהחיים, איריס.
לבנה יקרה. תודה רבה רבה. וילדי כבר מזמן עברו ועקפו אותי בחוכמתם. אני משתרכת הרבה אחריהם.