בננות - בלוגים / איריס אליה כהן / פרק 1: הזמן נפל מחוץ להודו
שחרחורת
  • איריס אליה כהן

    איריס אליה-כהן, סופרת ומשוררת, כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2015. "מַכְּתוּבּ" (הקיבוץ המאוחד, 2011), זכה בפרס שרת התרבות ובפרס רמת גן 2012; ספריה "דושינקָא, נשמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), ו"גלבי" (ידיעות ספרים, 2016) נמנו שניהם עם תריסר המועמדים לפרס ספיר. שירים מתוך ספרי שיריה "שחרחורת" (הוצאה עצמית, 2014) ו״פלא״ (ידיעות ספרים 2017) תורגמו לאנגלית, צרפתית וספרדית, פורסמו בעיתונות, בכתבי עת ובבמות אחרות בארץ ובעולם, רבים מהם הולחנו ומבוצעים על ידי אומנים שונים ולאחרונה נכנסו שניים מהם לתוכנית הלימודים הארצית בספרות. המופע "פלא – משירי איריס אליה-כהן" ובו שירים שהלחין אמיר עמרמי למילותיה של אליה-כהן, בביצוע מורן קשרו-עקרבי, עולה בימים אלה על הבמות ברחבי הארץ.

פרק 1: הזמן נפל מחוץ להודו

פרק 1: הזמן נפל מחוץ להודו

היחס לזמן, או האין-יחס לזמן, אמרו לי יודעי הודו וחכמיה, הוא ההבדל הראשון שאשים עליו את האצבע, וזה נכון, כי הנה, זה הדבר הראשון שאני מתיישבת לכתוב עליו, (דווקא אני, שסופרת את החיים בדקות ומודדת מרחקים באיזה שעון פנימי שמתקתק באופן כפייתי כמעט, ואין, ובעצם אסור, לבטל זמן, אין דבר כזה שעה ללא תכלית הרי; או שאני כותבת, או שאני מכבסת/ מבשלת/ מקרפלת לחוגים, או נוסעת לאיזו פגישה, הרצאה וכאלה ותמיד מגיעה מוקדם מידי, אם יש דבר כזה מוקדם מידי, אלא אם כן אלוהים או כביש שש או הפקקים נתקעים לך בדרך ובמקרה כזה אני לא מפסיקה להתנצל, סליחה בחיי, יצאתי בחמש, בעצם בארבע, האמת היא שכבר בשלוש לא הייתי בבית…) אז דווקא אני מסתכלת על העניין הזה בתדהמה מהולה בהערכה; תקשיבו, הזמן נפל מחוץ להודו.
ככה זה מרגיש, וככה המדריך, תומס, (את השם שלו קלטתי, כי הוא קל, כמו תומס הקטר) חיכה לי שעתיים בגלל עיכוב בהגעת המזוודה שלי ובכל זאת קיבל אותי בכזה חיוך שהייתי בטוחה שהרגע הוא הפציע עם השלט, וולקם מיס אליה כהן, ורק בדרך הסתבר לי שהוא גם החליט להקדים בשעה וככה יצא ששלוש פאקינג שעות הוא עמד באולם קבלת הפנים וכואבות לו הרגליים וזה אמצע הלילה ובכל זאת, מחייך ומאיר אליי פנים ומספר לי במבטא הודי נוראי שחצי ממנו נבלע עם הלשון על קרלה כמה שהיא יפה וכמה עוד הרבה דברים שלא הבנתי. והנהג, (שאת השם שלו אני לא זוכרת, סנרל אולי, זה פשוט שם חסר אוריינטציה. כנ"ל גם השם של המדריכה, גוד, והיא כזאת נחמדה! אבל אני ממש לא זוכרת איך קוראים לה.) אז הנהג הזה נוסע לאט לאט לאט כמו נהג ישראלי שראה את הצ'קלקות של המשטרה מרחוק וכבר יש לו כמה וכמה עברות תנועה והוא גם בכלל בכביש ללא מוצא והוא צריך לנסוע ברברס. זה באמת לא ייאמן, מה שמזכיר לי, אגב, אם אנחנו אסוציאטיביים כבר אז כבר, בלילה לפני הטיסה תפס אותי שוטר על התעלמות משלט עצור ואיך שאמרתי לו, "יה, אדון שוטר, בבקשה אל תיתן לי קנס," ראיתי שנפלתי על שוטר נשמה, אז הוספתי, "בבקשה, זה ערב חג," ועוד לפני שהפעלתי את ה"ואני נוסעת מחר להודו והוצאתי את כל החסכונות שלי על הטיול הזה," הוא הסתכל עליי, והנהן, ושוב, ונראה מאד מתרשם מהתירוצים ה-הו כה מקוריים שלי, ואשכרה אמר לי "טוב, בסדר," וויתר לי! וזה עשה אותי כל כך מאושרת….
אז איפה היינו? אה, הנהג. שנוסע ממש לאט ובכלל לא עצבני ולא חותך וגם לא מקלל. לא ייאמן. וגם עד שהקפה הגיע במסעדה הספקתי לסיים כמעט את "הודו" של קרליבך. בחיי. לא רק לי בושש הקפה להגיע, לכל האנשים סביבי, וכולם נראו כאילו הם תלמידים בהפסקה שהצלצול מתאחר והם ממש מקווים שהפעמון פשוט שבק חיים, או הקומקום החשמלי או איך שהם לא מכינים פה קפה. ושעה אחר כך מדדתי מלא חולצות משי יפהפיות אבל אף אחת לא ישבה עליי כמו שצריך, ולא קניתי בסוף כלום, והתנצלתי, אני הייתי הורגת אותי במקום המוכר ואמרתי לו: "אי אם רילי סורי…" והוא הזדעק, "נו, נו, נו סורי, נו סורי," וממש התכוון לזה, הוא באמת לא רצה לתת לי להרגיש שבזבזתי את זמנו כמו המוכרות של קסטרו לפני החרם ורק התבאס בצדק שלא השארתי אחריי כמה אלפי רופיס, שזה כלום במונחים של הארץ, וגם את זה הבנתי לצערי באופן מביך לא פחות אבל את כל זה ועוד אשאיר לפרק ב' שיקרא "איך איריס נתנה לנהג טיפ של 30 רופי וחשבה שהיא מה זה נדיבה וזה בגלל שעד עכשיו היא לא מצליחה לחשב כמה שווה רופי אחד בשקלים." בתמונה השמאלית, האלים ההודים כפי שהסבירה לי המדריכה ושכחתי את שמם, אבל בשביל זה יש את מיה טבת דיין אחותי הגאונה, אז אני בחברת בודהא, ושיווה, פרווטי וגנש. וקניתי גם את התמונה שלא נמצאת פה, של אלת האומנויות. זה היה בהמלצת המדריכה שאיני זוכרת את שמה כאמור, וחשבה שאם לא יועיל, בטח לא יזיק,
בתמונה האחרונה אני בחברת אחת מחמישה היהודים האחרונים של קרלה, שרה כהן, בדרך אל תפילת ערב חג בבית הכנסת המקומי, לא הפסקתי לבכות מהתרגשות אצלה ובבית הכנסת, הרגע חזרתי משם. עדיין מעכלת. היה מרגש ברמות. ואפרופו זמן, זה מטורף כמה דברים קרו לי בפחות מ 24 שעות, כי כל הפוסט הארוך הזה ולא סיפרתי על זה שהתיישבתי בטיסה מלרנקה לדוחא ליד הגיבורים של הספר הבא שלי, זוג שנולד בדיוק באותו יום, אבל באותו היום! באותה שנה! והם זוג זוג. ואיך אישה שדומה לסבתא אסתר שלי שתי טיפות מים עלתה למטוס מדוחא לקוצ'ין והתיישבה במרחק שני כיסאות ממני ואיך שראיתי את העור השחור שלה ואת החיוך המתוק שלה ואת זה שבזמן הנחיתה היא הוציאה מהתיק שלה מסרק וסירקה את השערות הלבנות והדקות שלה בדיוק כמו שסבתא שלי הייתה מסרקת, אוי, בחיי, התחלתי לבכות וכמעט קמתי לחבק אותה, וגם לא סיפרתי שפגשתי את אוצרת הביאנלה של קוצ'ין ואיך אכלתי את הארוחה הדרום הודית המושלמת הראשונה שלי, אם לא לוקחים בחשבון את זה שאמא שלי הצדיקה האכילה אותי כל החיים, עד עכשיו, באוכל דרום הודי מושלם, שאין טעים ממנו בעולם, כנראה, גם שלב וידיים דרום הודיות אחרות מכינות אותו. אז כן, אני קצת מרגישה בבית. וגם כולם כאן פונים אליי במליאלם, שזה מגניב מאד. אז יש אלוהים ויש זמן.

התמונה של ‏איריס אליה כהן‏.
התמונה של ‏איריס אליה כהן‏.

 

התמונה של ‏איריס אליה כהן‏.

תגובה אחת

  1. איזה יופי.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאיריס אליה כהן