דושינקא, נשמה – ספר ליום הכיפורים ושיר 'תשליך'

אף אחד לא כתב את זה, אז אכתוב את זה בעצמי: 'דושינקא, נשמה' (הקיבוץ המאוחד, 2013) שלי הוא ספר ליום הכיפורים. לא רק בגלל שעלילת הספר מתרחשת בעשרת ימי תשובה ומסתיימת בערב יום הכיפורים, אלא בעיקר בגלל שזה ספר שכולו, מבחינתי, סוג של תיקון. אז אשמח אם תבחרו לקרוא אותו ביום כיפורים. ובכלל, כמובן. 
הנה שני קטעים ממנו:

************************************************
*
המים מגיעים עד לכתפיה, נוהרים מפעם לפעם תחת חולצתה. היא מושכת את שוליה הקדמיים, סוחטת ומגלגלת, ומכניסה אל מפתח הצווארון. מקפידה שלא להיתקל בזרועותיו המשחקות בגלים. אצל דימה, העומד בפניו אליה, מגיעים המים עד לקו מותניו. הכנף העליונה של הצלקת מבצבצת מפעם לפעם. פלומת בית שחיו דלילה, על זרועותיו מנצות שערות ספורות, ועל חזהו עוד פחות מזה. ושוב אושרי מצטרף למחשבותיה. בכל פעם שראה את דימה יוצא מהמים, באותו סוף שבוע בכנרת, הקניט אותו: תאמין לי, כמו בחורה אתה, בחיי. דימה לא התרגש מההערה, ואפילו צחק. הייתה זו אלונה שליכסנה אל אושרי מבט מתרה ואמרה, נו, מה יהיה? עשר שנים אתם מכירים, ועדיין לא התגברת?

אתה יודע מה אומרים על טבילה בים בימים שבין כסה לעשור? הדס תולה בדימה מבט שואל. לא, עיניו שוחקות. נראה לה שהוא בכלל לא מבין מה שאלה. אלה הימים שבין ראש השנה ליום כיפור, היא מהדקת את ההשכלה היהודית שלו בקצרה וממשיכה, ואומרים שמי שנכנס לים בימים האלה, שאחרי ה"תשליך" – ברור לה שעליה להבהיר גם את פשר המושג הזה – כל החטאים של כל עם ישראל נדבקים אליו. 
ומה? 
מה מה? היא עונה ברצינות מעושה, אז זה אומר ששנינו מלאים חטאים! דימה מעמיד גם הוא פני תם, וההבעה הזאת לבדה מצחיקה אותה. 
ווי. אז איך נצ..נצ..נצליח להיפטר מהם עכשיו? הוא שוב מגמגם. 
לא יודעת, היא מחייכת. בעיה. אולי הם יורדים עם מגבת? שניהם צוחקים ודימה אוסף אוויר וצולל פנימה. כשהוא מוציא את ראשו הוא אומר: אל תשאלי כמה חטאים ראיתי במים… וכולם שחו לכיוון שלך.

הגלים צייתנים לרוח, צועדים בשורות אל החוף. היא כמו תופסת אחד, נמוך, ומשליכה אותו על דימה. ככה? דימה שואל ועיניו עוטות את המבט הרציני, המאפיונרי, שהפעם מצליח בעיקר להצחיק אותה. ככה? הוא שואל פעם נוספת ומשפריץ עליה בחזרה כמות מים כפולה ומכופלת. ובאמצע קרב המים המלוח, המבודח, שהתפתח היא עוצמת עיניים ונשכבת על גבה, צפה על עננת שכחה רכה. שריריה נרפים והכאבים עוזבים, והמחשבות, כבדות ומלאות הסתעפויות ומילות שאלה, שוקעות אל המצולות. גופה קל ובהיר ונקי נח בשלווה על המים. אפילו השמש – עד לפני שעה עוד ארבה מיוחמת מעל ראשיהם – צופה בה כעת מקצה השמיים, שקטה וענוגה, כאילו כבר באה על סיפוקה.

כשרגליה שבות להיאחז בקרקע, היא רואה מולה את דימה, ונראה כי התבונן בה כל העת. יפה פה, נכון? שאלתה מתערבבת בצרחות ובמשק כנפי להקת עגורים העושה דרכה אל האי הקטן הניצב במרחק מה לפניהם. דימה לא הצליח לשמוע מה אמרה, אבל זה לא משנה. הגלים, השמש, החוף – כל היופי הזה מדבר בעד עצמו. על קצות אצבעותיה, כמו בניסיון להשתוות לגובהו, היא מנתרת קלות במקום, ושוב משחקת באדוות שהצליחה ללכוד. דימה מאיים עליה באצבעו ואומר: שלא תעיזי להתחיל איתי שוב, ומחייך.

************************************************************************

השמש מתרחקת מהחלון, והרוח, אחרי שמירקה את השמים עד שלא נותר בהם דבר זולת שמים, מתקרבת ומייבשת את הכבסים הלבנים התלויים במרפסת השרות הצמודה למטבח. 
מקץ דקות ארוכות של שתיקה שבהן מלקטת הדס פירורי סוכר אחרונים ודימה לוגם מן התה תוך כדי עיון בסידור, כף ידו הרחבה מונעת מהספר להיסגר, קם אושרי ממקומו. עיניו חופרות בפניה, כאילו מבקשות למצוא אצלה את המילים שהוא מחפש. כשהיא דוחקת ממנה את הצלחת הריקה, הוא מפטיר, טוב, ופונה אל הסלון.

כעבור עוד כמה רגעים בהם נארגת השתיקה שתי וערב, ונדמה להדס שיום הכיפורים ממלא את החדר, מושך אושרי בזהירות רבה ומבלי להקים רעש שני כיסאות משולחן האוכל, ומעמידם לצד מיטתה של חנה, שידה עודנה מוטלת מחוץ לשמיכה באותה תנוחה. הדס ודימה קמים אף הם ומתיישבים ללא אומר בכיסאות שהציב אושרי. מה אתה עושה? למה אתה לא יושב? הדס שואלת את אושרי והוא עונה, אני עומד, והיא חושבת שהיה צריך להגיד: אני בוכה, כי הוא דומע. היתמות כבר ניגרת מעיניו. ידו נחה על מצחה של אמו, כמו מודדת את חומה, והוא סומך את פניו לפניה הכמושות, שכבשה אותן המחלה ואין בהם פסיק מהבריאות הישנה, הנחושה, שלא עזבה את חנה במשך כל חייה – תמיד הייתה חנה מתהדרת בזה: אפילו פעם אחד אני לא הייתי אצל הרופא. שלושים שנה, והוא לא ראה את הפנים שלי אפילו פעם אחד – ולואט: אימא, הדס כאן. שכחתי את הסידור, דימה נזכר, והדס לא מבינה מאיפה זה בא לו פתאום, עד לפני יום לא ידע מהם עשרת ימי תשובה. ולמרות שניכר בו, בדימה, שהוא משתדל, בקומו נע הכיסא בקול רעש גדול וחנה נפקחת, מפלבלת בעיניה, אישוניה צהובים, מצויה בין הערות לתנומה; אה, יא בינתי, חנה מנסה להסיט את הראש לכיוונה, אך דווקא היד נשמטת וצונחת על ברכה של הדס. הדס חופנת אותה בעדינות, קמטי הזקנה צורבים בפנים כפות ידיה, ונדמה לה כי היד חמה מאוד, כאילו רוחשים אדים מתחת לעור. אנא בְּרְתָל, קולה של חנה הולך ונקלש וקשה מאוד לשמוע את דבריה, אנא בְּרְתָל. מה היא אומרת? הדס מבררת עם אושרי ששוב מלחלח את שפתי האם שאינן אלא שני פסי ארגמן דקיקים, כמעט בלתי נראים. הייתי ציפור, הוא אומר, היא כל הזמן אומרת את זה, פעם היא הייתה ציפור. הדס מהנהנת ומתחילה לבכות, ורוכנת אל חנה ומקרבת אל לחיה את כף היד שעודה כמו מבעבעת. גם אני, היא לוחשת לחנה אף כי ברור לה ששוב נפלה עליה תרדמה. 
ובדיוק שב דימה ונדחק אל בין המיטה והכיסא ומתיישב, קול תנועותיו המסורבלות מטלטל את השקט בחדר. סליחה, הוא מתנצל תוך שהוא מציץ לעברה ומניח יד כבדה על ירכה והדס חושבת שאין מתאימה מהמילה הזאת עכשיו, סליחה, היא ממלמלת אחריו כמו מתוך תפילה. סליחה, סליחה, סליחה –

ונצח חולף בין דממה לדממה, והשעות האלה, שבשולי היום הזה, הן שעות של אמת, יש דין ויש דיין – כך נהג אביה לומר – ואכן כי כן, כאילו מסתלק החולין מהחדר ונכנס בו הקודש, ויראה רכה ולבנה ורחבה כמו טלית עוטפת אותם, מהדקת אליה את הנפש ואת הבשר, והסליחות רוחפות ביניהם לקול אוושת מאוורר התקרה ומעל לכיסאות, לתמונות הצדיקים, לסידור שמניח דימה לצד ראשה של חנה, ואושרי מתיישב על סף המיטה, רוכן ומניח ראשו על חזה של אמו, כמו מבקש לשמוע את הולם הלב, להאריך את תוקפו –