בננות - בלוגים / שלומציון קינן / על ואלטר בנימין
החיים הסודיים של אקריות האבק
  • שלומציון קינן

    כותבת.

על ואלטר בנימין

הרשימה פורסמה ב "מעריב", מוסף תרבות וספרות

ג'יי פאריני, "בנימין", "ידיעות אחרונות", 414 עמ'.

 

כשטיפס וולטר בנימין בשארית כוחותיו מעבר לרכס הפירנאים כשהוא לבוש בנעלי לק, חליפה מקומטת ועניבה עם כתמי אוכל, כשנשא על גבו, למרות שהיה מתנשף וצולע, ילקוט מרופט עטוף בנייר שעווה שקנה מרוכל דגים ובו כתב היד של יצירת המופת הבלתי גמורה של חייו, כששלף ספר שירים של הגל כל אימת ששומרים נאציים עברו בשביל שמעל ראשו, באותו הרגע –  הוא סימל את כל מה שהנאצים ביקשו להשמיד. לו היה בנמצא צילום של הרגע הזה, הוא היה הופך מן הסתם לדימוי חביב על בנימין. הוא היה משמש דוגמא ל"רגע הבדולח" בו ההסטורייה נשלפת מרשות המנצחים שכותבים אותה – רגע דיאלקטי שבו עבר והווה נפגשים כדי להאיר אמת כמעט מטאפיזית. אבל דווקא האמת הזו, שאחריה רדף בנימין כל חייו בניסיון ליצור פילוסופייה הסטורית-דיאלקטית חדשה, היא האמת שחמקה ממנו ברגע הקריטי. דווקא מרוב התבוננות בנצח, איחר בנימין, באופן גורלי, להבין את הרגע ההסטורי שאליו נקלע – רגע הבדולח שפקד את העולם בעקבות ליל הבדולח. במידה רבה, הטרגדייה שלו היא גם הטרגדייה של האינטליגנציה היהודית-גרמנית בכלל. שהרי גם אינשטיין וגם פרויד לדוגמא עסקו בהתבוננות בנצח ברגע הקריטי וקשה שלא לדמיין כשקוראים את הרומן הביוגרפי המצמרר הזה, מה היה קורה לו היה זה דווקא זיגמונד פרויד שהיה נאלץ להתלבש בבגדי מלח, לעלות על אנייה במרסיי ולהיות מושלך על כתב היד שבחיקו  אל תוך המים, או לשבת במחנה שבו מחרבנים בפומבי, להתקיים על גרגרי חימצה ובלילות לתת הרצאות על אפלטון.

כמו רומאנים ביוגרפיים אפנתיים אחרים כדוגמת "כשניטשה בכה", גם "בנימין" חוטא בהתנהלות על גבול הקיטש ובהתעלמות מוחלטת מהקורא האינטיליגנטי. הרומן, שבנוי מפוליפונייה של קולות, בינהם קולו של ידיד נפשו של בנימין גרשום שולם, אהובתו המיתית המרקסיסטית אסיה לציס וליזה פיטקו שניסתה להבריח אותו אל מעבר לגבול, לא מצליח אפילו ברמה הסינטקטית הפשוטה ביותר להעביר ולו שמץ מן הפילוסופייה של בנימין. ברם, סיפור העלילה עצמו כה מרגש וחד פעמי, שדי בכך כדי להשאיר את הקורא נפעם לא רק אל מול האישיות המשונה הגמלונית והטראגית הזו, אלא אף נוכח טפח ההסטורייה שסיפורו מאיר. מי שחי בישראל, למשל, ותוהה מדוע הפנתה הציונות גב לכל מה שיהדות בנוסח בנימין (או בובר למשל) אי פעם יצגה, יאלץ לשקול מחדש. אולי אכן היתה שם, בבתי הקפה של ברלין, ווינה ופריז יותר מדי התבוננות מסנוורת בנצח. וכן, אולי אכן היה זה רגע הבדולח הנדיר היחיד של היהדות החילונית המשכילה.

הסיפור מתחיל בהתייפחות על קברו הגלמוד של בנימין בפנסיון קטן בספרד, וממשיך בחליפת מכתבים משונה בה מתכתב בניימין עם אשתו דורה (וחותם "בחיבה רבה") ועם אהובתו אסיה (כשהוא חותם "שלך באהבת עולם"). האהבות האנאליות משהו שלו, מצליחות להעביר באופן די חינני את חוסר ההתאמה המשווע לזמן ומקום של האיש חולה הלב הזה ש"בשפתיו" כבר "פשה הכיחלון החיוור." למעשה, אחד הפרקים החביבים ביותר ברומן הוא זה שמסופר בלשונה של אותו אסיה לציס עצמה. מרשמיה ממאהבה הכרסתן, מסתבר שמושא התשוקה שלה היה דווקא ברטולט ברכט המקסים. "אני לא טפשה. לא כמו האחרות המתרפסות המפוחדות." היא מפליאה לכתוב, "משום מה הן חושבות שהחמצן יעלם מעולמן אם ברכט יפסיק להפגש איתן פעם או פעמיים בחודש ללילה סוער של תשוקה." והיא מוסיפה "עיניו היו קרות כעיני. יחד יכלנו להקפיא את העולם." על וולטר המאהב המתנשף, לעומת זאת, היא מעירה אחרי חוויה מינית מגושמת כי היה זה "יותר מוזר מאשר אירוטי, אף כי אני מודה כי ההרגשה לא היתה בלתי נעימה בשום צורה. גברים הם גברים ואסור לצפות למשהו אחר." לא רק באהבותיו הנכזבות, אלא גם בגינונים הברלינאים שלו שפסו מן העולם יש בדמות של וולטר בנימין משהו עצוב ושוקע. בשנת 1940 הוא ממאן לעזוב את פריז. הוא יושב שעות על אספרסו יחיד בקפה די דה מאגו, שיכור מרוח החופש של העיר הזאת גם כשהטנקים עוברים בבולבארד סאן ז'רמן. הוא מצליח לחשוב דווקא על הרקליטוס, לדברי המחבר, כשמגרשים אותו מבית הקפה. למי שפריז הפרה-אקזיסטנציאליסטית גורמת לו להזיל ריר, יש כאן גם מימד רכילותי. די בהפצרות החוזרות ונשנות של אדורנו, הורקהיימר וברכט "סע לאמריקה! סע לפורטוגל! סע לקובה!" כדי לעורר להט פורנוגרפי למי שזה עושה לו את זה. די בתיאור אדורנו, מי ששכלל את טיעוניו של בנימין על אמנות משועתקת עד כי גרס שאין עוד אותנטיות במערב כמי שמנסה לפעול ולהוציא את בנימין מאירופה, כדי לעורר עניין כזה. עוד פיסת רכילות מחיי הפילוסופים: כשלוקחים את בניימין בשעת צהריים למחנה עבודה הוא מורה לאחותו: "צלצלי לז'ורז' באטיי.. לאחיו יש עמדה בכירה במשרד האוצר." באטיי? מי שטען שהקפיטליזם נוגד את כלכלת היקום שמושתתת על עודפים, מי שטען לסימביוזה הטבעית של ארוטיקה ומוות, הוא בעל קשרים במשרד האוצר הצרפתי? יש בתיאור העניינים הכספיים והביורוקרטיים של אותם פילוסופים שעסקו בלעדית בנשגב משהו צורם. אבל דווקא החיבור בין מה שפילוסופי ונשגב לבין הקיום החייתי-פרגמטי שהשואה הכתיבה, הוא החיבור המעניין שהספר הזה מצליח לעשות. כי המציאות של הרומן, היא כזאת שבה דוקטור ולטר בנימין נאלץ ללבוש את אותה החליפה במשך שבועות עד שילדה צרפתייה קטנה אומרת לו שהוא מסריח. אבל יותר מכל, החיבור הזה בא לידי ביטוי בדימוי הילקוט הבלוי שמכיל את כתב היד של בנימין שאיתו הוא נמלט, ילקוט תפוח, "רדום, כמו חייה קטנה הרה ללדת". כשבנימין מתדרדר במצוק ונפצע, הוא מבקש שישאירו אותו למות שם. "הספר שלי… הוא יותר חשוב ממני", הוא אומר. בסופו של דבר, כשמגיעים השוטרים לקחת אותו והוא גומע את מנת המורפיום הפאטאלית שלו, נשכח הילקוט על קרון רכבת.  באמצעות נוסע אלמוני מגיע כתב היד בסופו של דבר לידי אדורנו בניו יורק והשאר הסטוריה. את רגעי החסד האלה, עוזרים לטפח שלל אינטלקטואלים יהודים שאורבים לבנימין בכל פינה בספר. דוקטור פרנקל למשל, חולם איתו להגיע לציילון, מקום שיש בו "אנשים קטנים וחומים ופילים גדולים ואפורים", אלה הרגעים שבהם מצילה האנושות משהו מהכבוד שלה, משהו בדמות הילקוט הזה.

"סבא בנימין" אומרת עליו ליזה פיטקו, "אכן היה כל מה שהמפלצות הנאציות השתוקקו לחסל: הילת הסובלנות הזאת והפרספקטיבה הנובעת מהסתכלות על דברים רבים מזוויות רבות. אפילו הצחוק העגמומי שלו היה חלק מן ההילה הזאת. כאן, לפנינו, רבץ עכשיו האיש האחרון שצוחק את צחוק הדורות. מכאן ואילך, ההסטוריה תהיה דמעות, ומלאכתם של האינטלקטואלים תהיה מלאכת הצער." למרות הבנאליות של המשפט הנ"ל, נראה שאכן דווקא הספקנות של בנימין, הראייה הדיאלקטית שלו והיעדר המוחלטות היא שהופכת את דמותו כפי שהיא מצטיירת ברומן למה שניטשה היה מכנה גאון. הגאון, כתב ניטשה, "מבזבז את עצמו, זו הגאונות שלו. יצר השימור העצמי מושהה; הלחץ העצום של כוחות מתפרצים אוסר עליו סוג כזה של זהירות. אנשים קוראים לזה "הקרבה עצמית" ומהללים את ה"הירואיות" שלו, את האדישות שלו כלפי שפירות מצבו… בלי יוצא מהכלל, מדובר באי הבנה. הוא זורם החוצה, הוא עולה על גדותיו, הוא משתמש בעצמו עד כלות, הוא אינו חס על עצמו.." (תרגום שלי) וגם זו היתה הטרגדיה של ולטר בנימין. פיזית, אינטלקטואלית ונפשית הוא השתמש בעצמו עד כלות.  

אפשר היה, ללא ספק, להפוך את הספר הפופוליסטי הזה לספר שגם יעניק תובנה אמיתית על בנימין באמצעות נספח. אפשר היה לצרף כמה מאמרים בסופו בהנחה שמי שלא רוצה לא יקרא. אבל גם אם צריך לגשת לספרייה כדי להתעדכן וגם אם צריך להבליג על כמה משפטים מעצבנים, אין הרבה סיפורים יפים כאלה. אין גם הרבה סיפורים חשובים כאלה, שעשויים אולי לרגע להעניק פרספקטיבה שגם כאן ועכשיו ברגע הבדולח הזה קצת חסרה.

 

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לשלומציון קינן