לא הוצאה עצמית. אמונה עצמית

בתגובה לפוסט של רונן א.קידר

זה היה לפני 18 שנים. קיץ דביק, יולי 1990. כרגיל קמתי משנתי בשעת צהריים, והקשבתי להודעות על המשיבון הענתיקה שלי, שאיזה חבר אמר שיש לו גודל של טנק מרכבה.

פתאום אחרי שלוש הודעות הייתה הודעה מאדם שלא הכרתי, שהציג את עצמו כמוקי רון, עורך של סדרה חדשה בהוצאת "עם עובד". אמר שהוא ושותפו לסדרה חנן חבר קראו סיפורים שלי שפורסמו באותה עת ב"מאזניים" "פרוזה" ו"אפיריון", ושהם רוצים להוציא לי ספר.

סליחה, שמעתי נכון? בלב דופק בקצב מאה קמ"ש, על סף התקף לב קטן, שמעתי את ההודעה שוב ושוב ושוב. אחורה קדימה. לקח לי אולי שעה לקלוט מה נאמר בקלטת, לפני שהתקשרתי למוקי בחזרה וקבעתי פגישה ששינתה את חיי הספרותיים.

הייתי בת 30. כבר פירסמתי סיפורים בעיתונות ובכתבי עת מגיל 23, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לאסוף את סיפוריי לקובץ ולשלוח להוצאה. רציתי, אבל לא היה לי אומץ, אז הסיפורים היו תקועים על המחשב. אולי לנצח. 

עד היום אני מודה לחנן ולמוקי שהימרו עלי והוציאו את ספרי הראשון (בעצם גם השני, אבל ב"קיבוץ המאוחד"), כי אני לא בטוחה שהייתי אוזרת אומץ לשלוח בעצמי ספר שלי להוצאות ספרים.

אני אוהבת משיבונים. וכבר קיבלתי בחיי הודעות משמחות ומרגשות, כולל ממאהבים, שזה תמיד מאוד מרגש ומרטיט את הקיבה. אבל ההודעה מחנן ומוקי הייתה הכי-הכי משמחת שקיבלתי כל חיי, עד היום. כל ספר או סיפור שרואה אור זה כיף גדול, אבל אין דבר שמשתווה לפעם הראשונה, כשהם הודיעו לי שעל סמך הסיפורים שהם קראו הם רוצים להוציא לי, לי! ספר ב"עם עובד", ההוצאה שהייתה משאת נפשי.

אפילו לא התחבטתי. ישר אמרתי כן, ישר חתמתי. ועד הרגע האחרון של חתימת החוזה פחדתי שהם יגידו שבעצם הם התחרטו, שגו, טעות מצערת הייתה כאן. אחר כך תליתי את החוזה על צג המחשב, והבטתי בו במשך כמה ימים כדי להאמין. עד היום אני רואה בזה נס. 

ולא צריך קשרים. הנה, לי לא היו שום קשרים.  צריך אמונה עצמית והתמדה, בחיי. זה הכול. וצריך לעבוד הרבה, ולפרסם קודם בכתבי עת. לא חייבים לקפוץ ישר לספר.