בננות - בלוגים / / מראות שהחרידו את ליבי
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

מראות שהחרידו את ליבי

 

שמונה בבוקר בבומביי האפרורית. הבוקר הראשון שלי בהודו. אחותי שולמית ואני יוצאות מהמלון לקנות ארוחת בוקר טעימה: אגוז קוקוס נפלא שאת מימיו אשתה בתאווה כל החודש וחצי שלנו בהודו. אנחנו עומדות ליד מוכר הקוקוסים שמכשיר את הפרי לשתייה. עד שהוא גודע את כיפת הפרי בגרזן ומחורר חור לקשית, אני מביטה סביב בעיר שאחותי המנוסה הזהירה אותי מפניה. אני לא רואה שום דבר מיוחד. מכוניות נוסעות, אנשים הולכים לעבודה, עוד יום רגיל בכרך ענקי.

 

  אבל פתאום אני קולטת משהו מתרומם מהמדרכה. אני קצת נבהלת מזה. לוקח לי כמה שניות לקלוט שהגוש הכהה המתרומם הוא בנאדם. גבר כבן 40 נעמד אחרי שקם מיצועו על המדרכה, והחל לצחצח את שיניו בענף מיוחד שההודים משתמשים בו להלבין את שיניהם הצחורות. הוא מצחצח ומחייך אלי, הזרה, בחיוך של ידידות וטוב לב.

 

  ואני עדיין בשוק. אחותי סיפרה על מיליוני ההומלסים, זה לא צריך להפתיע אותי. בדרך מנמל התעופה לעיר, ראיתי מהמונית את שלל הצריפים האיומים בדרך. אבל לא תיארתי לי שאדם ישן סתם ככה באמצע המדרכה. אני לא יודעת מה החריד אותי יותר, זה שאדם ישן ברחוב, או זה שהוא ישן ברחוב ולא נראה מקופח או ממורמר. הרי בארץ ובבירות גדולות אחרות בחו"ל ראיתי לא מעט הומלסים, ולא הבחנתי בהם בתחושת השלמה עם מצבם. רובם שכורים או ג'אנקים, ובטח שאינם מצחצחים שיניים. ואילו ההודי הזה ציחצח את שיניו כאילו קם זה עתה ממיטת אפיריון, וחייך לזרה אגב כך כאילו חייך לחברה משכבר הימים.

 

   אחותי שולמית, השכנה לנו בבלוגים, חוותה וראתה דברים הרבה יותר גרועים ממני בארבע שנותיה בהודו בשנות השבעים, ובשנים מאז שהיא נוסעת לשם אחת לשנה לענייני עבודתה. מה שהיא סיפרה לי מחריד בהרבה ממה שאני עצמי ראיתי בטיול שלנו בהודו. אבל אני זוכרת רק את מה שראיתי.

 

   ערב אחד באוטי, עיר דווקא לא הכי ענייה בדרום הודו. עיר קטנה ויפה, השוויץ של הודו. האנגלים בנו בה את מעונות הקיט שלהם כי היא ממוקמת על הר וקריר ונעים. יש בה אפילו גן יפיפה ואגם "שוויצרי". בבולבאר הראשי הולכים ושבים, וגם סופרמרקט, דבר יוצא דופן בהודו, לפחות אז, בשנת 1995.

 

   שולמית ואני מטיילות ברחוב, מחפשות מסעדה טובה. לפתע פתאום אחותי צווחת. אני מביטה. ילדה כבת חמש נתלית על רגלה ומסרבת להרפות. אחותי בהיסטריה, מנסה לטלטל את הילדה, אולי אחיזתה תיחלש והיא תעזוב לה את הרגל. היא ממשיכה ללכת ככה עוד כמה מטרים, כשהילדה אוחזת ברגלה ונגררת אחריה.

 

   אני כבר לא זוכרת מה קרה אחר כך, ואיך אחותי שיחררה את אחיזת הצבת של הפעוטה מהרגל. והאם נתנו לה נדבה, או שמא מההלם לא? כבר היינו אחרי שבועיים טיול, נתנו נדבה לכל כך הרבה קבצנים ומצורעים, זה לא היה נדיר. אבל שילדה קטנה ומזת רעב בת חמש תיתלה על הרגל, עוד לא קרה לנו. זה עורר בנו כאב נוראי, לצד אימה וכעס על הפלישה למרחב הגופני הפרטי.

 

   אפילו בבתים האמידים בהודו אפשר להיתקל באימה אנושית, שבעיני ההודים אין טבעית ממנה. ביקרנו בבית חבריה של אחותי בבנגדלור האמידה יחסית. משפחה הודית נוצרית, שאחותי עובדת עימם. ישבתי בסלון ושתיתי יוגורט מצוין שהכינה בעלת הבית. הסלון היה מואר מאוד. במרחק כשלושה מטרים התחיל מסדרון חשוך שהוליך למטבח. אני שותה לי בנחת, ופתאום אני מבחינה שמתוך האפילה מצטללות אלי שיניים לבנות הנוצצות בחיוך. אני מאמצת את עיני, ורואה אישה יושבת על הרצפה ומקלפת אפונים, מחייכת אלי במאור פנים.

 

   כל כך הזדעזעתי, שלא הייתי מסוגלת לחייך בחזרה. ממש קפאתי על מקומי. מדוע משרתת? ומדוע שתשב על הרצפה ותעסוק בעבודות הבית בתנאים כאלה? כן, אני יודעת, המנטליות. תמיד כשמדברים על הודו מרצים לי על המנטליות, הקרמה וכו'. לא מספיק לי. אותי זה החריד ברמות. לעולם לא אשכח את החיוך שהצטלל אלי מהאפילה, אפילת הודו.

 

   אחר כך שאלתי את אחותי היכן החסד הנוצרי המפורסם. הכיצד משפחה של נוצרים שנולדו מחדש, המצהירה על חסד וצניעות, מעזה להחזיק במשרתים. אחותי ענתה לי שהם לא רואים בכך כל רע. למרות אמונתם ההומנית הם עדיין דבקים בתורת הקסטות.

 

    אחותי מספרת על אישה צעירה שהיא ראתה בבנגלור, בנסיעתה בעיר. כאשר חלפה המונית ברחוב היא ראתה אישה צעירה כבת 20, רזה כשלד, שתינוק צמוק כמו עוללי  אפריקה היה צמוד לשדה. היא לבשה בלויים, ומבטה היה כה מיואש ומטורף, שאחותי אומרת שהיא לא תשכח אותה לעולמי עולמים.

 

    את מה שהיא סיפרה אני ראיתי דווקא בתל אביב, בחצר ביתי "הצפוני". היה זה בראשית "הליכתי עם חתולים", כך אני מכנה זאת. שנים לא הבחנתי בקיומם בחצרות שלנו. באותו זמן גילית גור ג'ינג'י יתום. התחלתי להאכיל אותו. פתאום גיליתי קהילה שלמה. קהילה רדופה ומזת רעב. הכי החרידה אותי אם מיניקה אחת, צנומה כל כך, כמעט עור ועצמות. ראיתי אותה מסתובבת בחצר במבט של ייאוש מטורף, כפי שהביטה האישה ההיא בהודו באחותי המפליגה במוניתה. 

 

עוד משהו שכתבתי על הודו

 

9 תגובות

  1. רופא השיניים שלי שחזר מהודו הגדיר את מה שהוא חווה שם כך:"זה הכניס את החיים שלי לפרופורציות הנכונות" – אמר ולא יסף.

  2. בגלל זה אני לא נוסעת להודו. הכל נורא אקזוטי. הם כאילו בשאנטי שלהם.. ומה עם ניצול הילדים, הפיכתם לעבדים, ההפלות שנשים עוברות כשהן מגלות בת ברחמן, כת הטמאים.

    אני לא מבינה למה אנשים מחפשים דווקא שם תשובות באחוריים של מה שקבלנו כדין .
    אם נחקה אותם, (מה שמסתמן), לא נגיע רחוק.

    • הודו מזכירה לנו מאיפה באנו, העולם האמיתי, החיים במלאם, עם הנאיביות, הכאוס, הרוע, העוני ועוד, לי הודו נראתה במובנים מסויימים, ישראל בשנות הארבעים, שלא חייתי בהם, ובעקר, החמישים, אפילו בשנות הששים, יש משהו בהודים שכבר כמעט עבר מהעולם, המערבי, אולי הבפריפריה של רומניה, פולין הונגריה, עוד אפשר למצוא משהו דומה, אבל לא נימצא שם את הנאיביות, הילדותיות החריצות שיש בהודו. בפריפריה בהוזו, והייתי שם- בהודו כמובן, ואהבתי להיות שם, ופחדתי, כי לא תמיד הבנתי את קוד השפה, ותנועות הגוף, וכן קשה לראות את העוני וההשלמה איתו.ואצלנו כבר שלושה מחוסרי בית מתו הן הקרה, וזה עובר לנו רחוק מהאזן והלב.

  3. אגב, במסגרת עבודתי, הייתי בשנות ה-90 כמה פעמים ברומניה. שם ראיתי ילדים צוענים , צולעים, בעיות בגפיים, שלא לדבר על הלכלוך וכולי. ולא מעט כאלו.
    המארחים הסבירו לי שהם נחבלו על ידי בני משפחתם כדי לעורר רחמים כשהם מקבצים נדבות. שומעים על זה, אבל כשראיתי את חבורת הילדים הזו זה משהו אחר לגמרי מרק לשמוע.

  4. יעל, אולי זה גם עניין של זמן ונקודת מבט. אחרי שנתיים ויותר שאתה גר שם אתה פשוט מכיר את החבר"ה מהקהילה שמתחת לגשר, ויודע שהם לא פעם אנשים הרבה יותר שמחים מהתיירת שזרקה להם כמה פייסות. מנסיון…

    • אמיר, תלוי מאוד כנראה. אחותי גרה שם בשנות השבעים במשך ארבע שנים, וגם שבה לשם מאז רבות במשך השנים, והיא חושבת כמוני. אז כנראה שהכול ענייין של נקודת מבט ואישיות של המסתכל.

  5. עדנה גור אריה

    את מתארת את המקומות היותר עשירים בהודו. השוק הכי גדול שלי שם היה בוראנסי. לא רק שאנשים חיים וישנים על המדרכות ברחוב. פגשתי שם תינוקות שישנים כך ערומים לחלוטין, ועיניהן מתחננות. זה באמת מאד קשה למראה.
    אני שמצלמת הרבה הגעתי למצב שהתביישתי לצלם את המראות האלה. זה היה כאילו לפגוע בפרטיותם, שהרי הרחוב הוא ביתם.

    • ורנסי באמת היה הכי גרוע. אני כותבת על זה בפוסט ישן יותר, שנתתי לו כאן הפניה למטה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל