סוכה על הגג

 

 

 

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

בילדותי, חג סוכות היה בשבילי באמת סוג של יציאת מצריים, כאשר כל השיירה היתה עולה אל הגג עם טונות של אוכל, כדי לשבת בסוכה.

 

אני לא יודעת אם אבי המציא את הקונספט "סוכה על הגג", אבל בטוח שהיינו היחידים בשכונה שבנו את הסוכה דווקא על הגג.

 

אולי זה קרה כי בבית הראשון, זה מול הילטון, היה מין חדרון על הגג, שנוצר כתוצאה מבניית שני חדרי כביסה סמוכים. זה היה חלל בין שלושה קירות, ובלי גג. כאילו ממש תוכנן לבניית סוכת-נצח.

 

אז אבי ישר השתלט על החלל המצוין הזה, שכאילו ניתן לנו מהקבלן בלי תוספת מחיר, כדי לבנות שם את הסוכה שלו. ומאחר שהיינו הדתיים היחידים בבניין, אז אף אחד אחר לא חשק בחלל הזה.

 

אבי הכין רשת עשויה מעץ שתשמש כגג קבוע, ומדי שנה כרת ענפים מעצי הגינה והניח אותם על הרשת בתוך סכך. בתור דלת התקינו סדין ענק. ויאללה, סוכה.

 

אמה מה? אתם מתארים לעצמכם מה זה לעלות ולרדת כמה פעמים ביום במשך שבוע עם טונות של סירים? זה באמת נתן הרגשה של יציאת מצריים. כל ילד נשא איתו משהו, לפי גילו וגודלו. מאחר שהייתי הכי קטנה, נשאתי רק את סל הנצרים עם הסכו"ם והחלה. ביתר סלי הנצרים היו כלים, בקבוקי שתייה, ירקות , פירות, קינוח, חמוצים, פיצוחים ומפות, ואת הדברים הכבדים באמת – סירי האוכל – נשאו אבי ואחי הגדול. ואיזה סירים – לפחות חמישה-שישה. ואת זה עוד היה צריך להוריד למטה, עם שאריות אוכל, בסוף הארוחה.

 

באותם שנים אבי התעקש על שלוש ארוחות בסוכה, כך שהתהליך המתיש הזה התרחש שלוש פעמים ביום. לילדים יש בזה קסם מסוים, בגלל השינוי והבוג'ארס, שלא לדבר על כפות הרגליים שהלבינו מהסיד של הגג, ואחר כך אימא היתה מתעצבנת שאנחנו מלכלכים לה את הבית. אבל בנערותי, כשעברנו לבית החדש, זה כבר הפך לסוג של ניג'וס.

 

בבית הזה כבר היתה מעלית, אבל אם סוכות נפל על שבת, שוב נפתחה יציאת מצריים הזו אל הגג, בטור סדרתי, אבא, אחי, אמי, ואנחנו הילדות – עם הסירים ביד. טררם שלם.

 

בבית החדש כבר לא היה חדרון מן המוכן, אז אבי קנה שלד מתכת של סוכה, שמדי שנה הותקנו לו בדים בתור קירות. את החשמל, כמו בבית הקודם, הבאנו מחוט ארוך שעלה אל הגג שבקומה החמישית, מדירתנו שבקומה הראשונה.

 

באותם שנים גם הפכתי את הגג לפינת השיזוף שלי בעירום, כי גיליתי פינה מוסתרת אחת בגג של הבית החדש, שבה ניתן היה לבצע את פולחן השיזוף בלי שמישהו יראה. ומאחר שבסוכות עדיין השתזפנו, מאוד לא מצא חן בעיני שמתקיימת פלישה כזאת ל"גג שלי", שבימי הקיץ היה שלי לחלוטין, לנושאי "שיזוף ללא סימנים". 

 

לכן, בעיני, סוכות הוא באמת סוג של חג-טררם. כדי לבצע איזו מצווה נושנה, צריך להקים את הבית על כל יושביו ולהעלות אותו הגגה, להטריד שכנים שלא סבלו את עליית מצריים המשפחתית הזו שלנו אל הגג, והכול ברעש רב, כמה פעמים ביום, שלא לדבר על הייקים בביתנו המשותף שהוטרדו מאוד מרחש גרירת הרגליים של "מרבה הרגליים המשפחתי" שלנו (12 רגליים) בשעה שתיים וחצי בצהריים, עם תום הארוחה.   

 

בנעוריי עדיין הסכמתי לבוג'ראס הזה, אבל איפשהו לפני הצבא נמאס לי, והודעתי שאני לא עולה יותר לאכול בסוכה, ויסלחו לי בני ישראל, אבל אני את תרומתי לזכרון בני ישראל הנשרכים עם סלי אוכל, כבר תרמתי ביד רחבה.

 

קצת עצוב, אבל טור העולים והאוכלים בסוכה הצטמצם עם השנים לשניים – אבי ואמי, שעשתה לו טובה ועלתה איתו לשם. אבל לרוב, זה היה רק הוא, אבי, שהמשיך לקיים מצוות אכילה בסוכה – בגפו.