על הצלילות

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

ראיתי סרט על סופרת הילדים אניד בלייטון. מעבר לסיפור המזעזע על התנכרותה והתעללותה בבנותיה, לעומת האהבה שהרעיפה על קוראיה הקטנים שאירחה בביתה לעיתים קרובות, מה שעוד זעזע אותי בסרט הוא הפרט על השיטיון (דמנציה) שלקתה בו בגיל 51, וסבלה ממנו בהחמרה גוברת והולכת, עד מותה בגיל 71. 

נראה לי שאובדן הצלילות הוא הדבר הכי מפחיד. מילא התפוררות הגוף, אבל לפחות שהמוח יתפקד, לא? שיישאר לנו כבוד אנושי מסוים. אני נהנית ומופתעת תמיד לראות בטלוויזיה קשישים בני 90-100, שהם צלולים לחלוטין. לאחרונה ראיינו קשיש בין מאה שעדיין עובד כמה שעות בבוקר במרפאת השיניים שלו. והוא פירט למנחה בהנאה מה הוא עושה בחייו השלווים והנעימים, וזאת, בצלילות של בן עשרים.

ואני מקנאת. וחוששת בו זמנית. כי על כל הצרות הגנטיות אצלנו, במשפחתי רבים הם הלא צלולים. אימי מאובחנת כדמנטית זה 4 שנים, והיום היא בת 85, ולאט לאט נעלמת שארית צלילותה. סבתי, אם אבי, התחילה בגיל 85 להיות סנילית, וכשמתה בגיל מאה, בריאות פיזית היתה לה אומנם, אבל המוח היה מחוק לגמרי. דודתי, אחות אבי, אובחנה כחולת הלצהיימר בשנות השישים לחייה, ומתה מחוקה לגמרי כעבור עשור במוסד. וכמובן, אחותי הגדולה, נכת הנפש, שהיא רק בת 62, ובשנים האחרונות מראה התחלה מבהילה של שיטיון, שלאחרונה גם אובחן.

איזו בהלה. ומה שאולי הכי מבהיל, שבעיקר הנשים במשפחתי אובחנו בשלל מחלות הרס-המוח הללו. טוב, אולי כי הגברים מתו צעירים: סבי מצד אבי מת בשנות השלושים לחייו, וסבי מצד אמי מת בגיל 50. אבי, לעומת זאת, מת מסרטן נוראי בגיל 80, בעודו צלול לחלוטין. לך דע.

טוענים שיש היום דרכים לאמן את המוח כדי לדחות את הופעתן של המחלות המבהילות האלה. אולי. מצד שני, אם חוזרים למקרה של אניד בלייטון – זו  העסיקה את מוחה ללא הרף בכתיבת 6000 מילה ליום, שהתפרסו על 750 ספרים! ובכל זאת לא עזר לה בכלל האימון המוחי האינטנסיבי לדחות את המחלה. לך דע.