מי רוצה לחיות עד גיל מאה?

שמעתי שבאוקינאווה שביפן אנשים חיים עד גיל מאה ויותר. מסבירים זאת בדיאטה שלהם (דגי מים קרים, אורז, אצות וירקות שהם מגדלים בגינה), בכך שהם אף פעם לא אוכלים עד שובע גמור, שותים תה ירוק, קצת סאקי, מתרגלים אומנויות לחימה, חיים חיים נינוחים.

ונזכרתי בסבתא שלי שחיה על גיל מאה בירושלים, בלי דגי מים קרים ובלי אצות ובלי אומנויות לחימה וסאקי, ובלי בטיח. זאת אומרת, שלא צריך אוקינאווה, אפשר לעשות את זה גם כאן.

אז הנה התפריט למי שרוצה לחיות עד גיל מאה.

סבתא ביבי (בימה בפרסית, ורחל בעברית) באה על חמורים מפרס בסוף המאה התשע עשרה, ומאז חיה כמו פלחית.

 דבר ראשון, היא מיעטה באוכל, זה נכון. כמו אלה מאוקינאווה שאוכלים רק עד 80% מהשובע שלהם. והנה מה שהיא אכלה כל חייה. תמיד שתתה כמה כוסות תה רגיל, חום, כמה פעמים ביום, תמיד עם קובייה או שניים של סוכר, שהייתה מוצצת בפה, לא ממיסה בכוס.

היא אכלה מעט: קצת אורז וכנף עוף וירקות מבושלים לארוחת צהריים, ביציה רכה וקצת לחם וזיתים לארוחת ערב. בבוקר ששתה בעיקר תה. היא מאוד אהבה זיתים ואכלה לא מעט מהם. את הזיתים הערבים הדפוקים והמרירים של ירושלים. הייתה מכינה אותם בעצמה. ואהבה קצת ערק, זה מה שלמדה מהערבים בירושלים. ותאמינו או לא, לפעמים הייתה מעשנת נרגילה, כמו הזקנות של ירושלים.

סבתא שלי הייתה גמישה גם בגיל 80. הייתי רואה אותה יושבת ישיבה מזרחית כמו כלום, על הרצפה, כמו פלחית. והייתה חוצה את ירושלים לאורכה ולרוחבה. מעולם לא נסעה באוטובוסים. פשוט הלכה. מביתה בשכונת נחלת ציון הייתה הולכת לבית של הבת שלה בשכונת רוממה.

והכי חשוב, היא חיה בלי סטרס. ואולי עוד יותר חשוב: הייתה פורקת את מה שעל ליבה, לא מדחיקה רגשות וכעסים. (ולא משנה כרגע שמי שסבל מזה היו ילדיה, ובעיקר אבא שלי).

אז הנה המתכון, למי שמעוניין.

אבי, בנה, חי רק עד גיל שמונים, סבל מסוכרת ומת מסרטן. בתה, דודתי, הייתה מאוד חולנית ומתה בגיל 77. זאת אומרת, שלא הגנטיקה מדברת כאן אלא אורח החיים.

השאלה היא האם חייה הארוכים הועילו לה במשהו. בגיל 85 היא החלה לסבול מסניליות, ובגיל 90 כבר בקושי זיהתה את קרובי משפחתה. באתי אליה לבית האבות, והיא לא ידעה מי אני. בשלהי חייה לא זיהתה אפילו את ילדיה. רק את אבי, בנה האהוב, זכרה. לא סיפרו לה שהוא גוסס ואחר כך שמת מהסרטן. לא רצו לצער אותה. אבל היא קלטה את זה בחושיה, או באופן טלפתי. היא מתה חודשים ספורים אחרי שהוא מת, בגיל 100. היא הייתה בריאה לגמרי בגופה. מעולם לא הזדקקה לתרופות למחלות הזקנה הכרוניות.

אבל לדעתי לפחות, 15 השנים האחרונות בחייה היו מיותרות. כי מה שווה להאריך חיים עם מוח מחוק?