בננות - בלוגים / / חצי מנה פלאפל או נקניקייה בלחמנייה
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

חצי מנה פלאפל או נקניקייה בלחמנייה

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

בצער המלווה בשמחה מסוימת אך גם בחלחלה, שמעתי על ההחלטה של משרד החינוך לא לאפשר לקיוסקים בבתי הספר למכור אוכל לתלמידים כאוות נפשם, אלא להתמקד בסלטים וכריכי בריאות. מצד אחד זה נשמע אחלה, מצד שני… ואכן, יש "מצד שני" גדול מאוד.

מיד גם שטף אותי גל געגועים מיידי לאוכל שאכלתי בבית הספר בשנות ה-70. ב"גימנסיה הרצליה" שבה למדתי היה קיוסק בחצר בית הספר, ממש בתוך המתחם. בזמנו, לרוב בתי הספר לא היה את הלוקסוס הזה, ומי שרצה לקנות משהו היה צריך לצאת לקיוסקים שמחוץ למבנה. אבל אצלנו היה, וכולנו דבקנו בו ברעב ובאהבה.

כל יום קיבלתי מאמי לירה או לירה וחצי, וכל יום בהפסקה הגדולה בשעה 11.30, כשכבר הייתי רעבה מאוד, קניתי לי חצי מנה פלאפל או נקניקייה בלחמנייה קטנה. כל יום. ותמיד זה היה נורא טרי ונורא טעים, והיווה מעין נחמה ליום הלימודים היחסית ארוך, שהסתיים בשתיים-שלוש בצהריים. וכך במשך כל שנותיי בגימנסיה.

כך לא נאלצה אמי לטרוח בהכנת סנדוויץ' שמילא לא אהבתי, מה גם שהמנה שקניתי לא היתה גדולה מדי. בבית כבר אכלתי אוכל יותר בריא ומסודר. ובסך הכול, ההסדר הזה היה גם טעים, גם די זול, גם לא נורא "לא בריא" (בדרך כלל אכלתי פלאפל שיש בו ערכים תזונתיים מסוימים), וגם נוח לכל הצדדים.

ובכל זאת, באותן שנים, שנות ה-70, בקושי ראיתם ילדים מלאים בבית הספר, ובוודאי שלא ממש שמנים. כולנו היינו רזים, וחלקנו היו ממש "חוטים". והנה, אכלנו פעם ביום איזה חצי מה פלאפל. אז מה, קרה לנו משהו? השמנו. לא ולא!

כל הנוסטלגיה הזו חזרה אלי עם בוא ההחלטה החדשה של משרד החינוך. כי לא רק מה שאוכלים חשוב, אלא הכמות, המינון, וגרוע מכך, לא מה שמוכרים לנו, אלא בעיקר מה שמפרסמים לנו…

הבעיה עם השמנה היום, והשמנת הילדים בפרט, היא לא אם הם אכלו איזה חצי מנה פלאפל בבית הספר ולא סלט או כריך בריאות, אלא הבליץ הפרסומי של ג'אנק-פוד וממתקים ומיצים ממותקים, הגדלת הכמויות הנוראית, המבצעים שמוכרים לנו חפיסות של 10ממתקים או חטיפים בשקל, ושוב, והכי חשוב: המתקפה הפרסומית האינסופית, שגורמת לילדים לאכול ולאכול ולאכול.

ולכן, כל ניסיון לקבוע מה יאכלו הילדים בחצר בית הספר הוא מגוחך. יש שיאמרו "צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות". אולי. מצד שני, גם אם מדובר בצעד ראשון בסדרת צעדים שעוד יבואו, הרי שזה עדיין צעד בלתי מספק לחלוטין.

אם בבית הספר מגבילים, אז אולי גם נגביל בגני השעשועים, בבריכות ובשאר המקומות שילדים שורצים בהם, בעיקר בחופשות? למה להסתפק רק בבית הספר? זה נראה בעיקר כצעד פופוליסטי לכיסוי תחת, ולא כמהלך לשינוי אמיתי.

אם רוצים לבצע שינוי אמיתי ועמוק, יש להתחיל אותו בחלונות הגבוהים – בקרב היצרנים והמפרסמים – אבל ברור שבהם אף אחד לא יעז לגעת או לבקר או לנסות לצמצם את מהלכיהם הקלוקלים.

אז כאמור, מצד אחד קצת שמחתי על כך שמתחילים לבצע איזה שינוי. מצד שני, הגזרה הזו מרחיקת לכת, לדעתי; אין כל רע בכך שימשיכו למכור גם כמה דברים "פחות בריאים", אם בקיוסק בחוץ ממילא  נמכרת כל הסחורה הקלוקלת. מצד שלישי, ברור שזה רק עלה תאנה של משרד החינוך, שבמקום לטפל ברצינות בנגעים הקשים באמת בבתי הספר – האלימות, למשל -  מבצע מהלך אנמי ומגוחך כזה.

3 תגובות

  1. אביטל קשת

    כן, אבל יש המון מחקרים כיום שמצביעים ישירות על הקשר בין מבוגרים שבילדותם היו שמנים לגידולים ממאירים בהם היו נגועים בגיל מאוחר יותר.

    וכל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו. בלי קשר לאלימות. אני חושבת שזו החלטה נבונה.

  2. אביטל קשת

    היינו רזים כי בלינו יותר בחוץ, פחות מול המסך. ולא היה אבא מסיע לבית הספר, הלכת לבית ספר, או שבהמשך, שבמקרה שלי שממשיך עד היום, הלכת קילומטרים עד התחנה.

    היום זה עולם של חוגים, אבל גם לשם מסיעים אותם, וכשהם חוזרים שוב ג'אנק פוד, גם בגלל שלאמהות עובדות יש פחות זמן לבשל. בקיצור גלגל.

    • יעל ישראל

      נכון שאז היינו פעילים והיום הילדים לא, אבל הרבה קשור לאוכל. לא היו אז את כל המיצים, והחטיפים והממתקים שהילדים צורכים בכמויות בהתאם למה שמפרסמים בטלוויזיה, הפרסומות שמפציצןת אותנו – ובגלל זה בעיקר היינו רזים. וזה הכי חשוב. ולכן מהלך כזה הוא טיפה בים, חובה לבצע מהלך עמוק ויסודי, ולחץ על יצרנים ומשווקים ומפרסמים להפסיק את ההיסטריה הזו.

השאר תגובה ל אביטל קשת ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות ל