רואות ואינן נראות (פרק 4)

 

 

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

פרק רביעי מתוך הרומן "רואות מכאן את כל העולם", הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 1997

 

לפרקים הקודמים

 

ר ו א ו ת   ו א י נ ן   נ ר א ו ת / פרק רביעי

             

הדרך הביתה עברה בשני מסלולים. היה אפשר להגיע הביתה דרך רחוב בן יהודה, שרחל הגדולה ורחל הקטנה  קראו לו דרך המלך, וגם בדרך עוקפת שהסתעפה בין רחובות קטנים ועקלקלים שחלקם הסתיימו בשלטי אין-מוצא.

   רחל הגדולה ורחל הקטנה אהבו את שתי הדרכים. ואף שהעדיפו את הדרך העקלקלה הן ידעו שבדרך המלך יש המון פיתויים. למשל, חנות הממתקים של הייקית, גברת אנגלברג, או הקיוסק של אברם, שהציב על המדרכה שולחנות וכסאות מתקפלים, למרות שאיש לא ישב עליהם כדי להזמין ארוחת בוקר או את אחת מאותן ארוחות צהריים שמנוניות וחריפות שהכינה אשתו על פתיליה מפויחת בחצר. חוץ מזה היו שם לפחות שתיים-שלוש חנויות מכולת קטנות ומאובקות, שחנווניהן מכרו נקניק רומני ודג לקרדה וגבינת קצקבל על משקל, ואת החבילות המרשרשות בעטיפות של נייר פרגמנט דחפו בידיים שמנוניות לתוך סלי הפלסטיק של הקונות, ובאותה הזדמנות בירכו ב"שיהיה לבריאות!"

   גברת אנגלברג לא נתנה לגעת בממתקיה היפים, שהיו מסודרים בערמות סימטריות על הדוכן האטום בזגוגיות נקיות. "זה הכול מיבוא," התפארה בפני לקוחותיה: זקנות שרכשו בכל פעם מאה גרם פרלינים ממולאים בליקר וסוכריות לקריץ מיוחדות, עם מילוי חריף שנשפך לתוך חלל הפה ועקץ את הלחיים, ובימי שישי גם שוקולד פרה-אדומה בשביל הנכדים. היא לא אהבה ילדים, הגברת אנגלברג. אבל הילדים אהבו מאוד את חנותה. "קישטה, ילדים ללכת מפה," צווחה במבטאה המצחיק כשהילדים נצמדו בפניהם הערניות לשמשה הנקייה של חנותה המהודרת, כמו בונבוניירה מתוצרת חוץ, הדביקו עליה את אפיהם המנוזלים, וגם את לשונותיהם מחצו עליה בלי בושה.

   במקרר מיוחד בעל דלת שקופה שמרה גברת אנגלברג את הגלידות "הכי מובחרות בשכונה". כשנכנסה קונה מיוחסת וביקשה לקנות גלידה לאורחיה, שלפה אנגלברג בחרדת קודש חפיסת ארבע מאות גרם של גלידת וניל ושוקולד, סקרה בסיפוק את החבילה שהגיחה אל החום הממס של חודש אוגוסט בצוויחות של הבל קפוא, ממש כאילו היתה הגברת אנגלברג מיילדת שזה עתה יילדה תינוק מובחר שעתיד להנהיג את האומה, ומיד עטפה במומחיות בגיליון ישן של עיתון הארץ.

   פעם אחת, כשגברת אנגלברג דיברה עם לקוחה, הצליחה רחל הקטנה לגנוב שתי סוכריות גומי-יין מתחת לדוכן, בלי שאנגלברג תשים לב. בדפיקות לב מפחידות אך מתוקות הגניבה את כף ידה הכחושה מתחת לדוכן, בזהירות הרימה את מכסה הזכוכית החלקלק, נזהרת לא להכתים אותו בטביעות אצבעותיה, ובחופזה חפנה כמה סוכריות, שרובן נשמטו בחזרה לערמה. רק שתיים קטנטנות ואדומות נשארו בכף ידה.

   היא שאלה את עצמה אם אלוהים רואה אותה. ואם כן, מה הוא חושב. אבא אמר שאלוהים יודע כל מה שאנשים חושבים. אם ככה, אז בטוח שזו לא בעיה גדולה בשבילו לדעת מה שהם עושים. כל מה שהוא צריך לעשות זה להסתכל עליהם מלמעלה עם משקפת. כמו בפעם ההיא כשאימא ואבא לקחו אותה לתיאטרון ביפו, ואימא הוציאה משקפת ישנה מתוך נדן קטיפה, דחפה לה לפני העיניים ואמרה לה שתסתכל טוב טוב: אולי תלמד משהו.

   על הבמה הראו סיפור על בחור שהוא ביטניק. אימא אמרה שזה שהוא לא עובד וכל היום רק יושן ומתבטל זו בושה וחרפה. אבל בעיני רחל דווקא מצא חן הבחור הזה, עם התלתלים הסבוכים והמכנסיים המלוכלכים. כל היום הוא רק שוכב על הגב, מסתכל על השמיים, ושר: "מהההה צריך בסך הכול בנאדם בשביל לחיות?" ומקהלה של בחורים ובחורות עם בגדים קרועים ושיער ארוך עונה לו: "כיכר אחד של לחם, וכד אחד של מים, מיטה כדי לישון בה, ואם אפשר קצת יין, ואהבה אהבה כל הזמן, ואהבה כל הזמן…”

   היא זכרה את השיר כאילו שמעה אותו רק אתמול: "ואהבה אהבה כל הזמן, ואהבה כל הזמן." ואולי היה לה מזל, ואלוהים בדיוק היה צריך לעשות פיפי, והלך לבית שימוש ולא היה מי שיסתכל עליה? ואולי יהיה לה מזל גדול אפילו יותר, ואלוהים בכלל יוותר לה הפעם? אם יש לו לב, הוא יסלח לה. והעיקר שנשארה סוכרייה אחת לה ואחת לרחל הגדולה.

   אצל אברם בקיוסק שליד בית הספר נמכרה סחורה הרבה יותר פשוטה מאשר בחנות של הגברת אנגלברג. על דלפק משומן הונחו  ערמות מבולגנות של סוכריות על מקל, עטופות בנייר צלופן, וגם ופלים עבים, מצופים בשכבה עבה של צמקאו. במקרר טחוב נשמרו בקבוקי גזוז חמוץ-מתוק וטמפו

קולה בבקבוקים בטנוניים. אבל הממתקים האהובים והמבוקשים ביותר היו התרנגולים. בשקדנות ובהנאה נמצץ גופם האדום, עד שהתגלה עמוד שידרתם מפלסטיק לבן.

   בשעות הצהריים היה אפשר לזהות את הקיוסק של אברם גם ממרחק של קילומטרים. אפילו מעברו השני של רחוב הירקון, וזאת רק על פי מידת הרעש. מידי יום בתום הלימודים התגודדו חבורות של ילדים סביב הקיוסק, עד שכל חבורה נראתה כמו מקבץ של זבובים שנדבקו לסוכרייה ועכשיו הם לא מסוגלים להיפרד ממנה, אפילו לא כשהם כבר רוצים להתעופף. אברם איים שהוא יקרא למשטרה.

   תמיד היו שם מריבות ודחיפות והמון רעש וצוויחות: "אני הייתי קודם," "לא נכון, אני הייתי קודם, יה פוסטמה,"  עד שילד חוצפן, חדש בתור, פלש לתוך השורה והקדים את כל היתר.

   רחל הגדולה ורחל הקטנה לא אהבו לעמוד בתור הצפוף ביחד עם כל הילדים, למרות שגם הן אהבו מאוד למצוץ את הצוף של התרנגולים האדומים וללקק קרטיב שני-מקלות שנחצה מיד לשניים: מקל אחד לרחל גדולה ומקל שני לרחל הקטנה. לרוב הן ויתרו על תענוגות הליקוק והלכו הביתה בדרך העוקפת, שהתפתלה בתוך רחובות צדדיים קטנים ושקטים.

   בקיץ נשטפו הרחובות בשמש דבשית שזהרה על הגגות בנצנוצים ממזריים, ושלחה קרניים זהובות  ששיחקו במחבואים עם הצללים שמתחת לעצים ולשיחים של הגדר החיה. על המדרכות תמיד נותרו עקבות מסימני הגיר של משחק הקלאס מצהרי אמש. בחורף אהבו הילדים לקפוץ עם הערדליים משולי המדרכה ישר לתוך השלוליות העכורות שנקוו בתעלות הניקוז, ולהשפריץ בוץ שהגיע להם עד הברכיים.

   הדרך העקלקלה אומנם היתה ארוכה יותר, אבל גם הרבה יותר שקטה. רחל הגדולה ורחל הקטנה יכלו לשוחח בשקט בלי לחשוש  מפגישות לא רצויות עם ילדות שהן לא אוהבות. וגם להרהר לעצמן בשקט: זאת על משחקיה האהובים, וזאת על ספריה האהובים. או סתם כך, על כל מיני מחשבות שקשה להגדיר אותן במילים.

   הן הרגישו שיש  מחשבות כאלה, אפילו שהן לא הצליחו להגדיר את תחושתן במילים. מחשבות פרטיות מאוד, מחשבות סודיות, מחשבות שאיש לא יוכל לפענח או להבין. מחשבות ששייכות רק למי שחושב אותם, והן הדבר היחיד בעולם שהוא יכול להיות בטוח שהן ממש שלו. רחל הקטנה דמיינה אותן כמו ענני נוצה קלים, שבמעופם הם עוברים וחיש מתמוססים, עכשיו הם כאן, ותכף ייעלמו לחלוטין מהעין ויותירו אחריהם הבל קל ומתנדף של ערפל.

   זה בדיוק מה שהרגישה גם רחל הגדולה, אפילו שלא ידעה להסביר. בגאווה הראתה לחברתה החדשה את הדרך הסודית שלה הביתה. איך היא חודרת פנימה דרך גומחה קטנה שנפערה בגדר-החיה, שמחברת בין החצר של ביתה לחצר של השכנים. רחל הקטנה היתה החברה הראשונה אותה שיתפה בסוד הכמוס.

   "צריך לזחול," הורתה בשפל קול, והנחתה את הקטנה במעברים בקשים. "ותיזהרי עם הבגדים, שאימא שלך לא תכעס עלייך. לאימא שלי כבר נמאס ממני לגמרי".

     "אז למה את לא נכנסת בכניסה הראשית?" תמהה רחל הקטנה.

   אבל הסוד הרעיש אותה. הדרך הסודית הקסימה אותה. היא ישר גרמה לה לחשוב על כניסות סודיות לארמונות ומבצרים, ועל נסיכים שמצבם מחייב אותם להיכנס בכניסה האחורית, כי אף אחד לא יודע שהם נסיכים, כולם טועים לחשוב שהם רק משרתים. אולי רחל הגדולה היא מין נסיכה כזאת, נסיכה שרק היא יודעת שהיא נסיכה ובינתיים מסתפקת בכניסה של המשרתים?

   "אני לא אוהבת להיכנס משם. אני מעדיפה להיות רואה ואינה נראית," פסקה רחל הגדולה.

   "נכון. כמו דני דין. איך לא חשבתי על זה בעצמי," אמרה הקטנה והתרגשה רק מעצם הרעיון.

   לא היה דבר שקסם לה יותר מאשר להיות כמו דני דין. כמה נהדר יהיה להיות שקופה לגמרי? ממש בלתי נראית. להיכנס לכל מקום בלי שיראו אותך, אבל שאת תראי הכול. להיכנס לבתים של אנשים שאת לא מכירה, לשבת על הרהיטים שלהם בלי שהם יבחינו, לפתוח את הארונות והמגירות שלהם ולחטט בלי הפרעה, לאכול ישר מהמקרר ולהאזין לכל מה שהם אומרים. זה אפילו יהיה יותר טוב מלקרוא בספרים. היא התענגה על המחשבה, והזכירה לעצמה שכשתשוב הביתה תחשוב על זה טוב יותר, וגם תרשום את המחשבה המעניינת ביומן. אבל אז שאלה אותה רחל הגדולה: "מי זה הדני דין הזה?"   

    "מי זה דני דין? מה, את לא יודעת מי זה דני דין?? איך את יכולה? הרי הוא הילד הכי בר מזל בעולם, אפילו שהוא רק ילד מסיפור. הוא יכול להיכנס לכל מקום ולקחת כל דבר בלי שאף אחד יראה. הוא שקוף לגמרי. יום אחד הוא נכנס לחנות ממתקים ואכל כמה ממתקים שרק התחשק לו, והמוכר בכלל לא הרגיש ולא היה יכול לעשות לו כלום".

    "אבל איך זה ייתכן שהוא בכלל לא ראה אותו? מה, פתאום המוכר ראה ממתקים עפים באוויר? זה לא הגיוני," פסקה הגדולה. אבל היא התאוותה שגם לה תהיה תכונה כזאת, כמו לדני דין המשונה הזה שרחל הקטנה סיפרה לה עליו.

   "אף פעם לא חשבתי על זה," ענתה רחל  הקטנה. היסוס נשמע בקולה הפסקני תמיד.

   איך באמת? הרי בשיעור טבע הם למדו על כוח הכבידה. לא ייתכן שהמוכר לא יבחין בזה שמיליוני ממתקים יקומו פתאום בכוחות עצמם ממקומם בקופסאות, יתעופפו באוויר וייכנסו לתוך בטנו של דני דין. חוץ מזה, אם הוא שקוף, אז מיד יראו לו את כל הממתקים דרך הבטן. כמו בצילום הרנטגן שעשו לה בגיל שבע, כשחשבו שהיא בלעה מטבע של עשר אגורות. רק שאצלה ראו ציורים של עצמות וגושים אפלים ומטושטשים, שהרופאה הסבירה לה שהם הלב שלה והריאות והקיבה, ואצל דני דין ייראו רק ממתקים: המון המון קוביות שוקולד וסוכריות אדומות שנראות כמו עלי כותרת של שושנים, צפים בחלל הבטן וגולשים בסלטות לתוך הריאות. לא, זה באמת לא הכי הגיוני.

   אבל בעיותיו של דני דין לא הטרידו אותה זמן רב. מיד התחילה להטריד אותה מחשבה חדשה: מה באמת יקרה אם המטבע שכולם חשבו שהיא בלעה בגיל שבע – אותו מטבע שהיא בעצמה כבר לא הייתה בטוחה אם בלעה אותו או לא – יגדל פתאום בתוכה, יגדל ויגדל, עד שיהפוך לעץ ענק שבצמרתו יגיע לגרון שלה, ואחר כך הוא עוד עלול לבצבץ מתוך הפה ולהיתקע במרווחים שבין השיניים, ולהצמיח ענפים כבדים עמוסים במטבעות חדשים של עשר אגורות ושל חמישים אגורות? ואז היא תוכל להיות בנק.

   איזה צמד ילדות אנחנו, חשבה בינתיים רחל הגדולה: שתי שתקניות. מזל ששתינו לא כל כך אוהבות לדבר. היא החליטה שיום אחד תספר לחברתה החדשה את הסוד שלה.

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

<!–{PS..