בננות - בלוגים / / איך הגענו לכך שתוקפנות נעשתה ערך נחשק, ופרגון נחשב לגועל נפש?
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

איך הגענו לכך שתוקפנות נעשתה ערך נחשק, ופרגון נחשב לגועל נפש?

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4


/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

לא פעם ולא פעמיים כאן בבלוגייה (וגם בבלוגיות אחרות), ישנם אנשים מבית (בלוגרים) או מבחוץ (הקוראים), שטוענים כי הם נתקפים בבחילת מתיקות ממי שמגיבים בפרגון, ולא קולטים מה רע בלהגיב באופן תוקפני כזה או אחר, הנתפס כ"ביקורת".

 

המון פעמים חוזרות המנטרות המייגעות, ש"נו, אתם מרחרחים זה בתחת של השני", "אתם מלקקים זה לזה", וכאלה מין. יענו, יש איזו קונספירציה של אנשים שמלקקים לאחרים כדי שילקקו להם בחזרה. ולא לוקחים בחשבון שאולי ישנם אנשים כאן הרוצים לפרגן זה לזה, פשוט לפרגן, לתמוך, מתוך חיבה זה לזה, וזה ליצירתו של זה.

 

בזמנו, די בהתחלת הבלוגיה הזו, כתבתי פוסט על הימים ההם בחבורת "שופרא", שהקמנו אני וחבריי היוצרים באמצע שנות השמונים. זו היתה חבורה ספרותית ככל חבורה ספרותית – ישבנו יחד בבית הקפה "שלנו" (היווני בדיזינגוף, למי שעוד זוכר), קראנו זה את חומריו של זה, הוצאנו כתב עת, עשינו ערבים ספרותיים. (אגב, מדובר בכתב העת שופרא שהוצאנו בין 1984-1988, לפני  25 שנים, ולא להוצאת שופרא שאין לי כל קשר לגביה).

 

ופירגנו, שומו שמיים! פירגנו זה לזה, כי חבורה ספרותית היא בעצם גם סוג של קבוצת תמיכה, כמו כל חבורה שיש לה עניין משותף ואנשיה תומכים זה בזה. (ואגב, יצאו ממנה לא מעט סופרים ומשוררים טובים שפועלים עד היום).

 

אני זוכרת שבעקבות פוסט הגעגועים הזה לחבורה הספרותית שלי מפעם, מצעירותי, מישהי מהבלוגייה הציעה שגם אנחנו נעשה קבוצת תמיכה כזו, אבל וירטואלית. ואולי היא הציעה לי את זה הרבה לפני שהייתה כאן בלוגייה, בפגישה של שתינו בבית קפה. אני לא ממש זוכרת. רק זוכרת שנאמרו בינינו דברים על כמה זקוקים היוצרים למין קבוצת תמיכה כזו, כי המרחב הספרותי הוא בסך הכול די עוין ליוצרים.

 

ובאמת, באופן חלקי, נוצרה כאן בבלוגייה מין קבוצת תמיכה, ונוצרו וחברויות, גם בין אנשים שאולי לא נפגשו פנים אל פנים מעולם.

 

אבל התגובות לכך הן לפעמים קטלניות – כאילו אנחנו מבצעים פשע נוראי בכך שאנחנו מפרגנים אלה לאלה ותומכים זה בזה. כאילו יש משהו רע ומכוער ומגעיל ומבחיל ולא מוסרי ביחס האוהד שאנחנו מפגינים זה כלפי כתיבתו של זה. ואותם מבקרים קוראים לזה מתיקות מבחילה ומתחנפת, כאילו באמת עשינו איזה פשע נוראי.  

 

ואילו את התגובות המכוערות, הנגועות בהתנשאות ותוקפנות במעטה של ביקורת – אלו נחשבות ככנות והגונות.

 

איך הגענו לכך, כחברה בכלל, שתוקפנות על כל צורותיה (כן, גם התנשאות היא תוקפנות, ויש עוד צורות מגוונות וחמקמקות של תוקפנות בקשת התגובות האנושית הנאחסית) – איך הגענו לכך שתוקפנות מתקבלת כערך נעלה, בעוד שפרגון נתפס כצביעות? ז"א, פרגון הוא צביעות לכן הוא פשע מגעיל, בעוד שתוקפנות היא כנות, אי לכך, היא ראויה ומוסרית. 

 

איך התעוותו בחברה שלנו המושגים האלה? איך הם התבלבלו ככה?

 

מפליא אותי שאנשים לא מבינים ערכים פשוטים כמו כבוד הדדי, כמו דרך ארץ. שערכים אלה הפכו למילה נרדפת לליקוק וחנופה. ואיך ישנם כאלה הסבורים שלהעליב מישהו (שוב, בקשת של תגובות תוקפניות גסות עד מעודנות – וגם  חוסר רגישות כלפי הזולת הוא תוקפנות, גם התנשאות היא תוקפנות, גם להיכנס לנשמה זו תוקפנות) – איך זה שלהעליב מישהו (גם מתוך "כוונות טובות") זו תגובה דוגרית נעלה, שאליה צריך לשאוף מבחינה מוסרית.

 

אני סבורה שמשהו חמור מאוד מתנחל בחברה שלנו – שתוקפנות על כל גווניה הפכה בה לנורמה שאפילו מתגאים בה, אפילו שואפים אליה, אפילו מעודדים אותה, בין השאר באמצעות תגובות סרקסטיות, או באמצעות תוקפנות שבאה במסווה של "ביקורת".

 

אני יודעת שלדבריי אין כל ערך, כי לא אשנה את דעתו של איש. כי מי שחושב כך, כנראה שמשהו בתוכו כה מעוות, ששום מילה או הסבר לא יעזרו או ישנו. אבל זה תמיד כואב לי. כואב לי שכל ניסיון להתוות דרך הגונה, טובה, חיובית ומוסרית נתקל תמיד בתוקפנות האורבת כעדת זאבים רעבים ומוכי כלבת. 

 

 

 

 

 

14 תגובות

  1. לגמרי, יעלה. אני קצתי כבר בהתנצלויות. אבל אני חושבת שחשוב לכתוב את זה. זה סוג של חיזוק דווקא לצד השני.ז"א, לנו. אני מאד מרגישה כמו בתוך קבוצת תמיכה חזקה ומאד מאד מחזקת.

  2. נכון,

    זליגה מתמשכת.
    הפחד האמיתי הוא שערכים 'נורמטיביים' יוחחלפו בהדרגה, כמעט בלי שנרגיש ובאופן זוחל כמו במגיפה השחורה, בערכים אחרים שמקדשים רוע, אלימות ותוקפנות. לא צריך ללכת רחוק.
    ראינו חברות 'נאורות' שבהן האלימות הפכה לערך שצריך לסגוד לו. הטוב הרע הפך לרע שהוא טוב.
    במקום שבו שורפים שירים וכו', והכל תחת עינינו הפקוחות.

    אל תגידו 'לא ידענו, לא ראינו..'

    מפחיד!

    ישר כוח על הפוסט.

  3. איריס קובליו

    יעלה יקירתי
    אני זוכרת את היום בו הודעת לי בחיוב ש"התקבלתי" לבלוגיה, אני זוכרת אותך מבית הקפה, אני עוקבת הרבה אחרי המאבק שלך לתת זכויות לטוב ולחיובי להתקיים בסביבתך (וכמובן בבננות) ולא אשכח את הימים הטובים במטע
    המשיכי וכתבי את אשר על ליבך

  4. מסכימה אתך בכל לב והיטבת לנסח. מבחינה זו יש לדברייך ערך רב גם אם לא תשכנעי את מי שחושב אחרת.

  5. פוסט חשוב!!גם אני חושבת על זה יעל איך פרגון נתפס כליקוק ותוקפנות "כאמת" ומי אחראי בכלל על האמת, אהבתי מאוד בבלוגיה את קבוצת התמיכה את הכבוד ההדדי וכשאלו נעלמו ואנשים התחילו לחשוב שאולי פרגון זה באמת רע לקחתי מרחק, וכך גם בחברה, התוקפנים החסרי כבוד נחשבים כדוברי אמת ואלו האומרים דעתם בצורה נעימה יותר, פחות נלקחים בחשבון, אני לא מתנהלת כך ולא מסכימה לזה ומתנערת מהתוקפנות שלובשת על עצמה " מסכת אמת" … לרוע פנים רבות אך לא חייבים להביט בהם.

  6. יעל, לגמרי איתך בעניין זה.
    אגב אני כולל במרחב הזה של פרגון ותמיכה גם ביקורת שנאמרת באופן רגיש, חברי ומתוך אכפתיות וקרבה. המאבק כנגד ההתלהמות, החרפות והגידופים הוא להרבות טוב וחברות בעולם.

  7. כל כך צודקת
    אני אישית הייתי לחבורה של אנשים שכתבו שירה, עם המון תמיכה הדדית. אותי וגם את האחרים זה היפרה בצורה לא רגילה, עד ש… הגיעו עלינו שמועות והתחילו לגלוגים ש "זה לא רציני", ש" רק מכיסוח צומחת שירה טובה"
    לא מבין את זה
    לא הכל הוא שיר כאב

  8. אני מסכימה איתך, דיכאון!

  9. יעל היקרה, את כל כך צודקת. כל מילה חקוקה. אני מרגיש כאילו אני כתבתי את הדברים. אני מזדהה לחלוטין. דרך ארץ קדמה לתורה, קדמה לספרות, קדמה לכול. אבל יש כאלה שהתבהמות שווה בעיניהם לאמירת אמת. לא יהא חלקי עימהם. יישר כוח. כדי שתדעי שאני זה אני, אכתוב לך ששלחת לי מייל לאחרונה ואני פועל במרץ בעניין זה, כפי יכולתי. להשתמע, רני.

  10. לשןקי,

    אתה מדבר על הוצאת שופרא, שאין לי מושג וכל קשר לגביה,
    ואני מדברת על כתב העת שופרא, שהוצאנו בין 1984 ל-1988, לפני כ-25 שנים. שם פורסמה גם הרבה פרוזה, ואני הייתי אז עורכת הפרוזה של כתב העת. בין השאר פירסמו שם סופרים ומשוררים שהיו אז בראשית דרכם כמו: שז, דורית פלג, יגאל צור, ועוד רבים וטובים.

  11. מזדהה עם דבריך, לי אישית יש דרך התנהלות משלי- אכנס ואגיב רק לפוסטים שאני אוהבת ואומר עליהם דברים יפים שאהבתי
    פוסט שאינו חביב עלי לא אגיב עליו, כך אני נמנענת מלומר דברי ביקורת מסרסים,
    וגם אם משהו אחד מצא חן בעיני כגון :שורה משיר, פיסקה מספור
    בהן אאחז ואותן אבליט לטובה,
    כך אני נמנעת מצביעות לקקנית מצד אחד ומרוע מחוספס מצד שני
    שבוע טוב יעלי

  12. יעל, אנחנו חיים במדינה כזאת שבה לא מפרגנים. מספיק רק להסתכל על ישראלים שמצליחים להם מעבר לים, וגוררים כאן קיתונות של בוז.
    מדינה אוכלת יושביה ממש.

  13. תַּלְמה פרויד

    מזדהה עם דברייך, יעל היקרה. ככלל, אני חושבת שבשביל לכתוב ביקורת טובה צריך יותר אומץ מאשר לכתוב ביקורת רעה.

  14. יעל, אני מזדהה עם דבריך. אני מסכים גם עם דברי מוישלה. גם דברי ביקורת אם נאמרים בכבוד ומתוך פירגון– זה חיובי. אני משתתף בסדנת שירה בבית הסופר בירושלים ובה כל אחד אומר מה שהוא חש מתוך כבוד הדדי. סדנה זו נמשכת כבר 10 שנים, אולי מסיבה זו. מה שכתבת חשוב ביותר לכולנו, גם כאזרחי הארץ ש"אוכלת יושביה". אני בחרתי לחיות בה, כי יש בה הרבה דברים טובים, וחשוב להבליט גם אותם, במידה הראוייה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


Warning: sprintf(): Too few arguments in /home/bananotco/public_html/blogs/wp-includes/widgets.php on line 1167

Warning: sprintf(): Too few arguments in /home/bananotco/public_html/blogs/wp-includes/widgets.php on line 1167

קטגוריות


Warning: sprintf(): Too few arguments in /home/bananotco/public_html/blogs/wp-includes/widgets.php on line 1167

© כל הזכויות שמורות ל