סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"
האם החברה צריכה למנוע מחולי נפש מלהביא ילדים לעולם? לינק לפוסט חשוב של ריקי כהן
אני מבקרת קשישה שנכדתה נישאה לחולה נפש התגרשה ממנו ונישאה מיד לבעל תשובה אותו היא לא מפסיקה לשבח.
שאלתי בהומור: אם ככה הבעל תשובה היה חייב להגיע אחרי חולה הנפש?
היא לא הבינה.
באמת מתוך תמימות.
יש הרבה גרושים במקרה של מחלות נפש. אף אחד לא שש לזה.
יש לנו שכנים מולטי מליונרים עם בת מפגרת שנישאה למפגר וילדה ילדים והם בסדר. אולי כי מדובר במשפחה מאד עשירה שממש דואגת. והמדובר בפיגור מאד קל.
נראה לי שכל מקרה לגופו וזה דורש מעקב רצוף מאד. שאולי עליו צריך לעמוד. ואותו חייבים לדרוש.
שבת- שלום
גברת ישראל היקרה, למעשה הנחת היסוד שמשתמעת מהדברים היא שנאסור על זוג לא שפוי זכויות יסוד של יחסי אישות.
האם באופן מוקצן לחידוד הדברים:
ההורים של היטלר או אייכמן [ימח שמם] היו נורמאליים לחלוטין.
לכאורה גם מבני אדם נורמליים, לו ניתן היה לאתר את טירופם הסמוי, ראוי להשחית את פרי בטנם, כמו הורי שני האחרונים.
אלה הם דברים מופרכים, הלא כן?
קח/י חומר למחשבה מעט עתידני:
בעתיד, בעוד 50, מאה ואולי יותר שנים, מה שאני אומרת יקרה – יהיה פיקוח על ילודה מכל מיני סיבות. זה שהיום לא מקובל לחשוב כל ואף מאיים או נשמע הזוי ומטורף, לא אומר כלום. בעבר, עבודת ילדים היתה מקובלת, להכות ילדים היה דבר מקובל – והיום כבר לא. החברה משתנה כל הזמן, לאט, אבל משתנה. ופיקוח על ילודה הוא הכרחי כדי ליצור חברה הומנית יותר. קח/י הזיה עתידנית: אולי כשזה יקרה, בעוד איזה מאה שנים, אולי כך תימנע לידתו של איזה פסיכופט נוסח היטלר? לא רצוי?
בזמנו אמרה לי ידידתי יעל לוטן ז"ל, שהיתה אישה חכמה מאוד ובעלת תובנה עתידנית והומנית מפותחת, שאנחנו כלום על המפה מבחינת זמן. הקיום האנושי הוא פסיק במערכת הפלנטרית, אנחנו פה רגע למעשה, לא יותר. אז לוקח זמן עד שדברים מתפתחים ומשתנים לטובה, לחברה יותר הומנית – אבל זה יקרה. לאט לאט, ואולי מהר יותר מכפי שנדמה לנו, אבל זה יקרה.
מאמר חשוב, מהיכרות קרובה עם בני משפחה ומקורבים פגועי נפש וברמות פגור שונות, אני חושבת שלא כל אדם צריך להביא ילדים לעולם, יש זכות לאהבה לקרבה למשפחה אבל לגדל ילד דורש כוחות נפש וכל ילד ראוי להורים לפחות סבירים מבחינת בריאות נפשית, אבל איך נדע מה קורה בחדרי חדרים בבתיהם של ה" נורמלים" למיניהם?
לפני שאמצתי ילד העבירו אותנו בחינות אישיות,ראיונות וסדנת הורות, שבה דברנו התנסנו והבנו מעט מה צפוי ונדרש, לדעתי היה צריך להעביר את כל המתעתדים להיות הורים סדנה כזו.
פגועי נפש הם האוכלוסייה המודרת, האומללה והדחויה ביותר בחברה האנושית. ההשקעה ברפואת הנפש ביחס לתחומי הרפואה אחרים היא נמוכה ביותר. פסיכיאטרית אמרה לי פעם כי רפואת הנפש נמצאת "בימי הביניים". בעוד שאחוז חולי הנפש באוכלוסיה הוא כ 25% (הכללה גסה כי יש דרגות שונות של פגיעות נפש כמובן), החברה מסתירה ומתכחשת לחולים אלה. החשש שלי הוא שדיון בזכות חולי נפש להביא ילדים לעולם או לאו רק הופכת אנשים אלו לחריגים, דחויים ובלתי נראים עוד יותר. אולי זה דיון חשוב – אך לפניו צריך לדון, לדרוש ולצעוק את זעקתם של חולים אלה בחברתנו בקול רם ולא לבודד אותם עוד יותר – כנטולי זכויות ונטולי אנושיות.
רותי, חלילה אינני מתעלמת ממצב נכי הנפש, שכן אחותי סכיזופרנית ואני מטפלת בה, ומכירה היטב ויותר מדי מקרוב את כל המצוקות שאת מדברת עליהן. אבל דווקא מהכרות אישית עם זה, אני יודעת כמה סבל יש בכך לחולה ולמשפחתו, וטוענת שבעתיד יהיה צריך לעשות משהו מקיף יותר כדי להתמודד עם כך.
יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
אני מבקרת קשישה שנכדתה נישאה לחולה נפש התגרשה ממנו ונישאה מיד לבעל תשובה אותו היא לא מפסיקה לשבח.
שאלתי בהומור: אם ככה הבעל תשובה היה חייב להגיע אחרי חולה הנפש?
היא לא הבינה.
באמת מתוך תמימות.
יש הרבה גרושים במקרה של מחלות נפש. אף אחד לא שש לזה.
יש לנו שכנים מולטי מליונרים עם בת מפגרת שנישאה למפגר וילדה ילדים והם בסדר. אולי כי מדובר במשפחה מאד עשירה שממש דואגת. והמדובר בפיגור מאד קל.
נראה לי שכל מקרה לגופו וזה דורש מעקב רצוף מאד. שאולי עליו צריך לעמוד. ואותו חייבים לדרוש.
שבת- שלום
בהחלט. כל מקרה לגופו. ולכן צריך פיקוח. לא החלטה גורפת, אלא פיקוח ולימוד להורות וכו'.
גברת ישראל היקרה, למעשה הנחת היסוד שמשתמעת מהדברים היא שנאסור על זוג לא שפוי זכויות יסוד של יחסי אישות.
האם באופן מוקצן לחידוד הדברים:
ההורים של היטלר או אייכמן [ימח שמם] היו נורמאליים לחלוטין.
לכאורה גם מבני אדם נורמליים, לו ניתן היה לאתר את טירופם הסמוי, ראוי להשחית את פרי בטנם, כמו הורי שני האחרונים.
אלה הם דברים מופרכים, הלא כן?
קח/י חומר למחשבה מעט עתידני:
בעתיד, בעוד 50, מאה ואולי יותר שנים, מה שאני אומרת יקרה – יהיה פיקוח על ילודה מכל מיני סיבות. זה שהיום לא מקובל לחשוב כל ואף מאיים או נשמע הזוי ומטורף, לא אומר כלום. בעבר, עבודת ילדים היתה מקובלת, להכות ילדים היה דבר מקובל – והיום כבר לא. החברה משתנה כל הזמן, לאט, אבל משתנה. ופיקוח על ילודה הוא הכרחי כדי ליצור חברה הומנית יותר. קח/י הזיה עתידנית: אולי כשזה יקרה, בעוד איזה מאה שנים, אולי כך תימנע לידתו של איזה פסיכופט נוסח היטלר? לא רצוי?
בזמנו אמרה לי ידידתי יעל לוטן ז"ל, שהיתה אישה חכמה מאוד ובעלת תובנה עתידנית והומנית מפותחת, שאנחנו כלום על המפה מבחינת זמן. הקיום האנושי הוא פסיק במערכת הפלנטרית, אנחנו פה רגע למעשה, לא יותר. אז לוקח זמן עד שדברים מתפתחים ומשתנים לטובה, לחברה יותר הומנית – אבל זה יקרה. לאט לאט, ואולי מהר יותר מכפי שנדמה לנו, אבל זה יקרה.
וזה כדי לומר… פרי באוש לא נולד סתם… הוריו היו נורמליים? תמהתני.
מאמר חשוב, מהיכרות קרובה עם בני משפחה ומקורבים פגועי נפש וברמות פגור שונות, אני חושבת שלא כל אדם צריך להביא ילדים לעולם, יש זכות לאהבה לקרבה למשפחה אבל לגדל ילד דורש כוחות נפש וכל ילד ראוי להורים לפחות סבירים מבחינת בריאות נפשית, אבל איך נדע מה קורה בחדרי חדרים בבתיהם של ה" נורמלים" למיניהם?
לפני שאמצתי ילד העבירו אותנו בחינות אישיות,ראיונות וסדנת הורות, שבה דברנו התנסנו והבנו מעט מה צפוי ונדרש, לדעתי היה צריך להעביר את כל המתעתדים להיות הורים סדנה כזו.
יעל,
פגועי נפש הם האוכלוסייה המודרת, האומללה והדחויה ביותר בחברה האנושית. ההשקעה ברפואת הנפש ביחס לתחומי הרפואה אחרים היא נמוכה ביותר. פסיכיאטרית אמרה לי פעם כי רפואת הנפש נמצאת "בימי הביניים". בעוד שאחוז חולי הנפש באוכלוסיה הוא כ 25% (הכללה גסה כי יש דרגות שונות של פגיעות נפש כמובן), החברה מסתירה ומתכחשת לחולים אלה. החשש שלי הוא שדיון בזכות חולי נפש להביא ילדים לעולם או לאו רק הופכת אנשים אלו לחריגים, דחויים ובלתי נראים עוד יותר. אולי זה דיון חשוב – אך לפניו צריך לדון, לדרוש ולצעוק את זעקתם של חולים אלה בחברתנו בקול רם ולא לבודד אותם עוד יותר – כנטולי זכויות ונטולי אנושיות.
רותי, חלילה אינני מתעלמת ממצב נכי הנפש, שכן אחותי סכיזופרנית ואני מטפלת בה, ומכירה היטב ויותר מדי מקרוב את כל המצוקות שאת מדברת עליהן. אבל דווקא מהכרות אישית עם זה, אני יודעת כמה סבל יש בכך לחולה ולמשפחתו, וטוענת שבעתיד יהיה צריך לעשות משהו מקיף יותר כדי להתמודד עם כך.