יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
Normal
0
false
false
false
MicrosoftInternetExplorer4
/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}
אם כתיבה היא חיי בדידות, על אחת כמה וכמה חיי העורך. כי לכתוב, לא תמיד כותבים. אבל אם מתפרנסים מעריכה, תמיד צריך לערוך. ועריכה היא ישיבה בדד מול המחשב, כמה שעות ביום.
מאז שהתחלתי לעבוד בעריכת מקור ותרגום, אני עובדת הרבה יותר ממה שעבדתי בעבר, וגם נמצאת הרבה יותר לבד.
לפני כן, ב-12 שנותיי כמבקרת קולנוע, באתי בין הבריות כל יום. בדרך כלל היתה הקרנת מבקרים מדי יום, ולכן תמיד יצאתי מהבית, וכמעט תמיד גם ביליתי, כי אחרי סרט, מה, לא נשב באיזה קפה, בר או מסעדה? לא נקשקש קצת על לאטה ועוגת מוס שוקולד? לא נשתה קצת? לא נרביץ איזו ארוחה?
למעשה, עבודתי מול המחשב כמבקרת קולנוע התמצתה בשלושה לילות בשבוע בלבד, שבהם כתבתי את הביקורות השוטפות שלי ומאמר גדול אחד למוסף סוף השבוע "חותם" של עיתון "על המשמר". זה לקח לא יותר מ-12 שעות שבועיות.
ואילו היום אני יושבת כל יום ליד המחשב לפחות חמש שעות. וזה לא חמש שעות כמו של מישהו שעובד במשרד, שמפטפט לפעמים, מדבר בטלפון, הולך לשירותים ונתקע חצי שעה ליד שולחנו של עובד אחר. זה לא חמש שעות ברוטו. זה חמש שעות נטו בלי לקום מהכיסא, בלי לדבר בטלפון, בלי כלום. בלי הפרעות בעצם, כי על פי רוב אני עובדת בלילה, ואז השקט טוטאלי. חוץ מהחתול חג'ג' שבא לפעמים לנדנד, אין שום הפרעות.
מאז שאני בעולם הבלוגים, כמעט ארבע שנים, אני מודה שזה מאוד עוזר לי. לפעמים אני עושה הפוגה ונכנסת לבלוגייה, קוראת קצת, מגיבה קצת או כותבת איזו רשימה לבלוג. וזה מאוד עוזר, למרות שזה וירטואלי. במקום לפטפט קצת עם עמית לעבודה, כמו שעושה אדם שעובד במשרד, ואפילו כמו עורכי עיתונות או ספרות שעובדים במערכות עיתון או הוצאות – אני מפטפטת קצת בהתכתבות בבלוגייה. וזה מקל מעט על תחושת הבדידות של להיות לבד עם הראש, המחשב והספר שאני עורכת או מתרגמת.
אינני מתלוננת, כי בסך הכול אני אוהבת את עבודתי. ומעולם גם לא התקשיתי לעבוד לבדי, בלי חברה מסביב. אדרבא, זה מאוד מתאים לי. יש בי צד מאוד מתבודד, אחרי הכול, ולמרות השנים "ההוללות" שבהן הייתי מבקרת קולנוע וביליתי הרבה.
אבל אין ספק שעבודה לבד, בלי חברה, מצריכה משמעת עצמית עמוקה. וממה שאני שומעת מאנשים, למעטים יש את המשמעת העצמית הזאת. אנשים מספרים לי שהם מנסים לעבוד לבד בבית, כי הלוא כיום הולכות ומתרבות העבודות בבית, אבל מהר מאוד הם מוצאים את עצמם גולשים ברשת, מדברים בטלפון, מנשנשים משהו או סתם בוהים.
זה תמיד מזכיר לי משהו שסיפרה אלן דג'נרס. שלפעמים היא מנסה לכתוב את החומר למופע שלה, אבל זה לא יוצא, ואין לה כוח להיות בכל הלבד הזה. אז היא קמה, מדברת עם חברה בטלפון, הולכת להכין קפה, בדרך נתקלת בחתול ומשחקת איתו חצי שעה, ואז חברה אחרת מתקשרת ומציעה בראנץ', ומה, נוותר? אז הולכת לבראנץ', וככה לא עובדת ולא כותבת.
ואני שואלת את עצמי מה יהיה בשנים הבאות, שבהן כפי הנראה יתרבו העבודות בבית, מול המחשב. כמה אנשים יצליחו לגייס משמעת עצמית הולמת כדי לעבוד? ואולי זה לא יצליח, ולכן, למרות שהעתיד נראה כשייך למחשב ולעולם הווירטואלי, אנשים ימשיכו לבוא למקום עבודה, למרות שזה בזבוז של כסף, מקום ומשאבים אחרים.
אני מבינה מה שאת מתארת ,וזה די מפחיד אני למשל תמיד כתבתי כשעבדתי היתה חשובה לי המולת החיים מסביב היום כשאיני מורה יותר , אני ממלאת עצמי בעסוקים ובעיקר בפעילות בחדר כושר לאזן את הלבד
לא הייתי מחזיקה מעמד בעבודה שמבודדת אותי כל הכבוד למשמעת העצמית שלך, אני צריכה חיים סביבי ואנשים וחברה, מתוכם אני מסניפה אנרגית יצירה
ואם לא אז הרבה ספורט לאזן בין גוף לנפש
מעריצה את היכולת הזאת שלך יעלה
ראיתי איך העורכת שלי מרותקת למחשב עם כאבי גב כרוניים וזה הכמיר את ליבי
אוי כאבי הגב. הכי בידור היתה פעם כשערכתי ספר מאוד ארוך של ירון אביטוב. ואנחנו עובדים בהתכתבות, כי הוא חי בחו"ל. הוא סבל מכאבי גב כרוניים, והתלונן כל הזמן, בשעה שהוא עצמו ערך ספר למישהו אחר, ואני סבלתי בדיוק מכאבי גב כשערכתי ספר שלו, וכל הזמן היינו בוכים זה לזה במיילים….
למרבה האירוניה, הריני בגיחה בדיוק מן הסוג שאת מתארת.
והגב שלי כואב…
אחותי, אני מוצאת שגם הכתיבה היצירתית, זאת אומרת כתיבת הפרוזה, היא סוג של עבודה. אני ממש מכריחה את עצמי לשבת רצוף, ולכתוב ולתקן ולכתוב ולתקן, וגם העורך שלי אמר לי את זה, להיות סופר זאת עבודה.
ומשמעת עצמית זה עניין מדהים, אבל לדעתי היא גם עניין נרכש. אני בחיים לא הייתי בעלת משמעת עצמית, והייתי מסתכלת על מוש, שבתוך בית מלא בילדים היה כותב מאמרים, ושום דבר לא מזיז לו את הריכוז הצידה, אבל היום גם אני כזאת. אימנתי את עצמי להיות כזאת.
וכתבתי לך. כמובן. ואוהבת אותך שחבל על הזמן, את לא מבינה.
יעלה, כמה אני מזדהה.
עשיתי את זה כמה שנים.
רוב הזמן בכלל לא עבדתי, אבל חצי שנה
רצוף עבדתי במחשבים מהבית.
לי אין שום בעיה להתרכז כשאני לבד, נהפוכו.
כל היום עשיתי מה שבא לי ובלילה כשכולם ישנים ויש שקט אלוהי ממש,
זה היה הזמן שלי, תכנתתי ויצרתי דברים שביום לדעתי לא היו יוצאים לי ככה.
לילה – אולי זה הפתרון, אם יש אפשרות.
כל כך נכון יעל, בדידותו של הכותב למרחקים ארוכים, וההסחות המפתות, באמת צריך משמעת, ואני עכשיו בתקופה קצרה שיש לי כזו.
זו אני מלמעלה ושכחתי, כיף לקרוא אותך
יעלה, תמיד אהבתי לעבוד לבד, ועד שנולד לי הגוזל, גם עבדתי בלילה. אבל נכון, זה לא מתאים לכל אחד – לא רק מבחינת המשמעת העצמית (זה עובד באמת רק כשזה לא בכוח) אלא גם מבחינת הנאת הסולו.
יצא לי להכיר כמה אנשים חרוצים, בעלי משמעת עצמית שמעוררת קנאה. אנשים שבאמת אוהבים לעבוד! שעות על גבי שעות מול המחשב!
בשנים הבאות נראה את צמיחתו של דור שהמחשב יהיה מחווט למוח, והוא רק יצטרך לחשוב את מה שצריך לעשות, ואת העבודה עצמה יעשה המחשב, ודעתם של מחשבים לעולם אינה מוסחת.
מכיר ומזדהה עם החוויה. כמתרגם אני עובד כל הזמן מול המחשב, והבדידות בפירוש משגעת.
בדרך כלל יש לי מספיק משמעת עצמית כדי לעמוד מול שלל הפיתויים שמציעה הרשת (בלוגים, אתרי חדשות, ויקיפדיה ובכלל), אבל יש ימים שבהם זה קשה עד משגע, ואז אתה קם, מכין עוד קפה, חוזר למחשב, משכנע את עצמך לעבוד ולא לבהות… קשה.
ליעל,
בשעתו, כאשר כתבתי את עבודת הדוקטורט שלי, ביליתי שעות מול המחשב, למעשה, עד שעות הלילה המאוחרות.
לאחר מכן, כתבתי מאמרי ביקורת רבים, והעבודה מול המחשב לבד המשיכה,
אבל אני די אהבתי את זה. מכיון שהייתי מורה שנים רבות, והמעבר לעצמאות הטוטאלית, שלאחר מכן גם הביאה עימה תגמול בהתאם התאימה לי הרבה יותר.
עד היום הישיבה מול המחשב מרתקת אותי, בהרבה יותר מעבודות אחרות, ואולי נפשי גסה בדי הרבה אנשים.
אלא מאי, יום אחד, בשעה שתיים בלילה לערך היה שידור ברדיו, וביקשתי לעלות לשידור, ואכן התפתחה שיחה מאוד מרתקת. איני זוכרת את שם התכנית. בסיכומה ביקש המנחה לפרסם את מספר הטלפון שלי והסכמתי.
מה אומר לך יעל, כחודש ימים הציפו אותי שיחות טלפון מכל חלכאי ונדכאי ישראל ומצאתי את עצמי על תקן של פסיכולוגית, עובדת סוציאלית ומה לא?
כך הסתיים הנושא ממנו התחלתי לדבר ברדיו "בדידותו של הכותב מול המחשב".
מאחלת לך עבודה פוריה ומהנה.
חוה
הפתרון הוירטואלי כפי שאת מתארת אותו יעל הוא באמת על הכיפק
אולי תחושת הבדידות הזו מוציאה כל כך הרבה אנשים עם המחשבים הניידים שלהם לבתי הקפה.
ניסית את זה ?
אני לא יכולה להתרכז בשום מקום, רק בבית, ריקי. גם במערכת לא הצלחתי לעבןד בזמנו. רק בבית, ועדיף בלילה, בשיא השקט.