גיורא לשם
דברים בטקס חלוקת פרס ברנר 1987 ליורם קניוק
שעה שאנו עומדים לכבד את יורם קניוק בפרס שעל-שמו של יוסף חיים ברנר ולהתכבד בכבוד המעמד, עולים על דעתי הרהורים במה שנשתנה בסיפורת הארץישראלית מאז ימי ברנר. לא, אין חשש, לא אמנה כרוכל את "תמול שלשום" ואת "אפרים חוזר לאספסת" ואת "הוא הלך בשדות" ואת "עיר קסומה" ואת "ימי ציקלג" ואת "מיכאל שלי" ואת "זכרון דברים", אך ברנר וחתן הפרס השתא מסמנים שתי קצוות של הפנומן ההיסטורי של סיפורת ארץ-ישראל.
אומר ברנר: "כשאני שומע סופר אחד מחברינו אומר לשני: "יצירתך החדשה היא מחיי־ארץ־ישראל?", מתעוררת איזו הרגשה מלגלגת בתוכי: כאילו הכתיבה זהו איזה דבר חיצוני, כביכול, לכותבים "מחיי היהודים בלודז'", מחיי בני גליציה, "מחיי הקראים", "מחיי הספרדים", מחיי בני פתח־תקווה… ולא דבר פנימי, גילוי החיים הפנימיים והמהות שלהם בתוך יחסי וגוני זמן ידוע וסביבה ידועה. […] בשום אופן לא יצירות מחיי הארץ באותו מובן ש"עמק הבכא" הוא יצירה מחיי יהודי רוסיה לפני שני דורות!"
כך ברנר בשנת תרע"א, עשור לפני הירצחו, ב"הז'נר הארץ-ישראלי ואביזריהו". הרבה נתרחש על הארץ הזו מאז. היתה מלחמת עולם ראשונה, היתה עליה שניה, ושלישית, היו התיישבות וקיבוץ, כיבוש עבודה, היה "יהודי דבר עברית בארץישראל!", היו "לחם, עבודה!", "הגנה", וינגייט ויצחק שדה, והיו, אבוי, מלחמת-עולם שניה ושואה. ואחריהן, מלחמת שחרור ועלייה המונית. ועוד מלחמות.
הערב, יובל שנים ומחצה מאז ה"ז'אנר", אינני יכול שלא להיזכר בהשתאות, כי בשנים ההן היו בארץ רק עשרות אחדות של דוברי עברית, לא היתה חרושת ולא היו מלאכה וחקלאות ראויות לשמן. הארץ דמתה לעיירה קטנה. שכני, יוסל ברגנר הצייר, אומר לי לעתים, שגם כיום ארץ-ישראל היא 'שטעטל'. לא אבוא עמו חשבון. נס אחד, לפחות, היה פה: תחייתה של השפה העברית. אני מנסה להבינו ואינני מסוגל להסבירו. די לי במלאו פינו בלשון חיה המדובבת ספרות תוססת וגדולה. מכל מקום, עם "חימו מלך ירושלים", "אדם בן כלב", "הדודה שלומציון הגדולה", "היהודי האחרון" ו"בתו", שלא למנות את הכל, "ארץ־ישראל היא כבר מדינה יהודית קטנה," אם מותר לי להפך משמעו של משפט אחד בדברי ברנר, ואין היא עוד אילוזיה נלעגת.
בגיל גבורות מדברת הסיפורת העברית החדשה בקול ענות גבורה.
לבי יכול לומר לפי אהבה לשמה שאני רוחש ליצירתו של יורם, ואני רוצה להעיר משהו על ספרו האחרון, "בתו". בעצם לא עליו ממש, כי אם על האדם-המספר ועל אשר לו, מתוך שאני מנחש ניחוש סתום את שורש נשמתו כאדם וכמספר.
יורם אהב מאד את נתן אלתרמן. בספר פחות ידוע, קובץ מסות בשם "עפר ותשוקה", נשא יורם מספד עליו. יש בו עדות על על הכותב ממה שהוא מעיד על המשורר המת, להבדיל: "טירופו ויסוריו הובילו אותו לידי כך, שיוכל לספר דברים מצחיקים בלשון של אגדות־אימים. ואז זה בא סגוף ויפה. הדבר יפה לא כאשר כל הפרופורציות נכונות, אלא כאשר אי אפשר לתאר את הדבר אלא כך." "בתו" איננו סיפורו של דבר מצחיק. עלי הילך הסיפור אימים. בהם חשתי באהבתו של יורם לאלתרמן, כרגש תת-קרקעי עמוק יותר מן ההערצה למשורר. היא דיברה בשמה של ברית־נפש בחדרי העולם הגדולים הריקים, בהם גם הצחוק נבהל מעצמו.
"שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך/ שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך/ מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך" כתב אלתרמן לבתו תרצה והביא יורם במסתו "שנה אחת למות נתן", הכלולה גם היא ב"עפר ותשוקה". "שמרי נפשך" שמעתי באוזני רוחי, בהיספות בסיפור הבת חמוטל תחת קיר נופל וגג נדלק. אלתרמן ויורם, תרצה אתר וחמוטל שבסיפורו של יורם, שהכרתין ולא-הכרתין בבתי-הקפה התל-אביביים לאור דמדומי שחר, לבשו דמות-גוף של החרדה הגדולה שהציפה אותי בעת קריאת הספר. דומני, זוהי החרדה המתלווה לכל קיומנו כאן, בהוויה הארץ־ישראלית הרותתת תמיד בין גאון לשבר. אלתרמן אולי קרא לה באחד משירי הזמר שלו בשם "איה" ויורם אולי קרא לה בספרו האחרון חמוטל. ומשום שאני פטור כאן מפירוש ונימוק וממדרש שמות, אסיים במה שגמר יורם על אלתרמן ובתו המשוררים: "הכל מתחלף. הכאב מתוק והיופי הוא כאב. הבת בוכה, וכדי לנחמה חייב אדם להביס את פחדיו. אדם חזק ומשורר מקסים כותב קינה או מכתב לילדתו ומזהירה מפני כל מה שדולק בו כמו פצע שאין לו כפרה."
ואולי אין הצדקה גדולה מזו להיות האדם אדם-סופר, הכותב את כפרתו בכאב וביופי.
יורם קניוק
אני מציג כאן את דברי שנאמרו בעת חלוקת פרס ברנר 1987 ליורם קניוק לרגל צאתה לאור של המהדורה החדשה של הרומן "היהודי האחרון" ולכבוד יום הולדתו ה-80, הממשמש ובא.
דברים יפים ונקיים . נקיון הספרות על המציאות
כמה נאה כתיבה זו מכל הלב על סופר מרתק כמו קניוק הזוכה לתחיית ספרו "היהודי האחרון" תוך איזכור חשוב לאלתרמן.
יפה כתבת גיורא אז והדברים שרירים וקיימים גם היום. נקווה שהספר יזכה להצלחה גורפת אצל הדור אשר אינו מכיר אותו.
גיורא, מאוד אהבתי את ההשוואה בין הרומן "בתו" לקניוק לשירו של אלתרמן "שיר משמר", מה גם שהדברים נאמרו בפרס חשוב כל כך ששבק חיים לאחרונה ונכתבו על רקע כתיבתו של קניוק על אלתרמן האהוב בספר "עפר ותשוקה". בקיצור, איך לומר, ברשימה הקצרה הזאת הרגשתי בבית. רני.
מנחה יפה, גיורא, לסופר מיוחד ומרתק. יפה החוט שאתה מעביר מברנר דרך אלתרמן אל קניוק. האהבה שלך אליו והאהבה שלו לאלתרמן, והדמיון שאתה מוצא בין שניהם ביחס לבנותיהם. מרגש.
סופרי אשכנז שמתלקקים אחד על השני זו תופעה מגעילה.
בפרט שלא מעטים מהם כמו גיורא לשם רוטשטיין היו
מעורבים כהודאתם בפשעים נגד האנושות כפי שחושף
כיום ג.אביבי באתר קדמה .
מן הראוי לצאת בקריאה להקמת בתי משפט מיוחדים
שיטפלו בכל הפושעים שהיו מעורבים במעשה או בהתעלמות בכל פישעי הציונות הכוזרואשכנזית נגד
הפלסטינים והספרדומזרחים ובמיוחד נגד אלו המתיימרים להיות "אנשי רוח" שמעצם טיבעו של המושג היו מחוייבים לעמוד על המשמר ולהאבק נגד
הארועים החמורים שבוצעו כדי לשמר את משטר הפריבילגיות על בסיס מוצא אתני או דתי .
כי שני עמים אויבים אנו.
מי אויבים? הפלשתינאים והישראלים או האשכנזים והספרדים?
הפלסטינים הם אחים שלנו שהתנצרו והתאסלמו בשום
מקרה הם לא איבים שלנו למרות כל המאמצים שעושה
שטיפת המוח הכוזרוציונית.
בחורבן הציונות הכוזרואשכנזית ננוחם.
קשקשן אתה מוני
קשקשן יומרני ומטומטם
מזוכיסט שמתגלה כפאשיסט נאו נאצי מהזן הכוזרי
נהנה לחזור לשם ולקבל חיתולים מלאים קקא בפרצוף.
כי שני עמים אויבים אנו.
של גיורא לשם על ספרו של יורם קניוק "היהודי האחרון " יש כאן
כתב החידה של "היהודי האחרון"
http://www.notes.co.il/eshed/46332.asp
תיקון טעות
הקישור שניתן היה למאמר על לשם עצמו.
המאמר על קניוק הוא כאן
http://www.notes.co.il/eshed/64800.asp
תיקון טעות
הקישור שניתן היה למאמר על לשם עצמו.
המאמר על קניוק הוא כאן
http://www.notes.co.il/eshed/64800.asp