גיורא לשם
ניתוח לב פתוח
אוֹמְרִים שֶׁמָּוֶת הוּא רַק מֵטָפוֹרָה,
מַהִי מֵטָפוֹרָה?
"הַעֲבָרָה, שִׁמּוּשׁ בְּמִלָּה אוֹ בְּנִיב
לֹא בְּמַשְׁמָעוּתָם הַמְּקוֹרִית
אֶלָּא בְּהוֹרָאָה שְׁאוּלָה
וּמָרְחֶבֶת:
לֵב-יָם, יָם הַדְּמָמָה,
הַמְשׁוֹרֵר כּוֹתֵב מִנַּהֲמַת לִבּוֹ."
שָׁם הַנַּהֲמָה נִכְתֶּבֶת דָּם.
כָּךְ, מִכֶּתֶם לֹא הָגוּי (צֶבַע
מְפֻשָּׁט פִּתְאֹם בְּסִיבֵי הַבַּד
אוֹ קַו נֶחְרָץ),
נוֹשֵׁם מַחֲנָק אַרְגְּמָנִי
בַּחֶדֶר הַמְמֹרָק:
עִרְטוּל בְּשַׂר-חַי,
בִּתּוּר שְׁרִירִים, חִתּוּךְ גִּידִים,
נִסּוּר, בֵּית הֶחָזֶה בְּפֶה פָּעוּר
וְחַי מִתְפַּלֵּץ בִּמְאוּרָתוֹ כְּפַחַד.
מַה מֵּטָפוֹרָה?
הַשִּׁיר, תִּפְרַחַת חַי מֻפְרֶכֶת בְּמִלִּים אִלְּמוֹת
גַּם הוּא מֵטָפוֹרָה.
קָשֶׁה לְהַאֲמִין שֶׁשִּׁיר הוּא שִׁיר
וְלֹא אֵימָה.
בַּפֶּצַע הַפָּתוּחַ, מִי זוּלָתִי
יִקְרָא בְּקוֹל בַּתַּדְהֵמָה הַזֹּאת?
מֵטָפוֹרָה.
גַּם הַחַיִּים הָאֵלֶּה.
עוֹד בַּנְּשִׁימָה הַזֹּאת.
בַּדֹּפֶק. בְּאַב הָעוֹרְקִים שֶׁבֵּין הַחַי
לְחַיִּים בַּזִּכָּרוֹן הַמְפַכֶּה הַזֶּה:
אִחוּי חָזֶה.
תְּפִירַת שְׁרִירִים.
הָעוֹר לָאוֹר.
הַדָּם לַלֵּב הַחַם.
מַה מֵּטָפוֹרָה בַּחַיִּים הָאֵלֶּה?
מַה הַשְּׁאֵלָה?
1982
שיר שורף מרוב אור, עד שלמות. האיחוד בסוף בין הבדיון למציאות משתק ומשתיק.
גיורא, שיר טעון ונפלא!
הצבת המוות כמושג הנגזר ביחס לחיים מתוך אי שיוויוניות התובעת את חלקה השיוויוני – זו הצבה של יחס לא שכיח בחברה המערבית. מתוך ההצבה הזו, דובר השיר יוצא למסע מעגלי הנע בין התודעה לחוויה. מסע מטלטל (גם עבור הקורא) המעמת את המחשבה עם דחף קיום בסיסי – תוך מתן זכות קדימה, כך נדמה, לרוח החושבת. ה-'אני' המבין שאם כך, אז הכל בחיים הינו מטאפורה.
השיר בכללותו מעורר מחשבות רבות. אתייחס רק להנחת היסוד של השיר: אומרים שהמוות הוא רק מטאפורה.
אני תוהה, האם אין זו אמירה המתאפשרת (רק) דרך המבט על המוות מבעד להעלמות הזולת? בניגוד למה שנחווה כאפשרות ממשית לכיליון אישי?
שיר לרוחי!
תודה.
חובב רשלבך
ארספואטיקה טובה. במיוחד משכה את תשומת ליבי השורה: "קָשֶׁה לְהַאֲמִין שֶׁשִּׁיר הוּא שִׁיר/וְלֹא אֵימָה", שמצליחה לעמוד רגל-פה-רגל-שם ולתת פרספקטיבה על שירה משני צידי המראָה.
נו,גיורא,לקבל מעמיתי מוני מחמאה (ולו על דרך השלילה וההיפוך) זה הישג חד פעמי.
על החתום : מוניו יקימוביץ" אנטי מזרחי
המזרחים – לבולגריה
הכוזרים – לכזריה
הפלשתינאים – לסיביר!
ואני – לרומניה!
רק צ"אוצ"שקו יכול!
תאכל ממליגה בפלויישטי פלאפל מזרחי זה יותר מידי בשביל אשכנזי כמוך.
וגם בש/בילך זה יותר מדי,עמיתי הבולגרי
הפלשתינאים – לסטאלין!
העיראקים – לאיראן!
הכוזרים – לשטחי יו'ש
כי רק צאוצסקו יכול,זאת אומרת אשתו ההונגריה,ילנה!
בעד יקום מזרחי משוחרר מצנזורע פשטונית!
אכן קשה להאמין ששיר זה הוא שיר ולא אימה.
אם אימה, אז במערומיה. אם שיר, אז בתדר מטלטל!
אם אימה ואם שיר, לזכותך ולחובתך, גיורא – לא ירפה ממני.
רק בריאות, איש יקר.
נוגע אל הלב
תודה על התגובות.
לצערי, תגובה מעניינת אחת נמחקה בטעות.
היא שאלה שאלה מעניינת: אם הכל מטפורה, מהי המציאות?
אכן, השיר הזה (בלא שהחלטתי על כך באופן מודע) משאיר את השאלה הזאת "תחויה" באוויר, מכינווןשהשיר מתנהל בשני מישורים מקבילים: השאלה מהי האמנות בצד השאלה מהם החיים, וכל אחד מן היסודות האלה הוא מעין מראה מטפורית של היסוד השני.
אופס…
צ"ל "תלויה" באוויר, מכיוון שהשיר מתנהל וכו'.