פשוש
מִבַּעַד לְחַלּוֹן חֶדְרִי אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָהּ
עוֹלֶה בְּמַדְרֵגוֹת הַבַּיִת שֶׁמִּמּוּל, בְּצַד הָאַשּוּחַ,
נִגֶּשֶׁת לַדֶּלֶת, מְהַסֶּסֶת וְאַחַר כָּךְ מַקִּישָׁה, וְכִכְלוֹת
רֶגַע אוֹ שְׁנַיִם, חוֹזֶרֶת וּמַקִּישָׁה.
הַדֶּלֶת נִפְתַּחַת. הִיא פּוֹסַעַת פְּנִימָה.
הַדֶּלֶת נִסְגֶּרֶת.
רְאִיתִיהָ רַק מֵאָחוֹר. שְׂעָרָהּ הַשָּׁחֹר גָּלַשׁ
עַל כְּתֵפֶיהָ. אֲנִי רוֹצֶה לְהַאֲמִין שֶׁפָּנֶיהָ יָפוֹת,
שֶׁלִּבָּהּ הָלַם בְּחָזְקָה כְּשֶׁהִקִּישָׁה, שֶׁמִּי שֶׁפָּתַח אֶת
הַדֶּלֶת הִבִּיט בְּחֶדְוָה, בְּעֵינַיִם זוֹרְחוֹת.
וְגַם הִיא.
הַאֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ רַע בָּעוֹלָם? אֲבָל עַכְשָׁו
רֵאשִׁית סֶפְּטֶמְבֶּר בְּאַרְצֵךְ. הָאוֹר רַךְ. עַל מַעֲקֵה
הַמִּרְפֶּסֶת עָמַד פָּשׁוֹשׁ וְאָז עָף.
אוּלַי יַחֲזֹר.
אִם תַּקְדִּימִי לָשׁוּב אֶכְתֹּב לָךְ שִׁיר.
מחשבות על מַלְכוּת
בּשִׁלְהֵי בֵּית הַסֵּפֶר הַעֲמָמִי אָהֲבוּ
כָּל נַעֲרֵי הַכִּתָּה אֶת "הַמַּלְכָּה":
מֻכְשֶׁרֶת, גְּבוֹהָה, יָפָה, וְעַל חָזָהּ שֶׁכְּבָר
הִבְכִּיר אֶפְשָׁר הָיָה לִתְלוֹת אֶת שְׁלַל
חֲלוֹמוֹתֵיהֶם הָרְטֻבִּים.
הַכֹּל, לֹא אֲנִי.
אֲנִי דַּוְקָא אָהַבְתִּי נַעֲרָה שֶׁקּוֹמָתָהּ
כְּקוֹמָתִי וְלֹא נִצְרַכְתִּי לְטַפֵּס עַל
סֻלַּם הֲזָיוֹת כְּדֵי לְהַגִּיעַ אֶל
שָׁדֶיהָ שֶׁלֹּא הָיוּ בְּשֵׁלִים
כְּאֵלֶּה שֶׁל "הַמַּלְכָּה"
אַךְ בִּשְׁבִילִי בְּהֶחְלֵט
הִסְפִּיקוּ.
"הַמַּלְכָּה" מִן הַסְּתָם מָלְכָה גַּם
בַּשָּׁנִים שֶׁאַחֲרֵי: נִשְׂאָָה לְעַסְקָן
מַבְטִיחַ שֶׁל הַמִּפְלָגָה הַשַּׁלֶּטֶת,
הָיְתָה לְפְּרוֹפֶסוֹר לְמַדְּעֵי הַחֶבְרָה בְּחֶבְרָה
שֶׁנְּגָעִים חֶבְרָתִיִּים פָּשׁוּ בָּהּ לְלֹא מַעֲצוֹרִים
וְכַאֲשֶׁר הִגִּיעָה הַטֵּלֵוִיזְיָה לִמְחוֹזוֹתֵינוּ, הִשְׁתַּתְּפָה
בְּהַצְלָחָה בְּפָּנֵלִים טֵלֵוִיזְיוֹנִיִּים שֶׁהֶעֱמִיקוּ לִבְחֹן
אֶת הַחֳלָאִים הַלָּלוּ וְאֶת דַּרְכֵי הַטִּפּוּל בָּהֶם
וְגַם חָזָהּ הָלַךְ לְפָנֶיהָ.
אֲבָל אֲהוּבָתִי שֶׁלִּי נֶעֶלְמָה כְּלֹא הָיְתָה
בֵּין גְּבוֹהִים וּמַבְריקִים מִמֶּנָּהּ וְגַם כְּשֶׁאֲנִי
מִשְׁתַּדֵּל מִאֹד אֵינֶנִּי זוֹכֵר אֶת פָּנֶיהָ וְהוֹאִיל
וְלֹא בִּקַּשְׁתִּי לְהַעְפִּיל לִפְסָגוֹת אֲסוּרוֹת כְּדֵי
לִתְלוֹת עֲלֵיהֶן חֲלוֹמוֹת לַחִים, וְאַרְצֵנוּ מִמֵּילָא
יְדוּעַת יֹבֶשׁ, אֲנִי יָכוֹל לָשֶׁבֶת בְּשַׁלְוָה מוּל הַטֵּלֵוִיזְיָה
וּלְהַרְהֵר בַּדְּרָכִים הַנְּאוֹתוֹת בְּיוֹתֵר
לָשִׂים מַחֲנָק לְצַוָּארִי.
מעין אלגיות של סתיו: שקול,בהיר,מואר היטב,מפעפע דרך העור
והבשר.
כורע ברך ומשתחווה לפני המשורר.
שני שירים יפים ונוגעים ללב
המשפט האחרון מפתיע וכואב
שירים יפים מאד
השני יפה מאוד
בשמו של משה דור ובשמי, המארח, אני מודה לכל המגיבים.
אני מאד אוהבת את התרגומים שלו לשירה צפון אמריקאית. ניכר בו שהוא רגיש לדקויות שפה ותרבות. יופי.
חרזן עלוב ששימש שלטון גזעני וכמו מארחו גיורע
לשם נימנים על חונטה שהשתלטה על אמצעי התשקורת
לשטוף מוחות עם שירים משעממים ומרדימי קורבנות.
כי שני עמים אויבים אנו
כי משה דור הוא משורר החצר של שלטון גזעני.
"אֲנִי יָכוֹל לָשֶׁבֶת בְּשַׁלְוָה מוּל הַטֵּלֵוִיזְיָה
וּלְהַרְהֵר בַּדְּרָכִים הַנְּאוֹתוֹת בְּיוֹתֵר
לָשִׂים מַחֲנָק לְצַוָּארִי".
הזיכרון נשען על החוויה.
לכן, הפרספקטיבה המושכלת שבשיר
היא רק לכאורה כזו.
מכאן – "לָשִׂים מַחֲנָק לְצַוָּארִי".