באוזן כרויה, בת־קול נשמעת גם בִּבדידוּת, מתְחלחלת בהֵדיה ומחלחלת בתודעה. המתכנס בנפשו מסוגל לשָׁמעהּ כמנגינות, כחזיונות, כעלילות רפאים. את הבדידות הרוגשת אופפת המולת הקיום בכל זמן, בכל מקום, בכל צורה.
חיינו בזמן פוחת והולך, הם ביוגרפיה; חיינו בזמן נמלא והולך, הם היסטוריה ומיתולוגיה. בין אינסוֹף היקום השלֵו לכאורה שמיים זרוּעי כוכבים זוהרים, למשל ובין היומיום היגע, הלא־מנוחם, של קיומנו האנושי, פערים שמעמתים תחושת קץ עם ציפיה לבאות. הרגשות המעורבים נארגים בין המוחשי ובין כל מה שמעֵבר לקיומו של הגוף.
היחיד חש כאילו נבדל מן היקום תעתוע שֶׁמְּשַׁכֵּן אותו בגן־עדן או בגיהינום של שוטים. עם זאת, ההתבדלות עשויה לאפשר מבט ארצי על חלקו בעולם: לא נזר הבריאה אלא בורא הנזר, אם כי בעמל רב ובהצלחה חלקית.
מן המתחים האלה יכול להיברא מפץ תודעתי גדול שאורו וקולו מותמרים ביצירת אמנות כחומרים וכצורות המתחקים על דרכו של אדם בעולמו. היצירה מביעה את חידת הקיום ביקום, כשם שהיא חידה בפני עצמה. היא נבדלת מן החיים בחסינותה מפני סתמיוּת, אף אם יש בכך הודאה שאין החיים חיים בלא סתמיוּת.
אני מתאר לעצמי את היוצר־המשורר כמי שמצמיד את אוזנו אל קונכיית האינסוף ומאזין. הוא מעצב את הרחשים כְּדימויים לָאל ולַשטן, לַזמן ולַמאורעות, ליחיד ולקהילתו, במבנים ובמצלולים. כך נרשמו בשירה העברית אדוות הברֵכה בעולם תאומים, הבהובי הכוכבים שבחוץ ודממת הגופות המוטלים בשער הגיא, במקומם, בזמנם, בזכרונם וביחודם של המשוררים שראו את הקולות.
*
זה שנים שסיפור שקראתי אינו מרפה ממני, אם כי יש שמטילים ספק באותנטיות שלו.
בשבט נידח באזור האמזונס היה נהוג פולחן מקודש. מדי שבע שנים היו בני השבט כורים בור עמוק במעבה יערהעד. לאחר מכּן היו מורידים את הטוב בנגני החליל בשבט אל קרקעית הבור ומציידים אותו במים במשׂוּרה. לאחר שהנגן היה מתישב בבור היו בני השבט נפרדים ממנו ושבים לכפרם. כעבור שבוע היה הנגן בתחתית הבור מתחיל לנגן לאֵלים, וקול החליל היה הולך מסוף העולם עד סופו כמנגינת רפאים.
מדוע יקופחו חיי המושלם בנגנים? האם מותו מאציל עליו אלוהות? האם המנהג מוֹסר את הניגון המושלם מדור לדור? מדוע משכלל האמן את נגינתו ביודעו, כי השלמוּת תביא עליו את קצו?
אין לי תשובות. הלקח היחיד הוא שאמנות יכולה להחיות ולהמית. בסיפור מיתי אחר, סופו של אורפיאוס רע וָמר: הבַּכְּכוֹת הדיוניסיות קורעות אותו לגזרים משום שקינתו על אובדן רעייתו מעציבה אותן. זו אהבה וזה שִׁברהּ; זו אמנות וזה שְׂכרהּ.
*
הכל טוב ויפה ונוגע ללב כאשר חיים בקהילה שאמנות היא חלק בלתי נפרד מהוויתהּ. אך יצירה עברית יוצאת כיום לאוויר העולם במקום חולה, בתרבות חולה ובספרות שמשׂרכת דרכיה. חָמרנות בוטה, חברה גסת־נפש, שְׂרָרָה עזת־מצח וסתם טמטום משבשים את חיינו. אין טעם להעמיד פנים שאנחנו חיים במקום של פיוט שבו יצירה מסוגלת להשפיע בקסמיה על הציבור ומעלליו, ויתכן ששתיקה יפה מדיבור בימינו.
לעתים נדמה לי שהכיבוש הרומאי וחורבן הבית השני פגעו בנפשה של האומה לעד, ואין מזור. בחיינו שולטים דחפים גלותיים כפחד והסתגרות, חיקוי מנהגי זרים, אמונות תפלוֹת ומשיחיוּת. ההלכה עיפשה את האמונה וכמעט שאין עוד כוח יצירה עברי אמוּני בעל ערך אחרי פועלו של י"ל גורדון. המאבקים עִם עמי האיזור, גלי העלייה, ריבוי התרבויות וחולשות אנוש סירסו את תחושת המקום וחיבלו בָּעֲרֵבוּת ההדדית. הדמוקרטיה הישראלית אינה עוד קורת גג בטוחה, בין השאר מחמת האשלייה כי אידאולוגיות ומיתוסים לבדם יכולים לשַׁמֵּר בית לאומי כאשר השלטון מזלזל באזרחיו.
הספרות העברית בדור האחרון הולכת לעתים קרובות שולל אחרי אופנות המערב ובדרך כלל מייצגת תודעה זעיר־בורגנית אורבנית, שלא לדבר על מבול ספרים שהמניע היחיד לכתיבתם הוא ייצור רב־מכר. חברת־המונים רוצה לכפות על יוצר מערכת יחסים של מנהל ועובד־יצור אך יוצר אמנות גרוע ממפר שביתה עצם קיומו הוא שיבוש יחסיהגומלין בין שכר לעונש. ליוצרים צעירים לא מעטים רקע השכלתי, תרבותי, היסטורי והגותי לקוי. ניכר בהם לעתים קרובות מעין ריאליזם פזיז המניח כי החיים הם מציאות וירטואלית. יוצרים רציניים יותר חסרים קהל של ממש מחמת ההשתוקקות ליהנות מסיפוק מיידי בלא עיון מושהה, הרהרני וביקורתי. קולה של האמנות נבלע בצלצול הקופה הרושמת ובמצהלות הרייטינג.
אנחנו, שהורגלנו מאוד בפרוזה שמתחזה לשירה, נוטים לזלזל בנס שמחולל שירה ובנס שהיא מסוגלת לחולל. כמה כוחות נפש נדרשים לשמוע את זעזועו של הקול! לכמה שקט נזקקים! קיום־היחד של גורד שחקים ומדשאה, טרקטור ועגלת תינוקות, טיל בין־יבשתי ומזלג, מחשב ועיפרון עשוי לגאול את השירה מן הכפיפות נמוכת־הקומה לזמן היסטורי כפשוטו, שעה שהיא מבטאת זמן כנוכחות מתמדת ואת האדם כבורא הנזר. המשל ההיידגרי על המקדש היווני הנטוע באדמה, הצומח, פשוטו כמשמעו, מן האדמה, בהטילו עליה את צילו ובזוקפו את כיפתו כלפי שמיא, או דבריו של אוסיפּ מנדלשטם: "לבנות משמע להיאבק בריק, לכשף חלל. מחט לטושה של צריח פעמונים גותי […] תכליתה להינעץ בשמיים בתוכחה על ריקותם," מניחים על ראשו של המשורר עטרת נוצות של מכשף או נזר קוצים.
יצירת ספרות רצינית, מטבע ברייתה, היא אופוזיציה מתמדת, מכיוון שכל יצירה חד־פעמית ורבת־פנים מערערת את הסטאטוס קוו וחדֵלה להיות ביטוי אישי כאשר היא יוצאת בין הבריות. יצירה משנה את התודעה, צורפת את השפה מסיגיה ומציבה סימני־דרך בזיכרון הפרטי והקולקטיבי, לעתים כקינה, כהזהרה, כקריאה למֶרי ולעתים כאמירת הַלֵּל או נחמה.
סולם הערכים האמנותי והתרבותי שלנו חייב להשתנות, כי אין מקום אחר. חובת הזעקה בוערת בעצמות: המקום נורא והאדמה רועדת מתחת לרגליים; המלך ומשרתיו עירוֹמים. בנסיבות חיינו הטרגיות זעקה עשויה לכונן מידה של תום-לב, לפחות בנפש היוצר.
בָּזֹאת אני מאמין. בלא האמונה הזאת אין טעם בִּיצירה. בלעדיה החיים סתמיים. זאת האירוניה העמוקה של הקיום אין החיים חיים אם אין מה שכדאי למות למענו, ולהמשיך לחיות! באוזן כרויה, בת-קול נשמעת גם בִּבדידוּת, מתְחלחלת בהֵדיה ומחלחלת בתודעה. המתכנס בנפשו מסוגל לשָׁמעהּ כמנגינות, כחזיונות, כעלילות רפאים. את הבדידות הרוגשת אופפת המולת הקיום בכל זמן, בכל מקום, בכל צורה.
מאמר יפהפה שכולו שירה המתאר את המשורר כבורא הנזר ,כמי שמצמיד כונכיתו אל המית האינסוף ומבטא אותה בשיריו, אכן אם האמנות אינה יכולה לזעוק לאמת אחרת, מה הטעם בקיומה? אם האמן לא יכול לכשף בנגינתו כוחות השאול כמו אורפאוס מה הטעם בנגינתו? חיים שאין מתים למענם אינם חיים אלא ספלין מתמשך(כדברי בודלר) ישימון. אהבתי מאוד את המאמר היפה הזה שכולו פיוט .
שלום גיורא
מה שלומך?נהנתי לקרא את המאמר, מחשבות מענינות. שלא הייתי מעלה בדעתי אם לא היית כותב.
מי אמר שהחיים האלה צודקים…
מי אמר שהם לא צודקים.
אך העומק שהבאת מרתק.
להתראות טובה
"אני מאמין" יפה, והפער בינו לבין המציאות מכאיב.
השירה מנותקת מהחברה, הפכה ל"שפת סתרים" של "יודעי חן", והפרוזה הפכה לפס ייצור של רבי מכר.
בעיניי השאלה שחשוב לשאול היום היא מה עושים כדי לשנות את המצב, שלא ישתנה מעצמו, אלא רק על ידי עשייה של הנוגעים בדבר.
"יצירה משנה את התודעה, צורפת את השפה מסיגיה ומציבה סימני־דרך בזיכרון הפרטי והקולקטיבי…" אמת.
גיורא חברי, קטונתי. בחיי. אני רק פועלת שחורה של השירה
כל שורה חציבה כל מילה קושי ואני לא שומעת מלאכים אבל אני מודה לאל.
גיורא רואים את האש הבוערת בעצמותיך, והלהט הזה עצמו הפך ליקר המציאות.
אבל המצב שאתה מתאר הוא הצייטגייסט העולמי, והתבטלות תרבותית ניתן למצוא גם בהודו או ברומניה. והגורדון שלי היה דווקא א"ד.
אבל בשורה התחתונה מסכים אתך שלא חשובים החיים אלא החיים הראויים, חיי הרוח במירב המליאות.
בחיי לא חשתי סתירה בין הי"ל לבין הא"ד.
אכן. לא התכוונתי לומר שיש.
גם אני מאמינה בזאת.