חנה טואג סופרת
נכנסתי לאלונית העמק בדרכי לצפון הרחוק לשתות קפה ולהתרענן. הזמנו קפה הפוך. לא הבנתי את פשרה של התכונה המיוחדת שנעורה בי פתאום כשדרכה כף רגלי באלונית הזאת. הרי זו אלונית ככל האלוניות, פונדק דרכים נידח על אם הדרך העולה או היורדת . היה זה הריח שהכה בי מיד בהיכנסי לשם – ריח ציפורן מהול בקינמון ומושק חרוך. ריח של התאהבות. ובעוד אישי מזמין את הקפה והעוגיות החל להתרקם במוחי הקודח סיפור אהבה: היא נערה יפה המוכרת באלונית, והוא בחור צעיר הנכנס להתרענן. היא אהבה בו את ריח המרחקים, והוא נדלק מריח השוקולד שהדיפו אצבעותיה כשהגישו לו את ההפוך. ואז נרקם ביניהם משהו. משהו שנרקם בין זרים , בין ריח לריח, בין כמיהה לכמיהה. נפגשו שוב ושוב. הוא עם פרחי המרחקים. היא עם הציפייה. כשנעלם ריחו והתפוגג ממנה והלאה, חיכתה לו בפתח האלונית, סופרת את המכוניות על הכביש המהיר. יגיע לא יגיע. הוא או לא הוא. את המשך הסיפור איני יודעת. זה ספור על ריחות הבאים לפתע ומדליקים זיכרון, זה ספור על געגוע בא והולך.