כל צמרת המדינה שפוכה על הרצפה

ליעל גלוברמן, באהבה

זה היה בקיץ של שנת 1973, חודש לפני שפרצה מלחמת יום כיפור. ברגילה שלי ביקש ממני חבר, שבירמן ומילצר בפאב תל אביבי יוקרתי, לבוא לעזור לו בערב סגור שהוזמן מראש.

באתי. חשבתי שתהיה איזו מסיבה לבוהמה, משהו כזה. אבל לא. אט אט התקבצו ובאו כל השמנא וסלתא של הפיקוד הצבאי הגבוה: מתת אלופים עד אלופים, כולל שר הביטחון עם הרטייה על העין. זיהיתי את רובם מתמונותיהם בעיתון או מהטלוויזיה. רובם היו במדי צבא. באו בגפם, ללא נשים. ערב לגברים בלבד. צמרת המאצ"יזמו של הפיקוד העליון.

הקוקטייל היה עשיר מאוד וכלל כל מיני שיבאס ומשקאות יקרים רבים אחרים. צבא ההגנה לישראל לא חוסך על מצביאיו. ככל שעברו השעות, מפקדינו הבכירים פשוט נשפכו על הרצפה. זו הייתה הילולת שתייה מגעילה, ימי פומפיי האחרונים, אכול ושתה כי מחר נמות. אבל מי מת בסוף, מי? לא, לא הם, הגברים המבוגרים, הציניים והשבעים האלה. לא, חבריי בני התשע-עשרה הם אלה שמתו.

לא ידעתי שכעבור חודש החוויה הזו של צמרת הפיקוד משתכרת בצורה מגעילה  כזו, תקבל משמעות סמלית מקברית כמעט, לצה"ל שהיה שרוי כמה שנים בערפול חושים, מסטול עד העצם. אבל אפילו אז, חודש לפני, נחרדתי ממה שראיתי.

הייתי נערה צעירה, תמימה ואידיאליסטית, חיילת שהאמינה בערכי המדינה ובמנהיגיה, ופתאום לראות את מלח הארץ האלה, פסגת המדינה, מתגוללים בשכרותם. דימוי למסטוליות שבה היינו נתונים באותן שנים ארורות. ולא ידעתי שבתוך חודש המלחמה הזו תחרב לי את הנפש.

והנה, המלחמה פרצה. הייתי אז בנח"ל, בהיאחזות מורג, ליד עזה. כמה שבועות מפריצת המלחמה העבירו את כל הגרעין שלנו לווילה ענקית סמוך לעזה, אחת הווילות הנטושות, שהייתה שייכת לנציב הערבי.

זו הייתה וילה ענקית, בת ארבעים חדרים. דחסו לתוכה כמאה חיילים וקומץ חיילות, שחלקו ארבע חדרי שירותים ומקלחות בסך הכול. הבנים נשלחו לשמירות ופטרולים בעזה ובסביבה. אנחנו, הבנות, נשארנו בווילה ולא עשינו כלום.

לא הבנו למה תקעו אותנו שם: בודדות, מדוכאות ומיואשות בטירה המבעיתה הזו, בסמוך לעיר הכבושה, אירוע מבעית והזוי שלא מש מזיכרוני על אף שעברו מאז 35 שנים.

אחרי המסדרים בבוקר, היינו תקועות בחדרים, ומרוב שעמום היינו עוסקות כל היום בקליית לחם אחיד על תנורי החימום הצבאיים, ואוכלות אותו עם ממרח השוקולד הצבאי המגעיל. כל כמה ששאלנו את המפקדים בשביל מה הביאו אותנו לכאן, את הבנות, כשאין לנו שום תפקיד, לא הייתה להם תשובה.

אחרי כמה שבועות, ואני וחברתי אורנה כבר שקלנו 10 קילו יותר מכפי ששקלנו תמיד, בגלל הלחם עם השוקולד שאכלנו כל היום מרוב דיכאון, החלטנו, היא ואני, לברוח. המפקדים סרבו להעביר אותנו מהווילה המבעיתה, אז החלטנו לקחת את השחרור בידינו.

ברחנו לדרום. בשלושת הימים הראשונים עבדנו בבית קפה כדי להרוויח כסף, ואז ירדנו לסיני. עשינו בטן גב במשך כמה ימים במפרץ יפהפה שהיה רק שלנו, אכלנו ארבעה תפוחים חמוצים ליום, רזינו את כל העשרה קילו בשלושה ימים, השתזפנו כמו כושיות, ובעיקר נתנו לחוויות האיומות מהמלחמה, החוויות ההזויות מהארמון בעזה, הכאב על המפקד שלנו שנהרג ביום הראשון של המלחמה, ועל יתר החבר"ה שמתו במלחמה – להישטף מאיתנו.

כעבור שבוע החלטנו לחזור מהנפקדות שלנו, אל צו שלקח אותנו למשפט צבאי, ומשם לכלא 4, לחודש מאסר. היה שווה? לא בטוח. אבל אז לא יכולנו לחיות יותר במאסר הנורא בארמון הנציב הנטוש.

אחרי כלא 4, המפקדים שלנו הבינו שאין לבנות מה לעשות בארמון הנטוש, שהיה למוצב צבאי, אז שלחו את כולנו לצריפין, לארוז חבילות מזון לחיילים בחזית.

כל בוקר היינו צועדות כמו פועלים בפס ייצור, הולכות בטור למחסני האריזה האפרוריים, עובדות שם רוב היום, ותחושות הדיכאון שמילאו את המדינה כולה באותם ימים, נכנסו גם לנו לנשמה.

היו אלה ימים ולילות של בכי. גם שנה אחרי המלחמה עדיין בכיתי. בקושי ישנתי בלילות. רדופה על ידי סיוטים מהמלחמה, ומראות פני חבריי שמתו ממלאים לי את הלב בכאב עז.