בננות - בלוגים / משה יצחקי / אליזיליתי – או אחרי מות
ועל סביבותיו שב
  • משה יצחקי

    "...לְלא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת. תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים. הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים. מִכָּל הָאַהֲבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד, וּמְהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנוֹלְדוּ...." ( ויסלבה שימבורסקה)  משורר, עורך עמית כתב עת לספרות ואמנות משותף למורים ולתלמידים במכללה האקדמית לחינוך – אורנים. בין לבין עושה מטמורפוזות על הבמה. ספרי שירה שיצאו לאור עד היום: 'שב אל האין', אופיר, (1993) 'השמש יבוא ויפנה', מחברת שדמות, (1999) 'ועל סביבותיו שב' הקיבוץ המאוחד, (2004)  'נהרות נשאו קולם', הקיבוץ המאוחד, (2009) 'זמן טרופות' דואט: ציורים איריס קובליו, שירים משה יצחקי, הוצאת חלפי לספרי אמנות, (2010) האתר שלי: http://www.oranim.ac.il/site/heb/TmplLecturerHP.aspx?LectureID=486&AccountID=225  

אליזיליתי – או אחרי מות

 

 

 

 

 

 

אֶלִיזִילֵיתִי ((Elisileti
 
כאשר התעורר חיים בן ארצי מעוד לילה טרוף שינה, הדבר היחידי שזכר במעומעם היתה המלה: "אֶלִיזִילֵיתִי". הוא קימט את מצחו  כאילו חשב ללכוד בקמט את המילה ולאצור אותה שם עד בוא הזיכרון. עד אז ינסה לקשור בינה לבין תמונות נוספות שהופיעו בחלומו.  ככל שהתאמץ התחתר הזיכרון במעמקיו. עודו מנומנם ומתנדנד ניגש לחלון ופתח את התריס, הוא קיווה שהרוח תחלץ את הזיכרון הלכוד שלו מתוך קורי השינה. גוש אטום ולוהט חדר מבעד לחלון והדף אותו לאחור, קרעי תמונות צללו לתוך נהר השכחה הכהה. הוא סגר מיד את התריס, התפשט ונכנס למקלחת, משהו מאותו חלום המשיך להטרידו, המים הצוננים שטפו את החותם הצורב שחש בבטנו ושככו את האש שפשטה בו, לרגע חש רפוי ונינוח, אם כי ידע שהיא תתלקח שוב ללא כל אזהרה, כמו שהייתה מתלקחת יום – יום בשנה האחרונה. כשיצא מהמקלחת השמש עמדה סמוקה קמעה מעל הארבל, האור הפסטלי ליטף את שדות הגליל התחתון והעמק, דקות ספורות לאחר מכן נמרחו כמה כתמים אפורים כחולים של צבעי מים בפאת הרקיע והתערבבו בכתום הרך, כאשר הגיחה כולה, נמחקו הצבעים הרכים מבד העולם. גם מי שראה בלילה את טבעת האור שסגרה על הירח, ואת הכוכבים ששרטו בחושך ונזרעו אי שם בחלל, לא שיער את עוצמת התלהבותה של השמש להלהיט את האוויר ולהחניקו בתנורו של עולם. הגיע הזמן לסיים את האבל על המתים שלו ועל הפרידות שכרסמו בו מבפנים כזחל בעלים, הרהר תוך כדי התנגבות והצצה לגוף העירום והזר שנשקף אליו מתוך המראה, הוא ליטף את זיפי הזקן, ובחן מקרוב את קמטי העור שבצדי העיניים, את הכרס ההולכת ומסתירה מעיניו את מה שבשיפוליה. אילולי פחד המוות שהציפו, היה ודאי מזכיר לעצמו כי כדי להבין את חייו אין צורך בתחכום, אלא בראייה צלולה ושכל פשוט. מנוי וגמור היה עמו לנסוע בחורף ליפן, כדי לחקור את תפישת המוות אצל חכמי זן. "אך מה זה אליזיליתי לעזאזל" מלמל לעצמו . הוא לבש במהירות מכנסי ג"ינס דהויים וחולצת טריקו שחורה, הטלפון צלצל, מצדו השני של הקו היה חברו דורון מאור שישב מול המחשב וגלש לאתרי טיול ותיור. "בקר טוב חיים", צהל דורון, "אולי אתה יודע איפה אני יכול למצוא בניו יורק מסעדה יהודית טובה", חיים זכר שאכל פעם במסעדה כזו במתחם שבין השדרה השישית לפארק אבניו ובין רחוב 42 לרחוב 56, אבל הוא רצה להגיד לדורון שילך להזדיין ויחפש את החברים שלו בין חסידיו השוטים. רגש צהוב, עכור וסתום זרם בגופו ומילא כל נקבובית, אך הוא כבש את שנאתו וניסה לתאר לדורון שהיה מומחה בניווט עיוור אל מסעדות בשרים יהודיות את מיקום המסעדה.
חיים פגש את דורון בבית קפה וינאי לפני כמה שנים, ותוך כדי שיחה גילו שיש להם עניין משותף בחקר ניסיונות בריאה בתרבויות עתיקות, הם קבעו לנסוע לפראג לחקור את תופעת הגולם, באחד הימים הציע חיים לדורון בבדיחות הדעת להשתטח על קברו של פרנץ קפקא, הוא הסכים, בערב הלכו לראות מופע של תיאטרון שחור ולמחרת אכן עלו לקברו של בעל "הגלגול", "המשפט" "הטירה" ועוד. יחד עם כתביו ישבו למרגלות הקבר המשפחתי, לעיניהם הנדהמות של תיירים מאנגליה שקיבלו הסבר אנתרופולוגי על תופעת ההשתטחות על קברים. לאחר המסע החל דורון לפקוד קברי צדיקים בארץ והצטרף כנגן סקסופון ללהקת ג"אז חסידית.
 שאלתו של דורון החזירה את חיים למסעדה שבה סעד לפני כמה שנים עם אחד מראשי הארגוניים היהודיים בניו יורק, חיים סיפר לו על רעיון התיאטרון הקהילתי שהוא רוצה להקים יחד עם שחקן תיאטרון ערבי נודע מהכפר דיר אל אסד . "אהה, “Very interesting” מלמל האיש, וחיים הבין על פי קוד השיח האמריקאי, שהנושא מעניין לו את התחת ושעליו להחליף נושא. הוא זכר ששם המסעדה היה: "Wolf and Lamb", אבל הוא לא הצליח בשום אופן להיזכר בשם הרחוב ומספר הבית. אני משוכנע אמר לעצמו, שזה היה מרחק של 20 דקות הליכה מתחנות 1 ו 9 של התחתית שעל יד הטיימס סקוור, הוא זכר את גורדי השחקים הנוקבים ופוצעים את השמיים, הוא זכר את השעה הסואנת הפולטת אל הרחובות המוני אדם ההולכים רצוא ושוב, עוד זכר את המאכלים הביתיים הטעימים שאכל שם: סלט חצילים שנקלו היטב על האש, מרק חמוץ, קציצות בשר, לחם לבן טרי ולפתן פירות ביתי. על השולחן המכוסה במפה לבנה עמד סיפון, בקבוק סודה ישן וגדול, ובקבוק יין הוק לבן מיובא מישראל ומיוצר ביקבי "כרמל מזרחי" בראשון לציון, חיים מזג לעצמו משניהם, בבית הוריו קראו לערבוב הזה "שפריץ". הניחוח והטעם עוררו בו את זכר מטבחה הנפלא של אמו, אשר בערוב ימיה גם כאשר אבדה את מאור עיניה לא ויתרה על אמנות הבישול, והייתה חותכת באפלה, מגששת ומנחשת כמויות, נכווית ולא נואשת מלהקפיא ולשמור לחיים סירי מרק, ממולאים, קציצות וכדורי בשר נימוחים ובצנצנות ריבה הייתה שומרת לו במקרר קומפוט חבושים נפלא. בחשכה ההולכת ועוטפת אותה, היא המשיכה לארוג ולרקום חלומות פשוטים על גובלנים, וילונות ומפות שולחן. חיים  ציין לעצמו שישוב לכאן בפעם הבאה כשיטוס לניו יורק.
ואכן בסוף יוני בשעת צהרים לחה ודביקה, הוא מצא עצמו יושב באותה המסעדה, סביב אותו שולחן יחד עם דורון מאור. הוא היה מופתע מנוכחותו, לא היה לו שום מושג מה הוא עושה סביב אותו השולחן, בשעה זו בה ישב עם בנו דרור, נער שחור שיער ובעל עיניים עצובות וחכמות, ועם שרה אשתו. הוא לא הבין כיצד פלש למסעו זה, אך אותו זיכרון עמום, איך בשעתו הקשה ביותר בפתלתלות חלקלקה, גרם לו לוותר על חלקו ביצירה משותפת שלהם, זמזם עתה במוחו כיתוש טורדני.
ריח הלחם האפוי עינג אותו והשכיח כאב נושן, מבעד לחלון המסעדה הבחין חיים כי הרחוב הסואן והבניינים של ניו יורק מתחילים להיעלם בתוך אובך כבד הולך ומתעבה, הוא ראה איך כברת ארץ מדברית מלוחה ומכורסמת רוחות הקיפה את המסעדה. הוא תהה אם רק הוא שם לב למתרחש, ואיך האחרים יושבים בנחת לנוכח האין הערפילי העוטף את הרובע. גם דרור הבחין ואמר: "אבא תראה הכל נעלם כמו בסיפור שאינו נגמר", "בוא נצא החוצה ונראה מה לא נגמר מקרוב." חיים אחז בחוזקה בידו של דרור ונדחף לצאת החוצה, בינתיים הוגשה המנה העיקרית, תוך כדי יציאה התנצל חיים בפני שרה, וביקש מדורון שקרע בשיניו אומצת בשר, שיישאר עם אשתו וילווה אותה אל משפחת ריקלין שאירחה אותם ברחוב 79 על ברודווי . דורון מאור הנהן בראשו ועיניו התרוצצו מהאומצה לשרה באותה חמדה, האמת, חיים לא סמך עליו, אך הוא בטח בשרה, מלבד זאת לא הייתה לו ברירה, הוא חש דחף עצום לצאת החוצה רק עם בנו. חיים יצא מהמסעדה עם דרור. הם עמדו על משטח חולי, בתוך ענן אבק סמיך, הם פנו לכיוון דרום, מרחוק ראו את האמפייר סטייט בילדינג מגיח מתוך האובך האפל כמו ציור של ארמון בספר האגדות אלף לילה ולילה. הם צעדו כברת דרך לכיוון מערב ואחר פנו דרומה למה שהיה פעם השדרה השביעית או ברודווי, מתחת לחול נשמע שקשוק גלגלי רכבות תחתיות הדוהרות בתוך מנהרות ענקיות. אדי עשן היו פורצים מדי פעם כמו גייזרים מבורות אפלים, הכל נראה היה עזוב ושומם, אובך סמיך היה מכסה אותם לפתע , והם הלכו ושקעו בתוך שכבת אפר פחמי שהלכה וגבהה. מידי פעם נשמעו יללות צופרי משטרה ואמבולנסים בלתי נראים, וקבצנים ללא פנים אספו מפחי האשפה שאריות וקופסאות קרטון ללינת הלילה. "אבא, אבא", קרא דרור, "הנייד שלך מצלצל", חיים הצמיד את האפרכסת לאזנו ואמר: "הלו", "שלום" ענה קול ממרחקים, חיים לא זיהה אותו בתחילה, "סליחה, מי מדבר" שאל, היה שקט בצד השני, אך מיד קלט שזהו קולה של אמו, חיים היה המום לחלוטין: "איפה את", "איך את יכולה לדבר", שאל, הוא רוצה להגיד לה: את הרי מתה, קברנו אותך לפני חצי שנה, ואיפה אבא? הרי גם הוא מת לפני כמה חודשים, איך הוא הסכים שתעזבי אותו, הרי הוא לא נתן לך לזוז ממנו מטר אחד – ועכשיו ניו יורק"? אך הוא היה משותק ולא יכול היה להגיד לה דבר. הוא נזכר שרק לפני שבוע ימים עמד בבית הקברות מול שני לוחות שיש קרים, ואני אחר אמר קדיש והרגיש שגופו ולבו קרושים בלבת האבן הדמומה. חיים רצה להגיד לה שהוא מצטער שלא הספיק להגיע לפני שאיבדה את הכרתה באותו יום ראשון בשעת בקר מוקדמת, לאחר שמובילי הדם שלה למוח, מובילים עייפים ובלים בני 86 כבר לא עמדו בלחץ, פקעו והציפו את חלל ראשה.
הוא רצה לבקש סליחה על שלא טלפן אליה באותו סוף שבוע, להגיד לה שלא היה מספיק מודע לחרדות שלה מאז ה11 לספטמבר, הוא רצה לשאול אותה כמה שאלות על אביו, על מערכת היחסים ביניהם, לשתף אותה בחרדה שלו על כך שהוא הולך ונעשה דומה לו. הוא הרגיש שהוא חייב לפרוק את המועקה שחש לאחר מות אביו, לשתף אותה במחשבות שליוו אותו במשך חודשי הגסיסה המשפילה. המחשבות ייסרו אותו, מה הניע אותו יותר, החמלה והרחמים על אביו השוכב גוסס על מיטת הברזל, או הזעם והייאוש שבקעו מלב המאפליה של נשמתו אשר הוליכו את ידו לסגור את כפתור מכונת ההנשמה? את מי רצה לגאול יותר? את אביו או את עצמו? הוא רצה לשמוע את דעתה של אמו, הוא היה בטוח שהיא תדע בדיוק על מה הוא מדבר, שהיא תוכל להבין אותו, הרי הוא ידע היטב מה תחושותיה כלפיו בשנים האחרונות. אך הוא גם ידע, כי על אף ששנאה אותו לעיתים היא נלחמה על חייו בשארית כוחותיה, עד שאלה נטשו אותה דרך פיה הפעור כמו הצעקה של מונק. מאז מותם היה נתקף בפחד מוות סמיך ועמום. "כשלעצמו המוות אינו ולא כלום, אך אנו יראים פן נהיה מי יודע מה, מי יודע היכן", היה נוהג לצטט את ג"ון דריידן, כדי להרגיע את עצמו, הוא לא האמין כמו כמה חסידי כתות בודהיסטים, כי את פני המת מקדם הבודהא של האור הנצחי, או של הרחמים והאהבה, אך יחד עם זאת ניכרה בו לעיתים נטייה ללכת מרצון לקראת המוות. הוא ידע שאם יספר לאמו על מחשבותיו, ויגיד לה שהתשובות שלה יחסכו לו תשלומי עתק לפסיכולוג, היא תחזור ותתגלה לפניו. אבל הוא לא אמר לה, למה להדאיג אותה ולהעמיס עליה, שתנוח על משכבה. חיים השתוקק לפתע להתערסל בגופה הרך והמלא של שרה, אבל הקול של אמו היה כה קרוב, " איפה את"? חזר ושאל כלא מאמין שהוא בכלל שומע אותה: "איפה את, איפה את" והיא משיבה לו "באליזיליתי". איפה? "אני באליזיליתי". השעה הייתה ארבע אחה"צ, דרור וחיים עמדו מול מה שהיה פעם מייסיס, הכל בו הענק ששכן בין רחובות 33 ו 34 ,חומת אפר ועפר חסמה את הכניסות למבנה המפלצתי, צללים נכנסים ויוצאים, דרור מנסה לחדור פנימה, הוא זכר שאביו סיפר לו על הממדים והצפיפות שגרמו לו לבחילה בפעם האחרונה שהיה כאן. "דרור אולי נמשיך עד ד"ר ג"יי ונקנה לך נעלי ספורט, אחר כך נחזור למייסיס", ניסה חיים להתחמק מרוע הגזרה. "אבל אבא" הוא משיב לו, "אולי קודם נפגוש את סבתא, היא נמצאת שם, אני בטוח, וחוץ מזה אתה באמצע שיחה אתה." חיים חשב שדרור מנסה לגרור אותו פנימה לסיוט שלו על כרחו , הרי היא אמרה לו שהיא באליזיליתי, אבל הוא נזכר שאכן התחיל לשוחח עמה. "כן , נכון, שכחתי, אבל אני לא יודע איפה היא", מלמל חיים, "תסתכל" צועק דרור, "היא יוצאת ממייסיס". "לא יכול להיות, אמא שלי ומייסיס זה כמו אביב וסתיו, שתי עונות שלא נפגשות אחת עם השנייה", אך בדיוק בשעה ארבע ורבע היא מגיחה מתוך חומת האפר ונעמדת על ידם, צעירה בשלשה עשורים מהגיל בו הלכה לעולמה. אולי לאליזיליתי יש קשר כלשהו למייסיס, חשב חיים, אך הוא ביטל מיד אפשרות זו, אולי מלה ברומנית ששמע בילדותו? ניסה לאמץ זכרונו, זה בטח קשור לעולם המתים, אבל מה פירוש גיבוב האותיות הזה, ומה זה ליתי? המחשבות קיפצו לחיים בראש כמו גרעיני תירס שמתבקעים ומתנפחים בסיר פופקורן, הפצפוצים בראשו נשתתקו, הוא מביט באמו כלא מאמין, היא נראית יפה כמו בתמונה שנתנה לו כחודש לפני מותה, לבושה בשמלה שחורה אלגנטית המגיעה עד כפות רגליה, חולצה לבנה רכוסה עד הגרון ושרוולים עד קצות האצבעות, על ראשה מטפחת שחורה שכיסתה על שער שחור, ואניצים כסופים בצבצו ממנו, בידה אחזה בשמשייה ורודה עם הכיתוב:  “THE BIG APPLE"  , לאחר שנשימתו חזרה אליו התחבקו והתנשקו ארוכות, ומיד פנו לצעוד צפונה. "בטח מחלקים שמשיות כאלה בגן עדן", לוחש דרור לאביו.
אבל חיים לא מקשיב, ברגע זה יותר מכל הוא משתוקק לשכב עם שרה, לטמון ראשו בין ירכיה, הוא פוזל לעבר אמו לבדוק אם היא קוראת את מחשבותיו, אבל היא מבקשת לדעת מה קורה, מה שלום שרה, איך דרור בלימודים, מתי הוא מתגייס לצבא? חיים נרגע, הוא תמה על העברית המשובחת שלה: "מתי שיפרת כל כך את העברית", הוא שואל אותה, "בחוגי העשרה שלאחר המוות" היא עונה לו ומוסיפה: "החזון שלך שנדבר עברית התגשם", חוש ההומור שלה השתפר כנראה במידה מרשימה באליזיליתי, מהרהר חיים. היא שואלת אם ניקו את האנטרקס שהיה מרוח לה על הדלת, היא מזהירה מהמלחמה ההולכת וקרבה, שואלת בסקרנות ובקורטוב של תיעוב אם התחלף כבר ראש הממשלה הזה עם הכבשים, ואם כבר גירשו את ההוא עם השערות על הפנים, אם חיסלו את בן לאדן ואת סדאם, ולוחשת ברומנית la-draku, ובעברית "שיתפוצצו". "מה, אין חדשות שם אצלכם", שואל חיים, "שמרתי לך את הטרנזיסטור שהיה צמוד אלייך ביום ובלילה". "יש חדשות" היא עונה, "אבל הכל צפוי ורשות השידור נתונה שם למלאכי הימין, וכמו שאתה יודע קשה לסמוך על מה שהם אומרים".  
השלשה מפלסים דרכם בין חורבות מה שהיה פעם ברודווי לכיוון האפר ווסט סייד, עוברים על יד הריסות הטיימס סקוויר, שלטי הניאון הענקיים תלויים מדולדלים מתנדנדים על הקירות ומשמיעים צלילים קצובים,   הם ממשיכים לצעוד לכיוון מה שהיה ככר קולומבוס, סמוך למלון ההרוס מיי פלאוור הצמוד לסנטרל פרק היא פונה לחיים: "כל כך רציתי לראות אותך באותו בקר, כל כך כאב לי שלא התקשרת ביום שישי. כששכבתי מחוברת למכשירים, נושמת בקושי, הרגשתי שאתה אתי שם ברגעים האחרונים שלי, אבל לא נפרדנו כמו שרציתי, ועכשיו אני חייבת לחזור". "לחזור לאן", שואל חיים, "לאליזיליתי" היא משיבה, "אתה תשכח אותנו, יש זיכרונות שנשטפים בנהר השכחה , אתה תשכח ותחייה את חייך", "למה כל כך מהר, כבר יצאת פעם מגבולות הארץ, תישארי אתנו עוד קצת, תבלי, תראי איך השתניתי מאז באתי לכאן בפעם ראשונה, אני כבר לא מתבייש בגלותיות שלכם, לא אכפת לי שתדברו רומנית, ספניולית, או יידיש בבית, הייתי כזה חמור שלא רציתי לדבר אתכם בשפתכם, אני מגלה עכשיו את החיוניות הגלותית, זו שהדחקתי בשנים שחונכתי על ברכי הציונות הקלאסית, זה כל כך משחרר וזה פותח הרבה שערים חדשים אל עצמי, אל קרובים רחוקים, למשל.." כמעט ואמר רחל, אך ידע כי את הקשר הזה הוא איננו יכול לחשוף בפניה, כחכח בגרונו ואמר: "חוץ מזה אין לך מה לעשות שם, יש מי שיטפל באבא, קחי לך קצת חופש", אבל היא כבר לא מקשיבה, היא צועדת ומתרחקת אל פינה בגן. "תראה" מפנה חיים את תשומת ליבו של דרור, "גם הסנטרל פרק מתכסה בריק". "צריך למהר ולהציל את הסנאים והצפורים בגן", אומר דרור ומביט באביו בציפייה מהולה בספקנות שיציל את העולם. בפינת הגן במגרש קטן, עומד מתקן המורכב משני עמודי ברזל שביניהם מתוחים חוטי תיל וחוטי חשמל, סנאי מבוהל מטפס על עץ ערום וציפורים זהובות עפות בתזזית מענף לענף, דרור מפזר פירורי לחם ולהקת יונים ענקיות עטה ומחסלת במהירות את השיירים. השעה כמעט שבע, היא אוחזת בחוטים ונצמדת אליהם, ניצוצות כעין החשמל וברקים קטנים מקיפים את גופה, החוטים מתלהטים, לפתע אור גדול עוטף את המקום ובתוכו היא עומדת, "היא משתנה ומתגלגלת ליצור אנוש אחר", צועק דרור, "היא מחליפה צבע, משנה גיל" ממלמל חיים בקול חנוק.
אחרי כמה שניות מבין חוטי התיל יוצא נער, או נערה שחור פחם, בטרם הספיק לעכל את המחזה הראשון, נגלה לעיניו חזיון נוסף, הנער או הנערה מתגלגלים והופכים לאשה כבת חמישים, שערה זהוב, לבושה בחליפת מכנסיים וז"קט כחולים, מטפחת ראש שחורה ותיק שחור, אשר הולכת מתרחקת. דרור וחיים עוקבים אחריה ומנסים להדביק את צעדיה המהירים, לרגע היא עוצרת: "אמא" קורא חיים, "סבתא", קורא דרור, אך היא איננה מפנה ראשה לאחור וממשיכה בדרכה. הם עוצרים המחשבה על אליזיליתי עדיין טורדת מנוחתו, יש חלומות שחלם כשהיה ילד שהוא זוכר במדויק, כמו למשל החלום שהוא רואה את אביו הולך לאחור ומתקרב אל בור פעור, הוא צועק לאביו שייזהר, שיעצור, אך אביו אינו שומע והוא רואה חסר אונים איך אביו נופל לתהום. חיים זכר גם חלומות אחרים, אבל החלומות שאהב ביותר היו חלומות המעוף שלו, בהם היה גובר על כוחות המשיכה, טס, מרחף ומשייט באוויר כציפור. חופשי ומאושר היה קם בבקרים שלאחר חלומות מעוף אלה. הוא  חש שהוא עומד לפצח את חידת אליזיליתי. הם צועדים עכשיו ברחוב 66 על ברודווי, נכנסים לסמטא צדדית שלא הייתה קודם ואתה יורדים לכיוון ההדסון, חוצים את הווסט אנד, חולפים על פני ביתה של רחל אותה ידידה , משוררת גרושה כבת 60, שהכיר לפני כמה שנים בכנס של חוקרים ואמנים מכל העולם שהתקיים בבוסטון. הם נמשכו זה לזו מהרגע בו נפגשו במטוס הקטן של חברת דלתא בו טסו מניו יורק לבוסטון, השיחה התחילה כשיחה נימוסית טיפוסית, וככל שהמטוס נסק הם הגיעו לשיחה על מסע ומשאת הנפש, על עבודתם, על הרצון המתבטל תדיר בפני מראית העין של בורגנות נוחה. באמצע השבוע הוסרו כל המחיצות ויותר מכל רצו לשכב, אך נרתעו וביטלו את רצונם מפני חייהם. חיים מנסה להיכנס לבניין, דרור שואל אותו לאן הוא הולך, חיים מביט בו כלא מבין מה הוא עושה כאן, השוער אינו מאפשר להם להיכנס, חיים לא מתעקש והם ממשיכים לכיוון ההדסון. "אתה יודע מה זה נהר הליתי" שואל דרור את חיים, מעין זרם חשמלי עובר לאורך כל גופו, הוא מחבק את דרור, "נדמה לי שהוא נהר השכחה" משיב חיים ולפתע מבין את משמעות האותיות ל, י, ת, י במלה הסתומה אליזיליתי. נדמה לו כי משמעות הצירוף המוזר נהירה לו יותר.הם ממשיכים הלאה ומוצאים עצמם ביריד ענק, דוכני אוכל, דוכני קוסמות, פרחים להלוויות, ליצנים מסתובבים עם פטישי פלסטיק ומכים על ראשיהם. "הי" אומר חיים לליצן, "זה לא ישראל כאן", להפתעתו הליצן משיב לו בעברית יחד עם טפיחה סחבקית על הכתף: "זה ישראל באבו אבוהה יה אחי". "זה לא הכיוון הנכון וצריך לחזור ולמצוא את הרכבת התחתית", אומר חיים לדרור. "תראה", אומר לו דרור ואוחז בידו, "מה שקראת לו אין מתחיל להיעלם, תראה היא מתרחבת   כמו מכוניות הסטרץ", צומחת כמו טלסקופ ענקי. האב והבן  צועדים בין ניידות משטרה כחולות ומוניות צהובות, עד שהם מגיעים אל תחנת הרכבת התחתית ב72 על ברודווי, הם לא מוצאים את הכניסה,  מסובבים את התחנה מכל צדדיה, אנשים נכנסים ויוצאים מבלי שחיים ודרור יראו את הפתחים. "בוא נחזור לסנטרל פרק" פונה חיים לדרור, "טוב אומר דרור, אבל אל תשכח שאני עוד רוצה לקנות משחק מחשב, וגם נעלי ספורט "ניו בלנס", "בסדר" משיב חיים, "אבל קודם נחזור למגרש ההוא בסנטרל פרק". הם צועדים במהירות ומחפשים כניסה לפרק, כל השערים סגורים בפניהם, "יש בטח שער שמיועד רק לנו", אומר חיים לדרור. סמוך לגוגנהיים הם רואים שער מצוייר על החומה שמסביב לגן, הם ניגשים לשער מניחים ידיהם על כפות המנעול, צוהר גדול נפתח והם רואים את הגן, מימין שוצף נהר הקוקיטוס משמאל האכרון, במרחק ערפילי פורחים השדות האליזיים וביניהם נהר הליתי.

 

 

 

 

 

 

14 תגובות

  1. היי משה
    קורים בספור המון דברים, המון פרטים, קשה לעקוב
    אוחי הייתי כותבת באותיות יותר גדולות ומרווחת
    להתראות טובה

    • משה יצחקי

      תודה טובה
      אני אגדיל את האותיות,
      כבר חשבתי שהסיפור ימות מרוב בדידות, אבל הביקור שלך נתן זריקת עידוד

      • משה, ניסיתי פעמיים לקרוא והתיאשתי מהכתב הקטן, חשבתי שזו בעיה רק שלי.

        • משה יצחקי

          תמי
          הגדלתי את האותיות – אני מקווה שזה יבלום את הייאוש. מעניין אם ההגדלה תביא קוראים נוספים.
          בכל אופן תודה על המאמץ ההירואי – לא הייתי ער שזה מהווה מכשול

    • משה יצחקי

      טובה
      הסיפור מנסה לשחזר חלום שהיו בו ריבוי פרטים, ניסיתי להעביר את הריבוי הזה

  2. משה, אהבתי את הדמות של האם. נזכרתי ב"שפריץ" שאני אוהבת. ניו-יורק..
    נסיון נואש לשוחח עם העבר.

  3. "השדות האליזיים וביניהם נהר הליתי".
    הלוואי שמסרי החלומות היו כל כך פשוטים.
    נהניתי מאוד לקרוא.

    • משה יצחקי

      תודה סיגל

      הזיכרון והשכחה הם שני כוחות שהאיזון ביניהם הוא הקובע במידה רבה את התנהלותינו בעולם. ברגע שהופר האיזון השכחה ו/או הזיכרון יכולים להיות טראומטיים. הסיפור מחפש את האיזון.

      ואין שמחה גדולה יותר לכותב שסיפורו נקרא בהנאה.

השאר תגובה ל סיגל ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות למשה יצחקי