בננות - בלוגים / / הרהורים על "יומנה של אישה מודרנית", מוקדש לענת לויט
ועל סביבותיו שב
  • משה יצחקי

    "...לְלא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת. תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים. הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים. מִכָּל הָאַהֲבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד, וּמְהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנוֹלְדוּ...." ( ויסלבה שימבורסקה)  משורר, עורך עמית כתב עת לספרות ואמנות משותף למורים ולתלמידים במכללה האקדמית לחינוך – אורנים. בין לבין עושה מטמורפוזות על הבמה. ספרי שירה שיצאו לאור עד היום: 'שב אל האין', אופיר, (1993) 'השמש יבוא ויפנה', מחברת שדמות, (1999) 'ועל סביבותיו שב' הקיבוץ המאוחד, (2004)  'נהרות נשאו קולם', הקיבוץ המאוחד, (2009) 'זמן טרופות' דואט: ציורים איריס קובליו, שירים משה יצחקי, הוצאת חלפי לספרי אמנות, (2010) האתר שלי: http://www.oranim.ac.il/site/heb/TmplLecturerHP.aspx?LectureID=486&AccountID=225  

הרהורים על "יומנה של אישה מודרנית", מוקדש לענת לויט

אזרחי מטע יקרים, 
זמן רב שלא הייתי כאן. שבתון, עומסי החיים והשתקעות בכתיבה שאבו ממני אנרגיות הנדרשות להשתתפות פעילה כאן. אני לא בטוח שסגולות הקשב והנתינה חזרו לשכון לבטח בנפשי, כדי שאוכל לשוטט בתוך המטע. אבל לספר שכתבה ידידתי ענת לויט, לא יכולתי להישאר שווה נפש והריני חולק את הרהוריי 
 
האפלת נגה – חיבוק דוב
הרהורים על "יומנה של אישה מודרנית" מאת ענת לויט
 
יהיה זה בנאלי לסכם את קריאתי ברומן המטלטל הזה כך: גיבורת הרומן נגה, אישה גרושה, משכילה היודעת ללהטט בגיבורות התנ"ך ולרתק את מאזיניה, אישה המשתוקקת לאהבת גבר, אהבת גוף ונפש שבחיקו תמצא מזור לנישואיה הכושלים, אינה דמות שכולה אור נגוהות ואילו דמותו של דוב, הגיבור הסדיסט, הלוכד אותה, מענג את גופה ומענה את נפשה, אמנם אינו "דב דובוני בין דוביים", אך בוודאי שהוא אינו רק חיית טרף. ובכל זאת אני בוחר להציב את ההבחנה הזו בראשית הדברים, כי הרומאן הזה היה יכול ליפול בקלות למלכודת הבנאליות: דמות של האישה הנבגדת, מחפשת אהבת אמת, הנאבקת על קיומה, נופלת קורבן לציפורניו של חיית טרף מהזן הגברי, הצייד, רודף השמלות, נשבית למתק שפתיו ולחריפות שכלו. מרגע שנפלה לרשתו, מענה אותה הסדיסט השוביניסט עינוי נפשי מתמשך עד שהיא מצליחה לשבור את סורגי כלאה החדש, לצאת ממנו פצועה וחבולה, חשדנית יותר מתמיד בכל המין הגברי. החוט הזה בין המורכב, המסקרן, הרב שכבתי לבנאלי הוא דק. לא פעם במהלך הקריאה שאלתי את עצמי, האם העלילה, תיאורי העולם הרגשי, מערכות היחסים שבו, אינם אלא מסמך אמיתי ומצמרר של אישה שמתארת פרק בביוגרפיה אישית מנקודת תצפיתה, התמימה, הכואבת, הזועמת, המבקשת לעשות חשבון עם זה שעינה את נפשה, זה שבין זרועותיו הדוביות רצתה למצוא חום אנושי ונחמה, זה שציפורניו שרטו בנפשה פצעים עמוקים, והדרך היחידה להיפרד ממנו, להשתחרר מעריצותו, היא למצוא את הדרור בתיעוד הביוגראפי שמסתווה כרומאן. למען הסר ספק, ביוגרפיה או תיעוד עיתונאי יכולים להיות בעלי עוצמות ובעלי ערך אנושי ומוסרי, לא פחות מאשר רומן, בתנאי שהם אינם מתיימרים להסוות ולהעמיד פנים שהם רומן.
ככל שהתקדמתי בקריאה חשתי שהמילים, התיאורים, המחשבות והדיאלוגים, מצליחים ללכוד את נפשי ולשחרר אותה מהתחושה שאני קורא ביוגראפיה, וזו מתחלפת בתחושה שמלווה אותי בקריאת עלילה מורכבת, מרובדת, כזו השואבת אותי לפרק זמן מתוך המציאות היומיומית, על גירוייה, חדשותיה, עוולותיה ושמחותיה, לתוך בועה שבה אני יכול להשתחרר מכבלי המוסכמות, להצטרף אל הגיבור השטני ואף לחבב אותו, או להתחבר אל האישה – הקורבן, אשר מעוררת אמפתיה והזדהות, על אף שהיא אינה טלית שאין בה רבב. אחר כך, הדיסוננס בין תחושת ההזדהות שלי לבין ההכרה שגיליתי אמפתיה לנבל, הם אלה המעניקים לי את חווית הקריאה שלצידה תובנה חדשה על חיי.
הפרקים שיצרו אצלי את תנועת הנפש הגדולה ביותר לעבר נגה ורצון לחבוט ב"דוב" הרוסי, היו הפרקים העוסקים באישה ששמה 'נטשה' הנכנסת בין נגה לבין דוב. ועל אף שכבר בפרקים קודמים מצאתי עצמי מצטרף אל בנותיה של נגה, כועס, צועק-לוחש לה תתנתקי, תעזבי אותו, טוב לא יצא לך מזה, פרקי נטשה הם פסגת הכתיבה הספרותית של ענת ברומן זה. בהתבוננות לאחור, ניתן להבחין כי פרקים אלה לא היו עושים את העבודה הנכונה ללא מערכת הפיגומים של הפרקים הקודמים.
ענת לויט בנתה דמויות אמינות מאד, דמויות שאפשר בהחלט לראות מקבילות שלהן במציאות אך גדולתן במבדה באה לידי ביטוי בקטבים המצמררים והצמריריים: דמות של גבר הנעה בין הדובון החביב מעין זו שתיארה לאה גולדברג ביצירתה: "דוב דובוני בן דוביים" לבין דוב הקוטב או הגריזלי הטורף. כמו גם את נגה שמוארת לעיתים דווקא מצדה האפל.
ועוד הארה: אני מהרהר ביני לביני אם החלק הראשון בפרקון האחרון: תם, ולא נשלם? היה נחוץ. לי היה ברור שהמייל האחרון של דוב יגיע, שנגה לא נפרדה באמת מלפיתת הדוב. די ברור לי מעיצוב דמותה של נגה שכאשר ישלח לה מייל היא תחזור להתענג להתענות ולהתייסר בציפורניו.
ולבסוף האם יעזור כאן להתריע: "היזהרו מדובים המתחפשים לדובונים"?  
מבחינתו של הרומאן טוב שהקריאה הזו לא נשמעת.
חבל שגם במציאות, לעתים רבות, הקול הולך מסוף העולם ועד סופו ואין הוא נשמע

10 תגובות

  1. היי משה:-)
    א. גם אני חשבתי על כך שהסיפור עלול היה להיות בנאלי אם לא הייתה בו נשימה חיה, תחושה של דבר ראשון ואחרון, כמו מיתוס או כמו תנ"ך פרטי. מזמן אני מתבוננת בחיי ומרגישה שאני דמות מקראית וחיי הם מיתוס עכשווי. כמה נדהמתי לגלות שגם ענת מרגישה כמוני. לא יודעת אם במודע, אבל היא כתבה מיתוס. כמו זמר עיוור, או בעל מום נפשי חמור, היא שרה על גיבורה שיורדת שאולה מרצונה הטוב (כבר שכחנו שפעם התפעלנו מזה, ביוון העתיקה), יורדת עמוק עד שהאש החשוכה ביותר אוכלת אותה ומשאירה אותנו בתחתיות הגיהינום לא מבינים איך פתאום נגמר הסיפור ועלינו להמשיך לבד, להוציא את נוגה הפנימית שלנו אל האור. והנה, מה אנחנו עושים? לא מזהים את עצמנו במראה, אומרים: למה היא ככה? שופטים אותה ודורשים ממנה להיות אישה "נורמטיבית" שחייה מאוזנים ועיניה עיוורות הן לגיהינום והן לגן עדן. אנחנו אומרים תכופות שחיינו ריקים ומשתוקקים לחיי אמת, לטעם, לגבורה. והנה כשמעשה גבורה אמיתי מתרחש מול עינינו, אנחנו לא מזהים אותו וחושבים אותו למיותר וחריג. נוגה היא גיבורה מיתית, בעולמה יש שדים ופיות, או אולי בעצם רק שדים. היא חיה בתל אביב של ימינו אבל נפשה זוכרת את המקור ומתעלה אליו. כמה חבל ששכחנו (ואני לא מתכוונת אליך) שיש עוד משהו מלבד חיים נורמטיביים בחברה נורמטיבית שיש בהם הכול חוץ מנגיעה ישירה בלב החיים.

    • שרה, תודה על תגובתך, הארת נפלא על מוטיב שחשתי בו במהלך הקריאה. אולי היסוד הטראגי הוא העובדה שנגה-אוורידיקי המודרנית יורדת אל השאול בטוחה שאורפיאוס -דוב יוציאו אותה משם. אך מסתבר שאל השאול התחפש לאורפיאוס כך שאפילו הנגינה המופלאה ביותר לא תוציא אותה, כי המבט יופנה תמיד לאחור. וסחתיין על החשיפה במוסף של יום שישי:)

      • תודה, משה, אך תרשה לי לחלוק עליך. נוגה לא מצפה שדוב יוציא אותה מהשאול. היא יודעת היטב שעליה לצאת לבד, בכוחות הנפש שלה, בעזרת האל והקסם. האם שמת לב שהסוף פתוח? כי מדבריך נשמע כאילו הסוף הטראגי כתוב בספר ואין זה כך. הסוף פתוח כי הספר שזור בחיים והחיים ממשיכים אותו. בכל אופן גורלה של נוגה לא נחרץ, הבחירה (בחיים או במוות) בידיה כמו כן בידי הקורא. תאמין בקסם, משה. ובכוחות הנפש של נוגה. היא רוצה באור.

        • שרה, הרשי לי גם לחלוק עלייך בנקודות שהעלית:
          א. הסוף הפתוח מתחפש לפתוח. האימייל הנותר ללא מענה מחייב אותנו לחזור ולהתבונן בתלות הנואשת – הטראגית שהיא מפתחת בדוב. האם היא תענה לאימייל, היא שאלה אמנם פתוחה, אך היא אינה מנותקת מהידע שהתצטבר לנו על הדמות בכל מהלך הרומן. ב. האם נגה השתנתה? סביר שמשהו השתנה בה, האם השינוי הוא דרמטי עד כדי כך שהיא לא תחזור אל דוב? אני מסופק. המסקנות הללו אינן קשורות באמונות ובמבנים הנפשיים שלי, אלא בקשב גדול מאד לאופן שבו נרקם הרומן ודמויותיו

  2. איריס אליה כהן

    היי משה יקר, ברוך השב, ברוך הנמצא.

    אהבתי לקרוא את דבריך, הוא כבר מונח לי על הדישה, מחכה לעת הנכונה.

    תעלה לנו גם משלך, ואלף אלפי ברכות על ספרך החדש.

    • תודה איריסית יקרה, אהבתי את ההחלפת השידה בדישה. עדיין אין לי הפנאי הנפשי להעלות משלי, הוא עוד יגיע:)

  3. היי מוישלה יקירי איך התגעגעתי לשנינויותיך
    "דוב דובוני בין דוביים " -יפה פרשת את המוטיב הזה בספר
    רשימה יפה ורהוטה כדרכך
    ברכות לצאת ספרך החדש

  4. רות בלומרט

    שלום,
    קראתי את "יומנה" המרתק עם צאתו ועדיין אני מתלבטת בקשר ללקשר נוגה-דוב ועוד.
    הקריאה שלך עושה צדק עם הספר הלכאורה עכשווי…
    רות

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות למשה יצחקי