הבלוג של עדנה שמש סופרת, מתרגמת, עיתונאית עצמאית, מבקרת ספרים
ברלין, סתיו 2009, אנטומיה של שִכחה וזיכרון
קודם כל מונה, רופאה צעירה מומחית למחלת הסכרת, אוספת אותנו מהמלון ברובע מיטֶה ועושה לנו סיבוב במרצדס הקומפקטית שלה ברחבי ברלין, שנראה את העיר "By night", אחר כך נלך לאכול במסעדה. הערב קר. שלט מואר שמציג את הטמפרטורות מראה 5 מעלות וגשם חרישי מתחיל לרדת. ברלין מוארת יפה בלילה והסיבוב הקצר מרשים ומענג.
אחר כך מונה לוקחת אותנו לרובע בוהמייני שיש בו גלריות ומסעדות וגודשים אותו סטודנטים, צעירים, צעירים ברוח. (במשך יומיים חשבתי שהאיזור הזה הוא הָקְשֶה הוֹפֶה, אחר כך הסתבר לי שלא, זה היה מקום אחר.) מונה מוצאת חנייה קרובה ומכבה את המגבים. כולנו שולפים מטריות. במסעדה האיטלקית אנחנו בכל זאת מנערים את המעילים מרסיסי מים. המסעדה מעוצבת בפשטות, לא מתיימרת, אבל מאוד 'אינית'. השולחנות צפופים. חם ונעים בפנים. המלצר הגרמני חביב ומקריח. באוויר נישאים רחש קל של שיחות חולין וריחות של אוכל טוב.
אנחנו ארבעה. מחכים שהמנות שהזמנו יגיעו, בינתיים שותים מהיין האדום שהמלצר הביא ברוב טקס ומונָה אישרה. ומפטפטים. לפטפט בברלין זה לא כמו לפטפט במקום אחר.
בביקור הזה, בברלין, הכרתי רק שני גרמנים מקומיים, נכון יותר שתי נשים גרמניות, אחת מהן היא מונה. הדי המראות שראיתי באותו יום עולים במוחי: באותו יום ביקרנו במונומנט לזכר השואה, לא הרחק מהרייכסטאג. אותו גוש בטון אפור מפורסם שנדמה מרחוק, וגם מקרוב למען האמת, לחלקת ענק של קברים אלמונים ערוכים בשורות אפורות, ואחר כך, ככל שמעמיקים להיכנס אל סבכוֹ, הם גובהים סביבך כהר, כקירות כלא. לפני כן ביקרתי גם ב'מוזיאון היהודי', שממנו יצאתי בתחושת בלבול גדולה. אם הבנתי נכון, המוזיאון אמור להוות אנטיתזה לניסיון הנאצי להשמיד את היהודים; הוא מתכוון להראות למבקריו את אזרחי גרמניה היהודים כבעלי מורשת מקומית, תרבותית וחברתית עמוקה ורחבת היקף, לפני ואחרי מלחמת העולם הראשונה, בעיקר בלתי ניתנת להכחשה. קורות השואה מוצגים במוזיאון הזה על קיר אחד בלבד שמחולק לעמודות על פי שלבים במלחמת העולם השנייה, כגון 1939-1941.
מאידך גיסא, כל הארכיטקטורה המהוללת של קלמן ליבסקינד משרה במקום אווירה קלאסטרופובית ולא נעימה, ומשדרת מועקה צרופה. לרגע לא יכולתי שלא לתהות – אם זה 'המוזיאון היהודי' – מדוע שהאכסניה שלו לא תהיה בניין ככל הבניינים? בניין יפה, מכובד, כמו כל מוזיאון – כדי שלבאים בשעריו תהיה דווקא 'חוויה חיובית' כשמדובר ביהודים. פעם אחר פעם אמר לי אחד המדריכים במקום – נער גרמני ארכני שאף ביקר כמה פעמים בארץ ודובר עברית רצוצה – שזה "לא מוזיאון השואה". דווקא בשל כך לא הבנתי למה חיי התרבות של היהודים מוצגים דווקא בבניין שהארכיטקטורה והעיצוב שלו זועקים שואה. ליבסקינד, אגב, הכביר כל כך הרבה סמליות על הקירות והכניסות והמבואות, מבפנים ומבחוץ, שיש צורך בהסבר מעמיק כדי להבין לְמה כיוון ולָמה התכוון. אולי התשובה פשוטה: תולדות היהודים תמיד צריכים לעורר בגרמנים (והם באים, כך מסתבר, בהמוניהם, גדולים כקטנים, לבקר במוזיאון היהודי) תולדות היהודים צריכים לעורר בהם אי נוחות ואשם ותחושה רעה. לפחות זה.
אבל נחזור למונה. אנחנו לוגמים מהיין, מחכים למנות. פתאום מונה מתחילה מיוזמתה לדבר על השואה. השורה התחתונה שלה פשוטה להחריד: למה שהעם הגרמני יחיה באשם מתמיד? האם לא מוטב שיוכל להניח את האשם הצִדה ולהמשיך בחיים בריאים יותר? הרגשתי שהדם, ולא היין, עולה לי לראש. בנסיבות אחרות הייתי אומרת לה בדיוק מה אני חושבת עליה ועל רעיונותיה, אבל הפעם לא יכולתי. בלבי חשבתי שזהו רעיון שיש לי רק דבר אחד נחרץ לומר עליו: שהדבר, מבחינתי, למרבה הצער, בלתי אפשרי בעליל. שכל עוד חי יהודי אחד בעולם הזה שסבל מידי הגרמנים הנאצים, כל עוד יש צאצא אחד לניצולי השואה שחייו הוחתמו במוראותיה, והוא או היא אינם יכולים לשים את העבר מאחוריהם, עד אז, מוטב שגם העם הגרמני לא יוכל לשים את עברו הנורא מאחוריו.
כאמור, לא אמרתי למונה דבר. לפעמים מבטים יכולים להרוג, או לזעזע. אני חושבת שהשתיקה שלי והמבט שיריתי לכיוונה אמרו את שלהם. מונה עברה לדבר על משהו אחר. מונה בת 45 לכל היותר, נולדה הרבה אחרי המלחמה, כך שאין לה ולשכְּמותהּ אחריות אישית, אבל אחריות קולקטיבית תמיד תהיה לעם הגרמני, ולכן גם לה.
ברלין של היום מקסימה מתמיד. העבר חרות ברחובותיה, על קירותיה, מדרכותיה, בתחנות הרכבת שלה, בלתי ניתן למחיקה ולשכחה, אבל מומנטום של עיר גדולה לא מחכה לאף אחד, בוודאי לא בברלין והיא מתפתחת כל העת, בייחוד מאז שנפלה החומה שבין מזרח למערב.
אם לא מזכירים להם, (למרות שמפעם לפעם יש להם התקפי נוסטלגיה לקומוניזם), אפילו המזרח ברלינאים לשעבר מוכנים לשכוח את שנות הכליאה שלהם מאחורי החומה האפורה ששרידיה הזכירו לי חומת בטון אפורה אחרת, שנמצאת בחצר האחורית של חיינו.
ועוד לא אמרתי אף מילה על הסתיו היפהפה בברלין, נובמבר 2009.
* * *
מעניין.
אולי זה המקום להמליץ על הספר של פניה עוז זלצברגר, ישראלים בברלין.יצירה שריתקה אותי, כשיצאה לאור, וליוותה אותי בביקורי בגרמניה.
שמעתי, אבל עדיין לא קראתי. אולי עכשיו, לאחר הביקור זה זמן טוב לקרוא ולהבין יותר לעומק.
הייתי בברלין לא פעם – ויפה את מתארת. זה אופייה וזה אופיינו.
תודה למגיב/ה האלמוני/ת