קרא משורר, פסיכותרפיסט, אמן פלסטי
עד אשר תראני
רפי וייכרט שוחח עם מרדכי גלדמן
כמי שעוקב אחרי שיריך יותר מרבע מאה אני מזהה בהם תמורות רבות מבחינה תמטית ולשונית. בדרך כלל נוהגים – מטעמי חסכנות או עצלות – לחלק יצירה של משורר למוקדמת ומאוחרת. בשירתך אפשר לזהות יותר משתי תקופות. איך אתה רואה את הדברים מן הפרספקטיבה הנפשית-פואטית שלך, בשלב זה של כינוס השירים?
כל התמורות התמטיות היו כרוכות בשינויים ברבדים הלשוניים של שירתי. כשהתחלתי לכתוב שירה הייתי נתון עדיין לשפה של לימודי הדת בבתי הספר הדתיים בהם למדתי. עם הזמן רחקתי מספרי הקודש היהודיים לכל מיני יקומים ספרותיים, אינטלקטואליים ורוחניים שקבלו ייצוג בשירתי בגלל גודל המשיכה שלי אליהם. לעתים הייצוג הזה הוא תמטי ולשוני ולעתים לשוני גרידא. אי אפשר להבין את ספרי "מילאנו" בלי ידע נאות בבודהיזם, אי אפשר לקרוא ב"עין" כהלכה בלי להתמצא בהגותו של דרידה ובכל מיני שאלות פוסט מודרניסטיות שניסרו בשמי הפילוסופיה של המדע בימים בהם נכתבו שירי הספר הזה. "עין" נכתב בשנים שבהן למדתי לימודי הכנה לדוקטורט במכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדע באוניברסיטת תל אביב . באותם שנים גם התחלתי לקרוא בלאקאן ודרידה וכתבתי את המאמר מראה אפלה על הפולמוס סביב המכתב הגנוב של אדגר אלן פו שלקחו בו חלק גם לאקאן ודרידה. ההשפעה של דרידה על הרטוריקה האנאליטית של "עין" היא רבה, אבל היא עובדה לתוך הקול האופייני לשירי הספר הזה. "ספר שאל" עומד בסימן של מגע עם השפעות ,אחרות, נוספות : להגות האפיסטמולוגית של "עין" נוספו כאן תוצאות ההשתקעות שלי בזן בודהיזם. השאלה כמכוננת משמעות והקואן הזן בודהיסטי חברו בשירי הספר זה לזה. בשנים האלה גם התמסרתי להערצת גוגול ונבוקוב ולהערכתי ניתן למצוא בשירי "ספר שאל" את הדי המפגשים האלה. ב"הו קירי יקירי" אני מזהה בקטעי הפרוזה הקצרים את הפסימיזם הקפקאי וריכוז בחווית החסר שלהערכתי מקורה בעיוניים בלאקאן. כל אלה צצו לפי דעתי במלאכת האבל על מותה של אמי. "שיר הלב" נכתב כשאני עסוק בגישור בין פסיכולוגיית העצמי מבית מדרשם של ויניקוט וקוהוט לבין תפיסות העצמי של היוגה והזן בודהיזם. מאמצי הגישור האלה הניבו את מאמרי הפתיחה של ספר המאמרים "העצמי האמיתי ועצמי האמת" ולא רק שירים. בשירים החדשים שנדפסו בפתיחת האסופה המקיפה יש השתחררות מכל יסוד בארוקי שליווה את שירתי מראשיתה. תשומת הלב שלי עברה מן המשפט או השורה אל המילה הבודדת.
בשני הכרכים שהגשת כעת לקורא העברי עשית שני צעדים משמעותיים. ראשית, סידרת את היצירות הפוך – מן המאוחרות אל המוקדמות. שנית, החמרת עם חלק מהמוקדמות, שהחלטת לא לכלול במבחר, והיית נדיב יותר עם המאוחרות. תוכל לומר משהו על המהלך שהוביל להחלטות אלה?
אני חושב שטבעי לגמרי למשוררים רבים לקרוא בפני קהל שירים חדשים ולא שירים ישנים. חשבתי על האסופה במושגים של פגישה בינאישית : אתה מראה ומדובב תמיד קודם כל את היישות האקטואלית ולאט לאט, אם יש לבן השיח שלך סבלנות לכך, אפשר לספר את העבר, לחשוף את השורשים.
אשר לחלק השני של שאלתך – להערכתי הקול שלי התעצב לראשונה כהלכה רק ב"מילאנו". גם השירים הטובים שכתבתי עד אז נראים לי רק גישושי פתיחה. להערכתי הקול הזה התעצב מתוך תרגום האלגיות של רילקה ומתוך הקריאות שלי בגוגול ובנבוקוב ואחרי שנעשיתי מיומן במדיטציה. סילקתי מהספר כל שיר שהיה רחוק מידי מנוסח שירי שהוא תקין בעיניי ו/או מהקול התשתיתי שלי . גם ערכתי הרבה משירי הספרים המוקדמים שנכללו באסופה.
יש הנוהגים לזהות בטעות אקספרימנטאליות בשירה עם סממנים חיצוניים – שבירת שורות, חיבורי מלים, שימוש בטיפוגרפיה של השיר וכד'. אני סבור שביצירתך, מאחורי חזות קלאסית או ניאו-קלאסית, מסתתר הצורך המתמיד לתור אחר טריטוריות חדשות, תמטיות ולשוניות, ולא לחזור על מהלכים קודמים. עד כמה זה מהותי לך? עד כמה זו החלטה מודעת?
אני חושב שאתה צודק להפליא במה שאתה אומר על פסאודו אקספרימנטאליות בסגנון הדאדא וכיוצא בזה. ההרפתקאות ההגותיות והרגשיות שעברו עלי במשך השנים היו מסעירות, אפילו מסעירות מאוד. והיכולת שלי לדווח עליהן בשירתי היתה "סינתזה מאגית" אם להשתמש במטבע של ארייטי שהוא פסיכואנליטיקן וסופר שכתב ספר מרתק על היצירתיות האמנותית לסוגיה. בעיני אני משורר לימינאלי הנע ונד בין עולמות שונים ומשונים ולעולם אינו עוצר אלא למנוחה על אבן בדרך. הצליינות הזאת היא גלקטית ואולי עוד תהיה בינגלקטית. מבחינה צורנית גרידא צמצום השימוש בדימויים וסמלים והחדרת מאסיבית של חומרים אנאליטיים הם בעיניי החלטות אקספרימנטאליות נועזות למדיי. שירתי נמנעת מהשירי כמיטב יכולתה.
בדברים שמלווים את הספר חשפת פרטים מעברך, מילדותך, מיחסיך עם הוריך בדרך שבעבר לא נקטת בה. בעיניי מסתך זו היא יצירת מופת בפני עצמה. כקורא הכנסת אותי לעמקי עומקים בישירות ובצלילות נדירות. מדוע דווקא עכשיו? מדוע דווקא בצורה הזאת, בפרוזה אישית?
רוב החומר הביוגרפי שבמאמרי הפתיחה מופיע כבר בכמה שירים. אבל המאמרים מרכזים את החומר הזה ומוסיפים עליו קצת, וכך נוצרו טקסטים דרמטיים. את המאמר הראשון המתייחס בפירוט מסוים לניסיונות ההתאבדות של אמי כתבתי כתשובה למשאל שיזם גרין ב"ספרים", אבל גנזתי אותו כי חשבתי שיש בו חומר פרטי מידי בשביל עיתון יומי. במקומו כתבתי את המאמר השני, שהתפרסם בשעתו. אני חושב שהחלטתי לפרסם את הטקסט על התאבדותה של אמי נובעת גם מעיסוק מחודש בנושא ההתאבדות בגלל מותו של חבר קרוב לפני למעלה משנה. בין ידידיי האינטימיים היה להטוטן אופנוע מקועקע להפליא שעשה כל דבר אקסטרימי שניתן להעלות על הדעת כמו גלישת גלים בימי סערה, טיפוס קירות כשלא היו גלים ועוד ועוד. הזהרתי אותו אלף פעמים מפני הצפוי לו ולפני זמן לא רב הוא נהרג בתאונה "באנאלית" במרחק של שתי דקות מהמקום בו נפגשנו לראשונה. נפגשנו בתאונה: בצומת בן יהודה/ז'בוטינסקי – הוא גלש מהמדרכה במכונית שלו אל המכונית שלי. גם נפרדנו בתאונה: הוא נהרג מפגיעת רכב, שעשה עברת תנועה חמורה, באופנוע שלו, בצומת ז'בוטינסקי /הירקון. אופיו הסואיסידלי של הבחור הזה שהיה יקר מאוד ללבי עורר אצלי גל של הרהורים על מעמדה של האובדניות בחיי ואבל גדול ובכוי מאוד.
לשירה שלך קשר חזק במיוחד לרבדים הגותיים. איך בכל זאת שומרים על השירה מפני סכנת הפיכתה לטרקטט פילוסופי? למאמר קצוץ שורות?
הזכרתי קודם הרבה מהרבדים ההגותיים אליהם מתייחסת שירתי ואני סבור שיכולתי להתייחס אליהם בשירתי היא אקספרימנטלית ונועזת ולהערכתי לרוב עלתה יפה. אבל כדאי לזכור שגם הגותם של הנביאים היא בעלת אופי שירי, גם הברית החדשה יש בה אזורים שיריים מופלאים – לפאולוס יש רטוריקה הנחקקת במוח כמילות כישוף והשבעה. עקרונות היוגה הקלאסית מובאים במהאבהארטה בשיר גדול ומפואר (הבהגווד גיטא) מפיו של קרישנה. ואם להמשיך ברוח זאת, לא מעט מהטקסטים של דרידה הם טקסטיים שיריים. דרידה עצמו היה עסוק באורח קצת כפייתי, כדרכו, בביטול המחיצות בין ז'אנרים טקסטואליים: בין ספרות לבין היסטוריה, בין ספרות לבין ביקורת, בין פסיכולוגיה לספרות וכיו"ב. מכל מקום, ראיתי לעצמי הרבה פעמים כמטרה לדובב את השירה שבסוגי הגות מסוימים. כאשר ההגות ניזרמת מהדמיון ומהכוח היוצר וכאשר היא פותחת את הקורא אל מעמקי נפשו ואל איתותיו של דבר הנראה לרגע כאמת – אנו במחוזה של שירה, אולי אפילו במחוזה החשוב ביותר. יצא כעת ספר הקואנים ותשובותיהם שתרגם מיפנית לאנגלית יואל הופמן ותרגם מאנגלית דרור בורשטיין, וניתן לראות בו איך ההגות הזן בודהיסטית היא כולה שירה מעצם טבעה.
לצד יצירתך השירית כתבת במשך השנים שלל מסות בנושאי ספרות, הגות, פסיכולוגיה, אמנויות ובעצם ברבים מן התחומים המעסיקים את הרוח האנושית. בתרבות נורמאלית הכתיבה המסאית הולכת יד ביד עם היצירה הספרותית. אצלנו מעטים הם המשוררים ששולחים ידם בסוגה זו ואתה בוודאי אחד הבולטים שבהם מבחינת ההתמדה, המגוון והאיכות. מה נותנת לך המסה שלא נותנת השירה? מה חשוב לך במסאות? ועוד שאלה: איך אתה אוזר אומץ ללכת ליצירות שנכתבו עליהן מאות מאמרים על ידי גדולי הכותבים ולומר את שלך?
עלי להתוודות כאן שאני לא מרוצה במיוחד מכתיבתי המסאית. בעיניי אני מסאי אינטליגנטי למדיי ואפילו יצירתי שלא מצא די הצורך את קולו הייחודי. אני מייחס את החיסרון הזה בראש ובראשונה לכך שחלק נכבד ממאמריי מכוון מלכתחילה לשדה הפסיכואנליטי שתובע סגנון "אובייקטיבי" . רק שניים הצליחו לפרוץ את ההסגר הזה בצורה ברורה – פרויד שלעתים קרובות כתב בסגנון הניתן לזיהוי בנקל ושיש לו לא פעם קסם ספרותי רב, ודויד וויניקוט כתב סוג של שירה רזה כטקסטים תיאורטיים.
המסאות חשובה לי משתי בחינות: היא הזדמנות מצוינת לתת ביטוי לצד התיאורטיקן הפועל במוחי וגם לצד הביקורתי שאני נוטה אליו בטבעיות. המאמרים שלי על הפולמוס סביב "המכתב הגנוב" ועל מחזותיו של שקספיר מדגימים את שתי הנטיות האלה. בחוצפה ושאפתנות גם יחד אני נמשך ליצירות שכבר כתבו עליהן הרבה כדי להראות את מה שאף אחד לא הבחין בו. לפעמים הדבר גם עולה בידי.
ובמבט קדימה, מהן תוכניותיך הספרותיות וההגותיות לשנים הקרובות?
השירים אני מניח ימשיכו להישתורר, אבל חלק מתכניותי עדיין לוט בערפל ומוקדם לדבר עליו. הברכה מצויה, כידוע, בסמוי מן העין. אני מניח שבעתיד הלא רחוק יופיעו כמה ספרים שהכנתם כבר נשלמה. אולי יופיע אצל עוזי אגסי ספר שירי הנחל שיכלול לא רק את השירים על הירקון שהתפרסמו בכרך א' של האסופה אלא גם תצלומים שצילמתי על גדות הנחל. כן יופיעו במוקדם או במאוחר אסופת סיפורים וגם מקבץ של מאמרים על כמה ממחזותיו הנודעים של שקספיר.
עתון 77, גל' 355־356 (תמוז-אב תשע"א, יולי-אוגוסט 2011), עמ' 44־46