גרפיטי מוסיקאית, כותבת, במאית

אנשים שהכירו אותו טוב ממני, כבר פרשו את סגולותיו. אני מתעצבת עם אוהביו על לכתו. מאוד מאוד אהבתי אותו. קודם כל, ספרו האחרון, "וכי נחש ממית" הלך איתי ימים רבים בהתרגשות והזדהות גדולים. ראיתי בישראל סגל, מתוך הספר, את כעסו אבל יותר מזה, את אהבתו הגדולה גם למשפחתו שהדירה אותו מתוכה, וגם לאחיו יריבו. גם מתוך מעט שיחות קטנות, צלולות ...

זה לא היום שלי. אני כבר רואה. המילים מסתרבלות, טון הדיבור שלי יוצא מהקשרו, עולה על גדותיו, ואני מסתבכת איפה שרק אפשר, מועדת לפורענות עם כל החברים והקולגות. מוטב היום לשתוק. או לכתוב. אז לכתוב. לפי שני הפוסטים האחרונים, וגם לפי השירים שלי, אפשר עוד לחשוב שאני תמיד במשבר כלשהו, חיה תחת איומה המתמיד של איזו נוירוזה בסיסית, שעלולה להתפרץ ...

או כך זה נראה מבפנים לפעמים נמאס לי להיות אישית להחריד. המחיר צורב ואינסופי. אבל אין לי ברירה, ומוטב לי לשלם את המחיר על מי שאני, מאשר לשלם את המחיר על מי שאינני. וחוץ מזה, בסופו של יום, האישי להחריד הוא הכי קרוב שאפשר לגעת באוניברסאלי להחריד. כל ראיית העולם צומחת משם, מין האישי להחריד. כי אם האישי רוצה להתקיים ...