אנטומיה של הופעה מובסת מראש

או

כך זה נראה מבפנים

לפעמים נמאס לי להיות אישית להחריד. המחיר צורב ואינסופי. אבל אין לי ברירה, ומוטב לי לשלם את המחיר על מי שאני, מאשר לשלם את המחיר על מי שאינני. וחוץ מזה, בסופו של יום, האישי להחריד הוא הכי קרוב שאפשר לגעת באוניברסאלי להחריד. כל ראיית העולם צומחת משם, מין האישי להחריד. כי אם האישי רוצה להתקיים באיזושהי נחת בסיסית בעולם, הוא מחויב לתת את אותה נחת בסיסית לכל האישיים להחריד האחרים, בכל מין וצבע וגזע וגיל, תהא האחרוּת שלהם אחרת ונבדלת וחריגה ככל שתהיה.

ומאותו מקום אישי להחריד לא רק ראיית העולם שלי נובעת, גם אני עצמי נובעת משם, אם כי בעל כורחי לפעמים. ומין המקום הזה גם נכתבים השירים שלי, ומשתוללות ההופעות שלי.

אבל למה נזכרתי פתאום בכל זה? כי לפני כמה ימים הייתה לי חרא של הופעה, מבחינתי לפחות, ואני חוששת אפילו לדעת את בחינתם של האחרים. אין לי ספק אמנם שהיו בהופעה כמה נגיעות של חסד מופלא. אבל בסך הכול, יצאתי מההופעה מתוסכלת ומותשת מעצמי ומין הרגרסיות הרגשיות והביצועיות שגלשתי אליהם במה שהיה נדמה לערן כיֶצר של הרס עצמי שמתגבר עליי מידי פעם. לא סתם מתוסכלת ומותשת, אלא ממש חבולה רגשית מסערות הנפש שבפנים, כשהגוון השולט בחבורות שהסערה הותירה הוא סוג של שנאה עצמית שאינה מוכנה להתפייס, שנסחפה במערבולת פנימית, בְּלופּ אינסופי ואכזרי במיוחד. יצאתי מההופעה בבושת פנים. רציתי הביתה, לאמא. שכחתי אפילו להודות לכל העמלים שעשו עבודה יקרה, שני הנגנים שלי, המקום הנפלא ואנשיו, הסאונדמן והקהל עצמו.

מה היה שם, שהוציא ממני את השדים? אני לא בדיוק יודעת מה היה הטריגר. באופן כללי, זה היה יום תפוס כזה. על הבוקר התעוררתי אל תוך ערפילים של כובד שלא הצלחתי להיחלץ ממנו, ולאורך כל היום נרדפתי על ידי עצמי כמו במין מרוץ חסר מוצא לשומקום. כשהגעתי להופעה, הרגשתי אפוסת כוחות, ועוד בתוכי המשכתי למהר לאן שהוא לא מובחן. אני נזכרת שכשעליתי על הבמה, לא נשמתי, לא נפרדתי מהמציאות. בדרך כלל, לפני שאני עולה לבמה, אני צריכה לכבות את המציאות, ולהדליק את ההופעה. הפעם, מתוך הפזיזות ופיזור הרוחין של כל אותו היום, שכחתי לעשות את זה. שכחתי לכבות לגמרי את המציאות, ולא הספקתי להדליק את אוּנת ההופעות שלי מלוא אוׁנהּ. אסור לערבב בין שני החללים, בין שתי האוּנות. חוקים אחרים לחלוטין חלים בשני המקומות. הפעם עליתי להופעה בלי שהספקתי לעשות את הסוויצ". זו הייתה טעות ראשונה. בכלל, פיזרתי המון אנרגיה לפני ההופעה, ולא שמרתי על עצמי, וכשעליתי לבמה המשכתי את אותה אנרגיה מפוזרת, במקום לעצור, לשטוף פנים, להתרענן רגע, להחליף דלק, ורצוי גם מנוע, ולצאת לַטריפ.

אבל לא די בזה ששכחתי לכבות את האור ולהחליף אוּנות, יש לי גם נטיות סבוכות לחלק את סבלותיי האלה עם הקהל. לספר לו בדיוק מה עובר עליי, עד כמה שאפשר, לא רק בשירים עצמם, ולא רק בביצוע שלהם, אלא גם בין השירים. היין פותח לי את הלב, ואני מעודדת אותו לכך עם כל הלב, ומותחת את הגבול. אבל הפעם, אפילו ליין נדמה שהגזמתי, שיש דברים שהשתיקה יפה להם. מתחתי את הגבול עד כדי כך, שהוא נקרע ממני, והשאיר אותי לבד, בלי גבול ובלי רסן.

ומי יודע מה אמרתי שם, בין השירים. הגזמתי עם הנושאים הרגילים שלי. לרגעים הרגשתי שהגזמתי, וניסיתי לעצור את עצמי, אמרתי לעצמי, "הדרה, את צריכה ללמוד מתי לשתוק. תשתקי. תנעלי רגע את האישי להחריד, שימי בצד את האמת שלך, ותתחילי לעשות אמנות", אבל זה לא עזר, ובעל כורחי המשכתי להיות אישית להחריד, ולשלם את המחיר. בתוכי הרגשתי כמו זירת קרב חבוטה שמתחולל בה מאבק מגושם וחסר אונים בעצמי, ובחוץ שוטטו באוויר רק חלקי משפטים מותשים וטרופים, עם פואנטה מוקצנת ולפעמים תלושה מהקשרה. הטרוף התפזר באוויר, ועלה על גדותיי. לא הצלחתי לעצור את הפרץ, ומהר מאוד גם לא ניסיתי לעצור את הפרץ. היה איזה רגע שהרגשתי שהגעש מתדפק להתפרץ, והודעתי לקהל שאני עומדת לפרוק כל עול, שאני מוותרת על הניסיון המסורבל להיראות במיטבי, וביקשתי מעצמי ומהקהל, שננסה ליהנות מזה. אבל לא הצלחתי ליהנות.

אין לי בעיה עם הטרוף עצמו, אם הוא יושב טוב. אם הוא נוגע, מתקשר, קשוב, מגיב, מדויק, ממוקד, עשוי היטב, מגיח בזמן ובמקומות הנכונים, במידה, מודע להקשרו ואסתטי. אבל כשהוא מתנגח חסר כל רסן ובלי כיוון, הוא בלתי נסבל, גם לי, ואני חוששת, גם לקהל.

הופעות טובות נגמרות מהר, ואדוותיהן מחיות את הנפש ואת עור הפנים. הגרורות של הופעה לא מוצלחת מענות תופת ומכרכמות את עור הפנים. הגוף צורח מעייפות, אבל אינו יכול לישון. מחשבות בלתי נסבלות טורפות את הדעת ומתערבבות בחלומות שרק אלוהים יודע מי המציא אותם, ואיך הגיעו לתוך ראשי. הבוטום-ליין של החלומות והמחשבות הטורדניות זה הלך הרוח החרדתי שלהם. כל דבר מפחיד אותך, וכל דבר נראה כמו סוף העולם ממש. סוף הקהל, סוף הקריירה, סוף האהבה, סוף הכישרון, סוף הכריזמה, סוף החברים, סוף האמונה, סוף שמחת החיים, סוף החיים, סוף העולם. והכול באשמתי ובאחריותי. ועכשיו אף אחד לא יאהב אותי יותר, ואני רוצה להתחבא מכל מי שראה אותי בהופעה הזאת, ולא יאהב אותי יותר.

מזל שיש חגים. כי אחרי החגים אני מבטיחה להיות ילדה טובה. העיקר שתאהבו אותי.  אני כבר שלכם מזמן.

שנה טובה, וחג שמח.