גרפיטי מוסיקאית, כותבת, במאית
אנשים שהכירו אותו טוב ממני, כבר פרשו את סגולותיו. אני מתעצבת עם אוהביו על לכתו. מאוד מאוד אהבתי אותו. קודם כל, ספרו האחרון, "וכי נחש ממית" הלך איתי ימים רבים בהתרגשות והזדהות גדולים. ראיתי בישראל סגל, מתוך הספר, את כעסו אבל יותר מזה, את אהבתו הגדולה גם למשפחתו שהדירה אותו מתוכה, וגם לאחיו יריבו. גם מתוך מעט שיחות קטנות, צלולות וחדות שהיו לנו על דרינקים פותחי-לב, הרגשתי את רוחב יריעת התחושות, המחשבות והדיונים המתנהלים בתוכו במסלולים מקבילים מול אורחות העולם ונפש האדם. הרגשתי את קרב הענקים שבליבו, שהתנהל מתוך משולהבות ותשוקה לדעת, ומתוך אהבה חיים גדולה מאוד, והכרה ביוקרם. אני מוכנה אפילו להסתכן ולומר שהייתה בו אהבת אלוהים גדולה מאוד, מין הזן השׂר באל, בדיוק כשמו, ישׂרָ-אל. ולכן בלתי נסבל בעיניי החרם המכאיב שאהוביו נקטו כלפיו בחייו, ונואל במיוחד הוא החרם שאחרי מותו.
אבידה גדולה לתקשורת הישראלית
דת זה דבר ניפלא, אין לי מושג איך משהו מעז לעשות חרם… מאיפה יש למשהו את האומץ לפגוע במשהו במותו ישראל הזכיר לנו למה נאלץ לעזוב את הדת. היום כל היום דיברתי על זה עם מי שפגשתי. נעשה עוול גדול לישראל… וכל אוהביו רואים זאת.
לא נעים לומר, אבל בעיני הוא לא אבדה גדולה, לא לספרות ולא לתקשורת. וכמו כן אני לא אוהבת את שאר "האקס דתיים" המקצועיים בתקשורת ובספרות. כל הדב אלבוימים למיניהם הם "מסחרה" ולא יותר.
מכבדת את טעמך הספרותי, אבל לא הייתי שמה את כל האקס-דוסים בסל אחד. הנטיה למסחור קיימת בכל עניין, ויש לברור מבין כל אלה את המקום שבו הדיאלוג הפנימי של החוצה את הקווים הוא אמיתי ומרגש באמת. אני דווקא מצאתי בישראל, שאכן ידע גם לנצל את התקשורת לענייניו, בערה פנימית מעוררת השראה.
אוי, לא ידעתי.
איזו אבידה.
ובאופן כללי:
לאחר מתקפת המוות האדירה של אמנים
ואנשי תקשורת בשנים האחרונות,
מישהו עוד זוכר מי חי ומי מת מבין כולם ??
וידויה (האחרון) של הגולדי, עכשיו אצלה בבלוג – המסכה יורדת – אל תחמיצו!