אביגיל לאפין מעצבת ואדריכלית פנים בדימוס. כיום עיתונאית

כמו בכל בוקר באותה השעה פתח אברם את השווארמיה שלו התכופף עם גבו הדואב והרים את התריס שסגר את המקום אחר כך פתח את החלון ודחף פיתה יבשה שתחזיק אותו שלא יטרק הזדקף ונאנח הוציא את המסרק הישן שתמיד נמצא בכיס השמאלי בחולצתו וסירק את מעט שערותיו את זיעתו ניגב במטפחת טישו זה לא של הדור שלו הביט בתמיהה אל ...

  בתחנת האוטובוס הסתובבה עם גבה אל שאר האנשים ובסתר ניגבה עם טישו אגלי זיעה מתחת לשדיה העצומים היה נדמה לה שמישהו ראה אבל מה שהטריד אותה האם דג הזהב שלה לא התבשל באקווריום שעומד ליד החלון  

היא מרירה מאי פעם קמה בבוקר מדוכאת והכינה קפה מר בכוונה עמדה עירומה מול המראה ראתה גוף עם חזה כמו שתי מדוזות אחת הייתה יותר גדולה והשניה יותר צורבת בנשמה ירדה למטה לרחוב ובמבט מריר התבוננה חצתה את הכביש בעיניים עצומות לאט לאט וקיוותה שהטעם המר כבר יעבור

ובחדר הכחול הקירות היו ספוגים בצרחותיו שדיממו את עצמן פנימה. והעובש והטחב ממלאים את הסדקים כאילו מכורח הנסיבות חובה עליהם לרפא ולסתום את הפצעים. והוא תלוי על חבל יבש, מתנודד לו ברוח שלא הייתה שם וחורק, וחורק. הצרחה הכואבת שמילאה את החדר כמו כאב ראש רצחני שמאפיל על העיניים ובועט החוצה, יבשה גם את צלקות הגוף שכמו כיתוב סיני עתיק ...

כמו זרועות של תמנון, זרועות שחורות מתפתלות, חונקות, מתעצמות וגדלות, הן טיפסו עליו וניסו לבלוע אותו. מילדות חיכו לו. חיכו לו שיפול. שיפול, ואז כשהוא חלש ומפרפר הן ילכדו אותו וישאבו את כוחו ואת יופיו פנימה, אל השחור. אל האופל. אל הלא-כלום. הלא מנשמות טהורות הן ניזונות. מחפשות את החלשים ואז תוקפות. כל פעם קצת, מחלישות, עד ששואבות את הכל. ...

  בידיים רועדות הניחה את התקליט על הפטיפון הנרקב לאט לאט שפופה על כורסה עם חור פרום התיישבה ועצמה את עיניה וחייכה שאפה לריאותיה את ריח הנפטלין הסירה את משקפיה ולאט לאט החלה לשרוט את העדשות עם טבעת היהלום העתיקה על אצבעה הכמושה  

  ואתמול אמא אמרה לי שצמח לו בניין חדש על שרידי השדה שפעם היה מול ביתי. ואתמול אמא אמרה לי כמה עצוב זה שיש גלובליזציה וכל פיסת קרקע הופכת לבניין. ואתמול אמא אמרה לי שגם ההוא עם הוילה בגב הבניין שלנו מכר את הבית שלו לקבלן תאב-בצע ואיזה חרא בנאדם הוא היה ממילא כל השנים האלו ושהיא תמיד ידעה שבתוך ...