גאולה שלי / גליה כהן

כל עוד שרעפי המיטב ניצתים
עדיין, כמעט, בכל בוקר
קמה מצפה
ליום חדש מעניין ומלטף.

ציפיות טבען שהן באות והולכות
אליהן מתווספות אחרות, חדשות.

בתפילה אלי
מבקשת שלא יגמר,
שלא אבהל, שלא אעצב,
שלא אחדל.

כגיבורה הכובשת באיפוק רב כל היגיון
יש צורך לעיתים להניח, להרגיע
ולהודות על ימים של תקווה
ורצון וחמדה.

מאפשרת לטוב שבעולמות האפשריים
להיכנס אלי
לנחמני, לעודד.
לתחדישי המילים לעשות כבשלהן
לפדות את הכאב בקסם המטה.

בכתיבה אני משתחררת
ובמטמוני נפשי משוררת
משם צומחות החמניות המלבלבות
מסמנות לי בפריחה
דרך לגאולה אישית שלי.