לב שבור ברומא

 
זה היה בקיץ הלוהט ההוא. רומא, שתושביה ברחו לחופשה בפרברים הקרירים, התמלאה בלאומים מטושטשים שנעו מפסל לפסל וממזרקה למזרקה. לחיים לוהטות, מרחץ אדים על הגב, עורף צרוב. האוויר רתח רוב שעות היום, ובלילה עמד תלוי כמו שמיכת צמר לחה. על המדרגות החשופות לקרניים רצחניות בפיאצה אספנייה ישבו תיירים מותשים, בזוגות או בחבורות, מתנשפים בכבדות. מרטיבים פנים, ראש ועורף, שהטיפות יטפטפו ויגלשו לכל אורך הגוף. 

הוא הזמין אותי לבוא לשם. האקדמיה הצרפתית ברומא, שפועלת לאורך השנה בארמון המפואר, יוצאת לפגרה מדי יולי-אוגוסט ויש לו חבר עם קשרים שהצליח להשיג חדרים במחיר מצחיק, לשנינו ולעוד כמה חברים מפריז. הוא הציע שאצטרף ואני הסכמתי. בלי לחשוב. זאת נשמעה חופשה מושלמת.

נפגשנו בבית הקפה שבכניסה. חיבוק מהוסס וחיוכים. הוא אמר שנעלה, כמו שהבטיח בטלפון, ל"חדר האהבה שלנו". אני נגררתי עם המזוודה, המום מהמפגש המחודש עם יופיו. נכנסנו דרך דלת שחורה וקטנה. חלל כניסה אפל, משרדי קבלה נטושים, גלובוס ענק, פסל בדמות אחד ממלכי צרפת, טמון בחשיכה, כוך בו התפצל גרם המדרגות לשתי ספירלות לולייניות שטיפסו מעלה_מעלה לקומות הארמון. והחדר: מיטה בלב אולם ענק עם ריהוט עץ עתיק וקירות רחבים עליהם פרושים  ציורי קיר ישנים ושטיחים מאובקים. הכל נראה אמיתי כל כך. אחרי ששכבנו, התקרבתי לחלון שצפה על העיר והצמדתי את הראש למשקוף ככה שאוכל לראות בבת אחת, במקביל, את הנוף המהפנט של רומא שרוע למרגלות הווילה, ואת הגוף היפהפה שלו שרוע לאורך המיטה.

התאהבתי בו באותם ימים, או ככה לפחות הראו הסימפטומים: רגשנות, עצבנות, שלומיאליות, קשיים בדיבור, התעסקות עצמית אובססיבית, חרדות, מתחים. זאת היתה התאהבות חזקה, ברוטלית, כשרוצים להיות עם בן אדם שלא מכירים ורק לבהות בו, כשהכל מסתבך ונופל מהידיים, כשהמילים הנכונות לא יוצאות והחולשות נחשפות ונוהל הביטחון העצמי מתערער. כל הזמנה במסעדה הפכה לכישלון פטתי. השיא היה בערב אחד, כשאכלתי בטעות מנה ראשונה של מישהו אחר, שפכתי בקבוק יין על השולחן וישבתי נבוך וזועף מול הצחקוקים הפריזאיים. 

רציתי לדבר איתו, לשמוע עליו הכל, להיות איתו לבד, אבל הוא נמנע מכל נסיונות הקרבה הנואשים שלי. אולי נבהל, אולי הרגיש שאני הורס לו את ההצגה. הוא היה נעלם לכמה שעות במהלך היום, בלי להודיע, וחוזר כדי לגלות אותי על ספסל הכניסה לבית, מזיע, עם עיניים עצומות. אחר כך הוא התחיל להיות מרושע.

הוא קיצר את השהות ברומא ביום, כדי להמשיך עם החבורה הפריזאית לאיזה מסיבה אחרת. בלילה האחרון בווילה עשינו כולנו ארוחה גדולה עם נרות באחד מהאולמות היפים. שני רומאים, שלא הפסיקו להתרגש מההזדמנות הנדירה שנפלה בחלקם להיות בווילה המפורסמת של מדיצ'י, הביאו כמה בקבוקי יין. השתכרנו. אחר כך קפצנו בתחתונים לבריכת האבן שבקצה הגן, וירח מלא האיר את המים מבעד לברושים. נכנסנו עמוק לתוך החורש וטיפסנו במדרגות ל"ביתן האהבה", בית שיש קטן ששימש פעם נקודת תצפית רומנטית לאוהבים. הוא אמר בטון מתוק ומתחנחן: "הו, הנה בקתת האהבה שלי!". ואני צחקתי חזק, שכולם ישמעו שאני לא קונה את זה. 

הגענו לחדר שיכורים, ונפלנו על המיטה. אני לא זוכר מה הוביל לבכי שהתפרץ בבת אחת מתוכי – מה הוא אמר בדיוק, על איזה כפתור הוא לחץ – אבל זה היה אחד מרגעי הבכי החזקים האלה שמשחררים הכל. הוא נראה מבוהל וניסה לנחם. אמר שהוא לא מבין מה קרה לי, שלא צריך לבכות בגלל זה. ואני בכיתי יותר, כי הבנתי שהוא לא מבין על מה אני מדבר ומה אני מרגיש, כי הרגשתי עד כמה העולמות שלנו רחוקים, ואיזה מזל שפגשתי מישהו כמוהו אחרי כל כך הרבה שנים.  

פורסם לראשונה ב"טיים אאוט תל אביב" 276, פברואר 2008