ראיון עם מרוואן מח'ול

 

מרוואן מח"ול (28) הוא ממשתתפי שער 2007, פסטיבל השירה הבינלאומי שהתקיים באמצע אוקטובר, בארגונה של עמותת הליקון. אין ספק שהמראה המצודד, ההגשה הדרמטית והכריזמה שנשפכת מבוגר כיתת השירה של הליקון 2005, הבליטו את מח"ול מעל שאר המשתתפים, עם מלוא הכבוד ליצירתם. 

ויש, ככל הנראה, עוד הבדל: בעשר השנים האחרונות מח"ול מתפרנס כמהנדס בניין מצליח, ובבעלותו חברה קבלנית שבונה מוסדות ציבור עבור פרויקטים ממשלתיים: מרפאות, בתי ספר, מתנ"סים ועוד. "כן, אני מסודר. לא עשיר, אבל מסודר. מה, זה בושה? העוני מביא השראה? אני אומר ההפך. להיות רגוע ומסודר כלכלית זה עוזר יותר, מכיוון שזה מאפשר לכתוב בצורה רגועה יותר. אתה יכול לקרוא ספרים, לספוג תרבות, ויש לך אדמה רכה לכתיבה. עוני לא מביא את זה".

לאחר שעבד במשך כשנתיים עם אביו, נזיה מח"ול, מהקבלנים הערבים הגדולים בישראל, החליט לצאת לדרך עצמאית. "לא רציתי לקבל הכל בקלות, אז התחלתי מאפס. עזבתי בית שאבא בנה לי בפקיעין, לקחתי משכנתא והלכתי לגור במעלות עם אשתי, גוסון. רחוק מכל אדם. אתה מבין, אני נולדתי בפקיעין, וחצי מהכפר זה המשפחה שלי. בגיל 25_24, כשהרגשתי שהמשפחה והאוכלוסיה לוקחת אותי מהשירה, מהזמן הפנוי שלי, עזבתי. אני רוצה להיות ניטרלי מהשורש, לא להיות שייך לאף אחד בעולם. לא מעניין אותי שאני ערבי, לא מעניין אותי שאני נוצרי, לא מעניין אותי שאני מישראל, לא מעניין אותי שאני פלסטיני, לא מעניין אותי שאני אוהב שקשוקה – רק להיות אדם ניטרלי ורחוק מההשפעה של הציבור, ממה שהכבוד אומר במשפחה. רציתי לבנות לעצמי מחשבה אחרת לגמרי, פרטית, שרק ממנה אפשר לבנות דרך שירה".

"כן, זה חריג מאוד. אצלנו זה לא כמו אצלכם. למשל, אף אחד לא מעיז להגיד אצלנו שחבר יכול להיות חשוב כמו אבא. כי בעצם, אבא שלי – הוחלט שהוא יהיה אבא שלי. לא בחרתי בו. אבל אני כן בחרתי בחבר שלי".

"לא, אין לי חברים. לא בגלל שאני בנאדם רע או בגלל שהאנשים לא טובים. לחיות בחבורה עם הרבה חברים זה ייקח אותי מהזמן שלי, ואני אין לי זמן. החלטתי לצאת לפנסיה בגיל 45 ואז לשבת לכתוב. אני חייב לרוץ ולעבוד כמה שאפשר ולכתוב כמה שאפשר ולקרוא כמה שאפשר עד אז. יש לי חבר או שניים שאני רואה מדי פעם, אבל זה לא יומיומי. אני עם אף אחד בעולם. רק עם אשתי".

"אני כבר שלוש שנים נשוי, ואני לא רוצה ילדים, כי אני לא יודע אם זה יפגע לי בשירה. השירה היא הדבר היחיד בחיים שלי. אני יודע שזה נשמע קיצוני, אבל זה ככה. אני חי בשירה. אם אני אדע שילדים יפגעו בעתיד השירה שלי, אני לא אביא ילדים. אני לא אביא ילד ויזרוק, אני צריך לגדל אותו. ואני גם לא מסוגל שאשתי תגדל ילד בלעדי. חראם, זה יהיה לה מאוד קשה".

ההתנתקות של מח"ול היתה גם במישור הפוליטי. במהלך שלוש השנים האחרונות, הוא היה משתתף קבוע בעצרות ובטקסים ציבוריים במגזר הערבי. קרא שירים בימי אדמה מול אלפי אנשים. אבל לפני כחצי שנה הוא החליט להפסיק, לסגת לחיים בפרופיל נמוך במעלות תרשיחא. "לי זה עשה רע, כי עליתי על במה שלא התאימה לגודל שלי מבחינת השירה.הציבור הערבי התחיל להתייחס לשירה שלי בכבוד גדול מדי, בזמן שאני עוד בניתי את עצמי. זה הלחיץ אותי והגביר את הביקורת העצמית. התחלתי להיות קפדן על כל מילה, כדי להיות הכי טוב. אבל מה, כתבתי את מה שהבמה רצתה שאכתוב, לא את מה שאני רציתי".

"זכות השיבה, המצב הפוליטי, הבעיה הפלסטינית – ואני לא זה. זאת הנטייה הפוליטית שלי, לא הנטייה הרוחנית. הרגשתי שהתרחקתי מלכתוב על עצמי, על הנעליים שלי, על הפנים שלי. בגלל שלא היתה לי מודעות, כתבתי על הבעיה הפלסטינית לא רק בגלל השייכות הפלסטינית שלי, אלא גם מדחף לעלות על במה. היום אני לא עולה יותר. אני בבית, רק קורא וכותב. כשארגיש מוכן אחזור לבמה".

"יש הבדל בין לכתוב על עצמי באופן שישקף את המצב הפוליטי, לבין לכתוב ישירות על המצב הפוליטי. לכתוב על הבעיה באופן ישיר זה חלש. תדבר על עצמך – וככה יבינו יותר. אני לא רוצה לכתוב ססמאות. אנשים תמיד אהבו לשמוע ממני ססמאות, ואני לא רוצה את זה יותר.

"זה כמו עם הטבע – הוא מאוד נוכח בשירה שלי ואני שונא את זה, כי אני מוצלח בלתאר דברים ובעיני שירה מתארת היא שירה חלשה. משורר צריך לתת לך רעיון, משהו נוסף. אני חושב שבשלב מסוים, אתה חייב שהאסטרטגיה שלך כמשורר תהיה חשובה לא פחות מהכישרון, אם לא יותר. כישרון זה לא מספיק. צריך אסטרטגיה, צריך לבחור דרך שירה, איך תחיה, באיזה אווירה, על מה תכתוב. צריך לעשות קריטריונים ברורים, כאילו מדובר בעבודה לכל דבר".

 

 

למרות שמח"ול מרחיק את עצמו מרצון מהפוליטיקה, היא עדיין מבעבעת בתוכו. בשלב מתקדם בשיחה, אנחנו נשאבים לשיחה פוליטית. מח"ול מנסה לפטור מונולוג ארוך במשפט "עזוב אותך מדת, בוא נדבר על שירה", אבל אחרי רגע אנחנו שוב נקלעים למוקד הסכסוך. "כן, אני מאוד מאוד מאוד כועס. אין דו קיום אמיתי בארץ, אין שוויון אמיתי ואין ידידות ואהבה בין ערבים ויהודים. אתה לא תהיה ידיד שלי אם תבוא לאכול חומוס אצל אחמד. אתה לא מכבד אותי ככה. אתה לא תאהב אותי כי אני גנן טוב וזול. הקשר בין יהודים לערבים בארץ הוא קשר עסקי בלבד, קשר שיש מאחוריו מטרות, וזה לא תקין. הקשר התקין הוא שתאהב אותי כאדם בלי שאתן לך כלום. והכוח בידך, לא בידיים שלי.

"ציוני מבחינתי זה לא אותו הדבר כמו עברי או יהודי. ציוני זה אדם שיש לו תוכנית איך לשמור על עצמו, אפילו אם זה יהיה כרוך בפגיעה בעם אחר. אני רואה קשר בין ציונות לגזענות כמו שאני רואה קשר בין חמאס לגזענות ובין טליבאן לגזענות. בדיוק אותו דבר. הדרך לשלום במזרח התיכון זה רק להודות בזכות השיבה לפלסטינים".

"כלום. אני לא מאמין בשטויות האלה של השראה. רק כשאני מבסוט אני יכול לכתוב, לא כשאני כועס. אפשר לכתוב על כעס, אבל רק כשיש לך מצב רוח טוב. כי שיר צריך לכתוב גם מהראש, לא רק מהלב. אמרתי לך, אסטרטגיה זה יותר חשוב מכישרון".

"לא, מקום מגעיל. אני לא אוהב את תל אביב בכלל. כי בתל אביב אתה לא בן אדם. זה ההפך לכפר. התחרות שיש שם מיילדת שני דברים: כוח והצלחה גדולה; אבל מצד שני גם אכזריות. לא מעניין אותך השכן שלך, רק עצמך. גם את הטבע של תל אביב אני לא אוהב".

"אבל אתה שוכח שם שאתה בנאדם, זה יותר מדי. זה לא כמו בשירה שכל אחד לעצמו. נכון שאני רוצה להיות ניטרלי, לא ההפך, כמו מישהו שלא שייך לאף אחד. אבל גם את ירושלים אני שונא שנאת מוות. אני הייתי מציע להרוס את כל המקומות הקדושים בירושלים ולעשות חניה גדולה. זה היה פותר שם בעיה רצינית".

אז אני מבין שביום ראשון לא נראה אותך בכנסייה.
"חס וחלילה. אני יותר מאמין מהכומר – אבל לא בישו אלא בלהיות אדם טוב. ואני חושב שלפעמים השיכור אומר צדק יותר מהחכם, כי האמת כולה יוצאת".

הראיון פורסם לראשונה ב"טיים אאוט", גיליון 257