יוסי וקסמן סופר, אמן, מעצב
פביאנה חפץ
גילתה אותי לפני 13 שנים, כשהייתה לקטורית ועורכת בהוצאת כתר. היא ערכה את ספרי השני, "אל נא תאמר לי שלום", והייתה חברת נפש אמתית.אישה, משוררת מחוננת, סופרת, עורכת ונשמה ע-נ-קית.
עוד לא מסוגל לעכל את מותה, את זה שלא אשמע את קול הסיגריות האהוב שלה, ואקרא את הסמס'ים והדוא"לים החכמים שלה…
מי אמור, יהי זכרך ברוך!
מפרסם כאן שיר ששלחה לי מהימים הרעים בהם נאלצה לגור, בעונייה, בחדר עלוב באיזור התחנה המרכזית הישנה…
דרומה מציר החמלה
לא אגיד פעם ועוד פעם מה עשיתי
כדי לזכות בגן טיפות הגשם, ברחש מפואר
של גשם על רחובות זנוחי חמלה ובשלמה
הדורה וצוננת של תיעוב למעשים באין
מילים עזות ומחייבות אגיד לך רק קר
כעת, ואדע מה נחוץ לנו הגשם הצונח
לא אגיד מה הביא את הפת להיות צרה
ואת המים ללחוץ על מרבדי האספלט
אבל מכל הסעודות שהתקנתי זו הדלה
תהיה היחידה שכל מה שהגוף ממש בו
יהפוך לחיטה זהובה, לסעדי לב מאין
כמותם. בבהירות אהיה במה שתיקח
עכשיו, בין טיפות הגן המוביל מן השמיים
אל הזכוכיות, אל הבורות בכביש, אל
ערימות האשפה ואל האיש המחטט בן
ללקט עלים למאכל לחופי השלולית
מתחת לדוכן ירקות סגור דרומה, שם
דרומה מציר החמלה. אומר לך באור
נותר "תאכל אותי, תאכל אותי,
עכשיו" עזות מצח זו היא בתוליי
שלא ידעתי לא היה מנוח לי בגוף
ולא אומר יותר על מה הביא אותי
לכאן. ואומר לך "עכשיו, מפני האופק
הקרב של ענני הסערה, שתה אותי"
אבל כוס קפה בכוס קרטון לא די בה
לאהבה בוגרת של השורדים בחורף
את מראות הגשם על אשפתות הכרך
דרומה מציר החמלה. ראית?
היא שוקלת שלושים או מעט יותר,
לא יותר. הרוח נושבת מבעדה ונעה
ממנה אל חופי השלוליות העכורות
בחשכה. הן עומדות והגברים יודעים
מי מהן עובדת במסירת האימה לידו
של גבר במכונית חולפת ומי מהן לא
רואה ילד מגאנה במעיל צהוב, לילה חד
נושר על שיירי יממת האומללים
ובפינה, מואר ועליז, שלט ענק מודיע
KINGDOM OF PORK
ומתחת, באחת מן הלשונות הרומנטיות
PRETVRI DI FABRICA
ראשי החזירים מביטים לרחוב, שלמים
האיברים נסחרים בשקיקה, אבל הגשם
מוביל מן השמיים אלינו, אל פלא העין
היוצרת את האור ורואה. אקח אותך
אל הטירה המוגנת מכל הלם, זה נגמר
אין נקי ממי שהוטבל בחטאיו. תאכל
כעת את פרי התמימות הנלמדת, קח
את החיוך החדש שהושם בי בגן
הטיפות הלוטפות את פני החושך
כשהשכן התהלך על רגל אחת ועוד
רגל חסרה, ללא תותבת, כיפתו בוהקת
ברקמה בוכרית. ידיו תפוסות בקביים
ולפיכך לא יוכל להחזיק מטרייה – השפם
מגן על שפתותיו, ואם אומר לו "שלום"
ישיב פניי ריקם, כפי הרגל הנואשים
אלי המקלל במזרחית, כלבו פרוע ועלוב
בעט בדלת החדרון שלי והתלונן על מר
גורל משלמי המסים, אבל הוא לא
נמנה על משלמי המסים, לא הוא, לא
אלי המקלל בשרשרת גרוניות ולא
להקות האנשים הסיניים הלוגמים
בירה ישובים על שפת הרפש מביטים
בים הרפש הנשטף כאילו הייתה זו
חגיגה לחופי אגם כחול, וודאי, אגם
כזה שאווזי בר כמהים לו בשובם
למחוז אהבתם. הערבים, גם הם שותים
אבל הם בעיקר יושבים מחוץ למכבסה
ומביטים בפיליפיניות מדיפות ריח סבון
היוצאות לכנסייה זוגות זוגות. ממש יש
רק בלחלוחית העין היוצרת את האור
המבקש לראות. קונדומים מלאי זרע
נרקבים בבוקר, תלויים מענפי העצים
מי שלא ראה לא הבין ומי שלא הבין
כאילו לא ראה. ודוד אלפנדרי, הניצול
בעל המספר על הזרוע, עדין ונשכח,
הגובה מן המקוללים דמי ועד בית
לא אגיד כיצד הביאוני לכאן הרוחות
הנושבות מבעד לארמונות ריקים
כיצד הן עוללו לי את החסד החדש
לראות במו עיניי, לשטוף את חטאי
בגינות הגשם הנישאות, בלב הרשע
ורק אומר לך שלא די במעשים טובים
ולא במוסר. התעקשתי לדעת
אז חויבתי להזדמן לגן האשפתות
וללכוד את הברכה בעודה נעלמת
קח את הלחם שאפיתי בגלות הלב
קח את הלחם, ומחל למביטים בך
בערגה, ערגת החסרים. בוא, הבט
כיצד נבראים אנו שנינו למעלה,
שוב הידיים החמות ביום הסחף
למעלה, למעלה מציר החמלה.
פביאנה חפץ.
נובמבר, 2007
הלב לעולם אינו גולה מכאן, ולחם החסד יישאר תמיד בשירים שכאלה. לא קלה היא דרכנו כאן.
יוסי. זה שיר מרעיד לב. הכעס וחוסר האונים. מזכיר לי את ססאר ואייחו
: דרומה לציר החמלה מסתתר זהב החוסר כול. משתתף בצערך. יהונדב
שיר מרטיט וחותך
איתך בצערך הרב
י
כמה עצוב, יוסיניו. רק עכשיו נודע לי, מהרשימה שלך.
יש לי שני זכרונות מפביאנה.
הראשון: לפני 18 שנים בדיוק היא כתבה בחדשות ביקורת על ספרי הראשון, והיתה בין המעטים שהבינו את הספר.
שני: באותו ספר ראשון שלי, עם עובד ערכו מסיבת עיתנאים לסופרים שהוציאו ספר באותה עת, חורף, 1993, וגם לעיתונאים. ישבתי ליד עורכי מוקי רון וידידי עמוס לויתן, והיו עוד סופרים, עורכין ועיתונאים בחדר הישיבות של עם עובד, כשלפתע נכנסה מן מלכה. אישה מלאת הוד, אלגנטית, בקיצןר מלכה. לא ידעתי מי המלכה הזו, ומוקי אמר שהערצה שזו פביאנה חפץ.
התרשמתי עמוקות.