בננות - בלוגים / / הרומן הלא גמור שלי
יוסי וקסמן
  • יוסי וקסמן

    נולד ביפו, גדל בירושלים ושירת במודיעין שדה בסיני. לאחר שהשתחרר מצה"ל למד פילוסופיה ותולדות האמנות באוניברסיטה העברית, והוא בוגר המחלקות לעיצוב גרפי וּוידיאו-ארט באקדמיה בצלאל. היום הוא מתגורר עם בן-זוגו, אבי קדמי, בכפר האמנים עין הוד, ומטפח את ביתו ואת שלושת הכלבים שלו, סופי, גולי ומימי. הוא בעל משרד לעיצוב בארץ ובחו"ל. ספרו ליבשן זכה בפרס אקו"ם ליצירה המוגשת בעילום שם. וקסמן זכה גם במענק מאת הקרן לקולנוע ישראלי לפיתוח תסריט על-פי ספרו ליבשן. יוסי וקסמן בלקסיקון הספרות העברית החדשה. יוסי וקסמן באתר הרשמי של אמני עין הוד יוסי וקסמן בוויקיפדיה

הרומן הלא גמור שלי

 
פוטורומן
יוסי וקסמן
 
פרולוג
הבהלה שאוחזת בו כל אימת שהוא חושב על חיי נישואים נובעת מהפחד שמא עתיד היה הוא עצמו לחטוא כלפי ילדיו כפי שאביו חטא כלפיו, וכפי שסבו חטא כלפי אביו. ואף גרוע מזה, שמא עתידים ילדיו לנקום בו על הפשעים שהוא עצמו פשע כלפי הוריו. וכך, על סף שנתו החמישים, הוא מסביר לעצמו את כישלון חייו באשמה שהוא מאשים את אביו ואת אבי אביו; בקללה המשפחתית עתיקת היומין הרובצת עליו.
 
***
כמה מילים אישיות:
     העבודה החלה באיסוף חומרים, כהכנה לרומן מפתח שחוקר את נסיבות היעלמותו המחשידה של סבי מחיי המשפחה. סבתי, בת למשפחת חסידים מחברון, נישאה בגיל מאוחר יחסית (27) לסבי, שהיה יתום חרדי עני מגליציה, שהתגלגל לארץ ישראל בין שתי מלחמות העולם.
     הנישואים לא עלו יפה וסבי עזב לגרמניה ב-1926, ב"שליחות" של כולל גליציה. סבתי שבה לגור בבית הוריה ומקץ שש שנים של ציפיה לבעלה לקחה את שני ילדיה (אבי ודודתי) ואת כל מיטלטליהם – בגדים, כלי מיטה, כלי מטבח, כלי נוי ועוד –  והפליגה לאירופה, בתקווה להתחיל שם חיים חדשים עם בעלה הסורר. היא רדפה אחריו לגרמניה, שם שהה בבית דודו, ומשם לצרפת, והכול בעת שהיטלר היה על סף עלייה לשילטון.
     בפריז, כך גורסים (או לפחות מנסים לשכנע את עצמם) בני המשפחה, מצאה סבתי את סבי בחיקה של מאהבת צרפתייה. וכך, שבורת לב היא שבה על עקבותיה, לא לפני שהשיגה אישורי כניסה לפלשתינה המנדטורית לכל בני משפחתו של סבי שניצלו בזכותה ובזכות אותה "מאהבת".
     בימי מלחמת העולם השנייה היו הכול בטוחים שסבי נרצח על ידי הנאצים, או לפחות איחלו לו את זה בסתר ליבם. אלא שלאחר המלחמה עלתה אחותה של סבתי, שהתגוררה אז בניו-יורק, על עקבותיו. היא קראה בעיתון היהודי על אסיפה של הרוויזיוניסטים, ונתקלה בשמו של סבי, שהיה אז פעיל בתנועה ועוזרו של זאב ז'בוטיסבקי (ושבזכות קרבתו למנהיג ניצל מהנאצים והצליח לברוח בעוד מועד לאמריקה).
     הוא לא שב אל חייה של סבתי, אלא רק במכתבים קמצניים ובכסף מועט שהיה שולח לה מאמריקה, ומקץ שנים אחדות, ב-1948, מת מדום לב.
     האם היתה לו מאהבת? האם הוא אהב את סבתי? האם הוא אהב נשים?
     ואולי היה לו דווקא מאהב?
 
את המסע מארץ ישראל לאירופה ובחזרה, עם כל המיטלטלים הזעיר בורגנים, עתיקות שאספתי ברבות השנים, עתיקות שהיו לי לא פעם תחליף לכרוניקה המשפחתית האמיתית שהיתה מרחפת עלינו תמיד כסוד, אני עושה בעקבותיו. ותחושת הגילוי (שהוא בדיוני מעצם טבעו), הולכת איתי לאורך כל הדרך; סבתי שהיתה אישה נבגדת, כישלון חיי הנישואים שהולך כחוט השני במשפחה, ההומוסקסואליות שלי (שאותה אני משליך על סבי), יחסי האמביוולנטים עם אבי, יחסיו של אבי עם אביו, יחסיה של דודתי עם אביה (שלא היה אלא "אבא בתמונה", כך היא קוראת לו עד עצם היום הזה).
                             
אני, כאמן רב-תחומי (סופר, אמן פלסטי, מעצב), נע כל העת בין הנרטיב הספרותי, הכרונולגי-לינארי, לבין הדימוי האיקוני, השטוח לעתים והרב-שכבתי לעתים, יוצר כרוניקה ומנתץ אותה, מחבר דימוי לנרטיב ולמִלה הכתובה ומעמת ביניהם; שאולי כך אגלה את הסודות האפלים של סבא, של אותו "איש בתמונה"…
 
***
 
 
החלקים – החומרים
תצלומים – דיוקנאות בודדים או קבוצתיים, תצלומים אקראיים.
מסמכים – מכתבים, מברקים, תעודות זהות-לידה-פטירה, כרטיסי ברכה, מודעות אבל, גלויות.
חפצים – לרוב מתוך אוסף העתיקות הפרטי שלי; פריטים אירופים בורגניים שנמצאו בשוּקי פשפשים בארץ (לרוב) ובחו"ל.
קטעי פרוזה – שכתבתי בהקשרם של הדברים ושלא בהקשרם, מונולוגים בדויים, תרגומים של מסמכים (תרגומים ישירים ותרגומים "מאירים" או מעוותים).
 
הצורה
פרקים פרקים שכביכול מספרים סיפור, רומן, כרוניקה, תולדות.
כל "פרק" כזה מודפס על יריעת קנבס גדולה, 2 מטר רוחב על 3 מטר גובה, (המשטחת ומאחדת את הדימויים השונים), והוא מורכב מאותם אלמנטים החוזרים על עצמם:
כותרת – "השכחה", "המכתב", "החלום" וכו'.
טקסט – קטע פרוזה, תרגום של מסמך, מונולוג של דמות.
(*הכותרות והטקסט בפונט בנאלי של מכונת כתיבה ישנה מסוג "רמינגטון").
תצלום ראשי ותצלומי משנה.
חפץ או כמה חפצים, או מסמכים ותעודות, הקשורים אל הפרק באופן ישיר (תוכני) או באופן עקיף, מטאפורי-אלגורי-אלגי-מיתי.
 
ה"פרקים" תלויים זה לצד זה, בגובה שווה ובמקצב קבוע של רווחים. התנועה מפרק לפרק יכולה להיות כרונולוגית או אקראית, והחזרה על שמות אנשים (דודה אסתר-אתל, צבי-הירש, לנה), שמות מקומות, דיוקנאות (בודדים או קבוצתיים, של אותם האנשים בזמנים ובמקומות שונים) וכיו"ב משרה תחושה של רצף כביכול, ביטחון בנרטיב המעוגן באיזושהי מציאות, אמיתית או בדיונית; תחושה של מעין זיכרון לינארי.
     אבל האם יש כאן באמת זיכרון, או שמא החללים הנפערים בין העלילות יוצרים דווקא תחושה של ניכור ותוהו?
     הדימויים (התצלומים הישנים, החפצים הבורגניים) נראים ממבט ראשון כנוף של זיכרון נעים, כמעט סנטימנטלי, מין שרידים של שגרה שהיתה, אבל הטקסט ואופן ההעמדה של הפרקים (מי ראשון? מי אחרון? והאם יש בכלל חשיבות לכך?) מבקשים דווקא לטעת בלבול וחוסר אמון בנרטיב, אפילו עד לקריסתו, והצופה נותר עם "חורים" בעלילה שהיא ללא התחלה, אמצע וסוף.
 
התיאטרון של החיים
השחקנים
המצולמים מציגים ו"משחקים" את תפקידם, או כפי שהיו רוצים שתפקידם יהיה במחזה. מתלבשים ומתפרכסים במיוחד לצורך התצלום, מעמידים פנים, עומדים בתנוחות סמליות (מחוות ידיים, גוף, הטיות ראש, חיבוק). השחקנים מצולמים כפי שהיו רוצים שייזכרו אותם, אבל אינם יכולים להסתיר את החרדה הקיומית הבסיסית – את רצונו של המצולם לשרוד מעבר לתצלום, להיות שמור בזיכרונם של אחרים, ואולי כך לזכות בחיי נצח ולהפוך לאיקונין.
 
התפאורה
העתיקות ש"נקרעו מאירופה" בעל כורחן ושמוחזרות לאירופה בקונטקסט הנרטיבי של היצירה, חפצים שהם מעין רקוויזיטים ואטריבוטים לשחקנים המתים ב"פוטורומן"; בשילוב מייצב "חי" של כלים בורגניים (נברשות, צלחות, קערות, גביעי בדולח, פורצלנים, בקבוקים) התלויים מהתִקרות ומוצבים על הדומים במעברים ומול יריעות הקנבס, כמייצגים של אותה שגרה שהיתה ושאיננה עוד. מין מדורת שבט מלאכותית בתוך כור היתוך מלאכותי של "שמונצעס" אירופיים ש"עשו עלייה" כביכול (המשפחה, הקהילה, השבט, הקולקטיב היהודי-ישראלי). האובייקטים, החפצים, כפליטים.
 
הדרמה
קללת המשפחה כקללה אוניברסלית, יהודית, קללה כל-אנושית, "ה-קללה". והקתרזיס – הצופה רואה את המקוללים כעובר אורח הנקלע לבית אבֵלים ומודה בינו לבינו על שאינו מקולל כזה.
 
האיקונינים הפרטיים, או הכנסייה הפרטית
הרחקת האובייקט ממקומו הטבעי, האינטימי, הגדלתו, ניפוחו, הדפסתו על חומר אחר, הוצאתו מהפרטי לציבורי, הפיכתו לאיקונין או פסבדו-איקונין. האלמנטים מקבלים ממד מיתי – השאיפה היא להגדלות גדולות ככל שניתן מבחינת חלל התצוגה – הם מודפסים על יריעות קנבס התלויות בחלל סגור, עם קירות בגוון אפור כהה, מואר באופן דרמתי (ראה מצגת מצורפת של חלל תערוכה וירטואלי).
 
הדיאלוג האמנותי
דיאלוג עם יוהנס ורמיר מחד ("המכתב", "הסוד", "השגרה"; דקורציה בורגנית של חפצים, מסמכים, דיוקנאות וקטעי פרוזה, המכילה בתוכה מצוקות ושמחות אנושיים), ועם כריסטיאן בולטנסקי מאידך (התצלומים, החפצים שהותירו אחריהם בני האדם, הילדוּת המתה שכל אחד מאיתנו נושא איתו, הדיוקנאות של האנשים שאולי היום הם מתים-מפוטרים-נשכחים)…
וכמובן, דיאלוג עם מרסל פרוסט:
המיטה = שינה, חלום, מחלה, מוות.
החלון = אור, תקווה, עתיד.
הארון = מחבוא, תת מודע, השלדים שאנחנו מסתירים בו.
המנורה = אור מלאכותי, לימוד, חום, בית.
העוגיה = הזיכרון האישי.
הסיפור = הכרוניקה, הדרמה, האמנות.

4 תגובות

  1. סיפור מרתק יוסי, ומאד אהבתי את השילוב של הפלסטיקה והסיפור, כמו בסיפורי אגדות שמוצאים חפץ כלשהו שמשמש כ"מפתח" לסיפור, כמו מפת אוצר או מפתח למגירה סודית.

  2. יהונדב פרלמן

    סיפור מרתק ומורכב. ולהעמיד את העולם השלם הזה ליד ציורי עין הוד עם כל הכאב והזעם.. . .אני אוהב את העבודות שלך יוסי.

  3. חני ליבנה

    נפלא, הכל ביחד מקורי ומרתק, דרך מיוחדת לספר וליצור, כמו "בעקבות הזכרון" בעקבות הדרמה, בעיצוב דרמטי.

  4. יהונדב פרלמן

    כתבתי את התגובה הזאת אצלי בבלוג ולאחר מעשה חשבתי שמקומה הנכון הוא כאן.

    יוסי. כל כך שמח שגילית אותי. אני את עבודותיך גיליתי כבר ממזמן ומאוד אוהב אותם כאמור. הדמות שעולה לי מתוך ציורי עין הוד היא של אדם שנאבק ממש באיתני הטבע של הנפש. אתה אומן שהולך בגדולות ואני אוהב אומנים כאלה.

© כל הזכויות שמורות ליוסי וקסמן