אֲנִי בִּתּוֹ
לֹא יְכוֹלָה לְהָגֵן
מִפְּנֵי
מוֹתוֹ.
אוֹזְלִים חַיָּיו.
עוֹד מְעַט בִּלְעָדָיו.
מִי עוֹזֵר לִי עַכְשָׁו.
לֹא יִהְיֶה לִי שׁוּם אָב.
אוֹמֵר לִי – בִּתִּי, בִּתִּי
אֵיךְ לֹא הֵגַנְתְּ עָלַי
מִפְּנֵי
מוֹתִי.
פורסם במאזנים, דו ירחון, אב-אלול תשס"ט, אוגוסט 2009
נאוה, איני יודע מה גילך ומניח שתמונתך בבלוג אינה עדכנית , אך היא מסמלת את תחושת הצער חסרת הגיל שעולה מהשיר . אישה חוזרת להיות ילדה ברגע שאביה מת ולא חשוב מה גילם של השניים.
נחמה פורתא היא שהדברים קורים בסדר הנכון
חוסר האונים לנוכח סבלם ומותם של היקרים לנו…
יפה מאוד.
נאוה,השיר מרגש
על חוסר האונים שלנו להגן על אותם ההורים
שהעניקו לנטו חיים ןהגנו על חיינו .ואנחנו לא מסוגלים להגן על חייהם מפני מותם.
סליחה על טעויות הכתיב.התכוונתי לכתוב:
שהעניקו לנו חיים והגנו על חיינו.