מיכל ב. עושה כביסה ועוד דברים
סבתא רזי'ן-רבקה נפטרה בשביעי של פסח, בת 92 וחודש וחצי במותה.
בשנתה האחרונה, ורק בה, כבר לא הייתה צלולה ולא יכלה לתפקד.
היא ובעלה, סבי הביולוגי, הארי, ואחותה מטילד ובעלה ושני ילדיה הי"ד, נמלטו מאנטוורפן שבבלגיה לצרפת.
שם מצאו עצמם כלואים במחנה מעצר.
לאחיות נודע כי במחנה סמוך נמצא אבא שלהם, עליו כבר כתבתי כאן.
כשסירבה, אמם, לאה הי"ד, להתגרש ממנו בשל התמכרותו הקשה לקלפים, שלחו אותו אחיו לפאריס והקשר עמו נותק.
אבל מישהו ראה אותו ודיווח לאחיות והן ביקשו אישור מיוחד לבקר את אביהן.
האישור ניתן להן.
במחנה בו שהה האב הלך מישהו והודיע לו שבנותיו הגיעו לביקור.
האב הגיע והציג בפני השתיים גברת יהודיה, ילידת גרמניה. הן הבינו שזוהי בת זוגו לחיים.
הן נפרדו ממנו בידיעה שקרוב לודאי שלא יפגשו עוד, אך עלבון הפגישה עם הגברת לא כהה גם שנים רבות לאחר מכן – הרי יכול היה להסתיר אותה, ולא עשה כן.
הרי אמן נאלצה להתמודד עם פרנסת הילדים לבדה עד אשר הילדים הצעירים החלו לפרנס אותה ולמה יש לדחוף לתמונת הפגישה האחרונה את הגברת הזו? מדוע לא לעשות חסד לפחות עם פגישה אחרונה?
הן חזרו למחנה "שלהן".
בעלה של מטילד שהיה איש אמיד סרב לברוח. הוא שם מבטחו בכסף שיציל אותו.
כשהגיע המשאית והועמסו עליה יהודים, נשארה סבתי מאחור, משום שהייתה בהריון עם אמי. היא ראתה את מטילד, בעלה ושני הילדים (בני 8 ו-10 לערך) נוסעים לדרך ההיא.
רק השנה שמעתי את הפרטים הללו, ואני כבר בת 39 – מבוגרת בהרבה מהן באותה השעה.
כשישבו בנותיה שבעה על סבתא דפדפו מטבע הדברים באלבומים הגדולים המלווים את המשפחה בתמונות מסוף המאה ה-19 ועד ימינו.
סבתא הייתה מאלו שמספרים. בלי טרוניה ובלי דראמות. גם ללא ריחוק.
במגרה פרטית שמרה סבתא ז"ל את תמונת חתונתה, חתונת גיסתה, תמונות שלה עם בעלה-סבי הארי ותמונות שלהם עם האחות מטילד ועם ילדיה, בעיקר נופשים בכפר.
התמונות הללו לא נכנסו לאלבום.
ראינו אותם לראשונה לאחר מותה.
מיכל יקרה, עצוב לאסוף תמונות אלו לאלבום האישי והיהודי.
משפחה אחת, שואה גדולה.
אני לא שאלתי הרבה, מתוך תמימות של מי שאינו יודע לשאול. היום הייתי שואלת.כל כך הרב נשאר שם. והם גם לא סיפרו. סבתך סיפרה אבל שמרה חלק מהתמונות מחוץ לאלבום. גם זה אומר משהו, לא?
התמונות שלא נכנסו מספרות את הכאב הגדול ביותר,
אני רק שואלת את עצמי כמה מהסיפורים האלה נבדו לגמרי.
תודה תמי, לוסי, חני ואומי – כנראה שנקברו גם סיפורים שכבר לעולם לא נשמע.
ישנם כאבים שצריכים להישאר במגירה פרטית מבחינה נפשית. מבחינה היסטורית כמובן, התמונה שונה לגמרי.