הבלוג של מיכה שמחון צלם אמן מורה מרצה פמיניסט נשוי ואוהב אבא לאימרי ועלמא מזרחי חברתי עצבני חייכני רגיש רוקר בנשמה בשלן
היום חוויתי חוויה ישנה מאד. חטפתי מטח קאסמים.
ברגיל, אני נוטה להתעלם מקאסמים ולהתרפק בנוסטלגיה מזויפת על האר פי ג"י והקטיושות והמרגמות של שהותי המקוללת בלבנון, במלחמת לבנון הראשונה מתחילתה ולאורכה בסדיר ובמילואים, וגם על מטעני החבלה של ירושלים בימי האינתיפאדה הראשונה והשניה (שהן בעצם השניה והשלישית, אבל מי זוכר) ואומר בד"כ שקאסמים קטנים עלי. ובאמת, אם קאסם לא נופל לך על הראש, אין לך סיכוי למות ממנו. שאר הכולירות שהאדם המציא ומניתי לעיל הורגים אותך גם מפגיעה בסביבתך. ולכן תמיד נטיתי לא להתרגש ואף להתעלם מהקאסמים.
היום ירדתי למכללת ספיר ליד שדרות ללמד צילום, כהרגלי בימי ד", אבל הפעם ללא סיגלית שנמצאת בחופשת לידה. (כלומר עבדות החלמה…) בשעה שלוש החלו לרדת קאסמים. בהתחלה הגבתי באיזו אטימות שעצבנה ואף הדאיגה את הסטודנטים שלי. לאט לאט נכנסתי פנימה לתוך המרחב המוגן ולבסוף באיזור השעה חמש סמוך לעזיבתי, כבר התחלתי לחוש בתחושה מוזרה וזרה לי עד למאד.
חרדה.
לא למות פחדתי, כי באמת שאין לי חשש מהמוות. כשיבוא יבוא. אני אמנם תאב חיים ולא מוכן לוותר עליהם מרצוני, אבל ברי לי שהם בני חלוף ואין לי חשש מהיום בו אלך לעולמי. היום לראשונה בחיי חששתי למות. פחדתי שאימרי ישאר יתום. סיגלית, אני מאמין, תתמודד עם מותי, חו"ח, ולאחר תקופת אבל תמצא את הדרך להמשיך את חייה בלעדי, אבל פתאום חרדתי שאימרי יגדל מבלי להכיר את אביו. יתמות. בררר… נבהלתי. אני פתאום אחראי לביוגרפיה של יצור אחר מתוק וחסר אונים. אם אמות, אככב בביוגרפיה של אימרי כחוליה חסרה. כאיבר שנקטע ממנו בגיל רך. היום הבנתי לראשונה בחיי שאני צריך לשמור על עצמי לא רק בשבילי או בשביל סיגלית ושאר אלה שאני יקר להם, אלא בעיקר עבור אימרי. פתאום למדתי היבט חדש ועמוק וכבד של אחריות. זה לא חדש לי כצופה מהצד. אחי דיבר ומדבר על זה איתי לא פעם, וגם חברים אחרים, אבל עכשיו אני פתאום מרגיש את זה.
אנחנו אמנם צוחקים על זה שהילד יבוא לבקר אותנו מהצבא בבית אבות (שהוא בעצם בית אמהות, אבל זה לפעם אחרת) ושיזעיקו אותו באמצע הטיול הגדול כדי ללות אותנו לדרכנו האחרונה… ושאת האוטו הראשון שלו ייקבל בתמורה להליכון שיקנה לנו… ושאר הומור עצמי על חשבון היותנו הורים זקנים, אבל היום חשתי אחריות לחיות לפחות עד הטיול הגדול… זה ענין רציני להיות אב. פתאם אני חי לא רק לעצמי. אני חייב את הדין והחשבון למישהו אחר שעוד לא יודע מה זה אב ומי אביו. אחריות כבדה.
הבלוג של מיכה שמחון
מזדהה. אני נוהגת אחרת על הכביש.
מתרחקת מעשן סיגריות.
נוסעת לחניתה ופתאום חושבת מה יקרה אם יהיו קטיושות דווקא כשאני שם. אני, שפנתר ג" היה חלק רגיל משגרת חיי ומיטות המקלטים המעופשות היוו מצע לחלומות הילדות התמימים שלי.
החרדה מיתמותה של נעמה. ילדה בלי אם. מפחיד. עצוב. וגורם לי ללכת לנשק אותה עכשיו. ולהריח. אז ביי.
את צודקת לגמרי.
יפה שכתבת את זה.
צדקת.
ווי ווי ווי, איזו חוויה איומה.
שנות אושר רבות לכם ביחד.
זה מה שניקרא דיווח מהשטח, אני חושבת שזה לא חשוב מה אני חושבת,
הפחד חודר ללב ומרעיל. תודה שכתבת ושיתפת, כי אתה יודע איך אנחנו פה חיים בתל אביב, אך לאט לאט, זה חודר.
להתראות טובה
גם אני חושבת כמוך לגבי אחריותי כאם ולכן כתבתי על כך.
בלי קשר לכלום אתפלל לשלומכם ולשלום כל הסובלים מהסיוט הזה וכמובן שעל כל עם ישראל.
אני גם מרגישה שהתחלתי לפחד למות מאז שנהייתי לאמא. תהיו בריאים! א.
אפשר באמת לחשוב על זה ככה.
עכשיו יש בשביל מי להיבהל.
אין לי כל- כך מה להגיד, אבל לא חשבתי על הדבר הזה!
יפה לאילו מסקנות חשובות אתה מגיע.
ממני, לילך.
מיכה, איש יקר וחושב ואכפתי.
הרשה לי להיות חלק מהעדר בתגובתי (וסלח לי על שאני לא חלק מהעדר באשר לבחירתי לענות לך בפוסט הזה ולא במושא הדיון, הפוסט "יום השואה").
הרשה לי לומר לך שאתה טועה. בתום לב. אבל טועה.
ישראל מבצעת פשעי מלחמה בשטחי הכיבוש.
המרחק בין זה לבין השוואה לשואה – עצום.
אם אקבל את טיעונל, אזי שגם הרוסים ממיטים שואה על הצ"צ"נים (ולא היא. הם פושעי מלחמה). והאמריקאים ממיטים שואה על העם העיראקי (ולא היא. הם פושעי מלחמה). ובעבר – הבריטים בצפון אירלנד, והצרפתים באלג"יריה.
וגם בין כל פושעי המלחמה האלה יש הבדל. כי חלקם קולוניאליסטים (או אימפריאלים) וחלקם מנהלים מאבק לא הוגן על אדמה מתוקף להט משיחי, דתי, היסטורי או קשר גאוגרפי הדוק.
אם אינך מבין את ההבדל בין פשעי מלחמה לבין שואה, שהיא ג"נוסייד, שהוא רצח-עם, אז…כן, אני חושש מעט מפני הפער בין כוונותיך הטובות להשלכות העגומות. בעיקר לאור העובדה שאתה מחנך. ודווקא אנשים מסוגך אני רוצה כמחנכים. כי אכפת לך. באמת ובתמים אכםת לך. הדבר בוער בעצמותיך. עוולות מוציאים אותך מכליך. אבל איך אתה שובר את הכלים? זאת השאלה.
אני גם קצת חשדן כלפי ה"אורי זוהרים" של העולם, החילוני הגמור שהופך לרב או, לצוך העניין, הליכודניק שהופך לשמאל רדיקלי. הקפיצה מקיצוניות לקיצוניות מעמידה בסימן שאלה (אצלי. רק אצלי) את המקום של הדובר.
אני מניח שתשיב לי, ותמצא דרך – מהמקום שבו אתה עומד – להפריך את טענותיי אחת לאחת. סלח לי מראש שלא אשיב. הדיון הזה ב"יום המסכנות הלאומי", כפי שהגדרת זאת בפוסט שלך "יום השואה", קצת (מממ…איך אנסח זאת בעדינות?) לא בא לי טוב.