הבלוג של מיכה שמחון צלם אמן מורה מרצה פמיניסט נשוי ואוהב אבא לאימרי ועלמא מזרחי חברתי עצבני חייכני רגיש רוקר בנשמה בשלן
נשבר לי מהתשדיר הזה על המים ופרצופם החרב של אמני ישראל ועוד שחקן כדורסל (?) אחד.
מי שלא צופה בטלויזיה שייכנס ויראה: http://www.water.gov.il/water/rsrc/promo/index.html
זה לא שאני חושב שצריך לבזבז מים כאילו אין מחר, אבל דחילק, אני לא אחראי על המחדל הזה.
קודם כל יושבת ממשלה של פרוטקציונרים, מושחתים, במקרה הטוב אחד כן אחד לא, שדואגים במקרה הטוב רק לאנשי שלומם ובמקרה הרע מקמבנים הכל לעצמם ולביתם (וכשהם פורשים מהכנסת הם אומרים שהם הולכים לעשות לביתם ואז הם הולכים לגרוף את הקופה של ההרצאות בארה"ב שנשענות על המוניטין שלהם כמשרתי ציבור בישראל) (תגידו לי, זה לא אסור לפי התקשי"ר?), אז יושבת הממשלה הזו, שהיא משהו שצף כאן כבר לפחות איזה עשרים שנות שלטון ו-12 ממשלות, אם אני לא טועה בהערכה, ומנהלת כל חודש חודשיים ישיבה על בעית משק המיים בישראל וכל פעם מעבירים את זה לאיזו ועדה, ומידי פעם אפילו מחליטים על איזו תוכנית חירום להצלת משק המים הלאומי ושאר חרטא בארטא, וגונזים אותה מיד אחרי (או שפשוט הממשלה כהרגלה נופלת, על רקע שחיתות או אי מוכנות להיכנע לסחטנות שחיתותית) ולבסוף אנחנו נשארים בלי תוכנית חירום להצלת משק המים. ואז כל הרעיונות המבריקים שלנו להתפיל מי ים (ים יש לנו בשפע ואם לא יתנו אותו לחברת ים המלח יכול להיות שהוא יישאר בלי בולענים ממיתים) (זה בפוסט אחר)., או להשקות גינות במים אפורים, או סתם לייבא מים מתורכיה, ידידתנו המוסלמית מהצפון (עד להבל הפה הבא של ליברמן). ואז מגיע הרגע אשר יגורנו. אין מים.
מה עושים?
אה זה פשוט. לוקחים כמה אמנים שאכפת להם. יש כאלה כמו זבל. כולם רוצים להתפרסם אחרי הכל. ולוקחים את אלה שניצחו לנו את הקמפיין לבחירות בשנת איקס מיקס דריקס. (הם טובים אלה, משהו. איך השפילו את החארות מהמפלגה השניה, קרעו אותי מצחוק בתשדירים שעשו לנו) נותנים להם כסף של משלמי המיסים הטמבלים. לאמנים אומרים שאין כסף, אז שיתנדבו בבקשה (בכסף שחוסכים מהם אפשר לקנות המון סיגרים, וגם לעשות כמה ביקורים אצל השדולה באמריקה.) (איך שהם אירחו אותנו בפעם שעברה. פירסט קלאס, אני אומר לך) (תחשוב כמה זה היה עולה לנו אם היינו צריכים לשלם לכל האמנים האלה. יאללה שיעשו משהו בשביל המדינה, במילא חצי מהם השתמטו משירות, שישלמו את חובם לחברה. חארות.) ועכשיו יש תשדיר. עכשיו כולם רואים. (ותשדיר מושקע, לא זבל. ) (יפה זאתי, הרקדנית הזו, חבל ככה הרסו לה את העור של הפנים). עכשיו אף אחד לא יכול להגיד שהממשלה לא עשתה כלום בשביל להציל את משק המים. כולם ראו בטלויזיה.
אז תגידו לי אוסף אפסי האפסים שיושבים בקרית – הממשלה בירושלים ואוכלים מכף ידי, אין לכם טיפת אחריות? לא אכפת לכם מהמדינה הזו. זה הכל טובות הנאה? מתי כבר סוף סוף תעשו משהו אמיתי בשביל להציל את משק המים של ישראל. ואני מתכוון משהו שלא טוחנים בו בורקסים ושותים מי עדן ומקנטרים אחד את השני ומספרים סיפורים מהדיוטי פרי. משהו שיש איתו תוצאות. אוכלי חינם מידי. אני מזיע בשביל הכסף הזה שאני משלם לכם ואתם לא עובדים. אם היו בינינו יחסי עובד מעביד, הייתי מפטר אתכם מזמן, וההסתדרות מצדי היתה יכולה להשבית את המשק. יש לכם תוכניות מגירה מספיק בשביל כוננית מגירות שלמה. אולי כדאי להתחיל להזיז את הישבן שתפח בעשר מידות מאז שהתוודעתם למזנון הכנסת ולישיבות הממשלה ולהוציא אחת מהן לפועל. אני לא מוכן להרוג את הגינה שלי ולייבש את עצי הלימון שלי, שאני מלטף ומטפח כל בוקר עם קומי, רק בגלל שאתם הייתם עסוקים בלקמבן לעצכם איזה בית מדהים במושבה הגרמנית בירושלים או איזו הרצאה שהכניסה לכם רבע מיליון דולר בארה"ב. אני בעיקר לא מוכן לעשות את זה כשאני יודע שזה לא יעזור לכלום. זה לא יעזור, כי דווקא בגלל הסולידאריות המחוריינת הזו כאן (זו שבגללה היה קשה לשמוע את קולות הפלסטינים הרמוסים בעזה בזמן המלחמה), דווקא בגללה האזרחים הסתומים והטובים של המדינה (לא כמוני – חיל חי"ר מילואימניק טמבל עד יום המילואים האחרון בג'נין, שמתכוון לסרב פקודה כאן וימות העולם) דווקא בגלל שהשאר סולידאריים ממני, זה יצליח ונצליח לעבור את השנה השחונה הזו שוב. ואז אתם, אוסף האינטרסנטים בחליפות ורסצ'ה, שדואגים כל הזמן לעניים ולזקנים (בגלל שאתם יודעים שאתם מזניחים אותם כל הזמן כי אין להם לובי – זו לא אשמתכם), אתם תוכלו להירדם שוב על המשמרת ואם יהיה מזל ובעזרת השם, (כמו שאומרים אצלכם במזנון הכנסת, כדי לא להסתכסך עם השותפה הקואליציונית הבכירה) אם ירד מספיק גשם בשנה הבאה, אז תוכלו להשאיר את כל הבעיה לממשלה הבאה, כי שלכם במילא תתפרק עם עוד שתים שלוש פליטות של ליברמן. (אי"ה – את זה אני אומר).
ואז מה יהיה לנו?
יהיו לנו איזה עשרה אמנים פראיירים שעבדו שוב בחינם או בחצי חינם
יהיו לנו כרגיל פרסומאים ומעצבי תדמית ומעצבי ישבני היפופותמים עשירים ומתעשרים יותר
יהיו לנו פוליטיקאים שקיבלו הכל בחינם ועשו רושם של עבדו קשה בשביל זה
ולא תהיה לנו תוכנית בשלבי ביצוע להצלת משק המים הלאומי.
ולא יהיו לנו מים!
ולא יהיו לנו מים!
ולא יהיו לנו מים!
צודק צודק, מיכה. מספרים לנו שנים שאין מים ולא עושים שום דבר כשיש (גשם).
מי גשמים שוטפים את הרחובות כשסו"ס יש גשם, ואחרי שעתיים של גשם – אפילו השנה, יש מקומות שנראים כמו ונציה ומכוניות נתקעות (הניקוז ברחובות בד"כ סתום). במקום לתעל את המים, לאגור, למחזר, מי גשמים זורמים אל הים או השד יודע לאן ומתבזבזים – וכך כבר שנים, וכל הדיבורים ןדברי המומחים והכתבות – לא עוזרים.והחוצפה, להורות לנו לייבש את הגינה… אנחנו נהפכים לגנבי מים… פותחים ממטרות לחמש דקות ועושים להן 'בייביסיטינג' לראות שלא בא פקח. ומה עם סיפורי המים מטורקיה? יש לנו הסכמי סחר איתם מכאן ועד להודעה חדשה. אז מה עם החלפות? איזשהו פתרון הרי חייב להיות, לא? אבל הם חכמים על הגינות!!!
אני שמח שאת מסכימה אתי. פחדתי כרגיל להיות מוקע כאויב הקונצנזוס.
אני מאוד מזדהה עם דבריך מיכה, למרות שלאו דווקא בחומרנות אני מאשים את הפוליטיקאים.
יש בעייה של מנהיגות בכל הרמות. יותר מזה: יש בעיות של מוסר עבודה ושל אחריות. אלו בעיות מוסריות שאיני בטוח שאני יודע מהו השורש שלהן, אבל מי שצחק לקפדנות הייקית ולחסכנות הפרסית/ פולנית / וכיוצא באלו – מוצא את עצמו רק עם ערכי ה"יהיה בסדר" הישראליים כל כך.
אבל לא רק. עשורים של איומים פיסיים, לוחמה פסיכולוגית וחוסר וודאות אישית ושלטונית שחקו באופן מתמיד את הערכים ואת יכולת ההתאפקות והתכנון ארוך הטווח. במדינת המקלט מספיק לחיות עכשיו, כי מחר – מי יודע.
ואנחנו גם חכמים מידי. לחסוך במים? מה פתאום כשמוסרים את אקויפר ההר לפלשתינאים ואת הכינרת לסורים? שמישהו אחר יחסוך – הרשויות המקומיות למשל, והמושבים, בטח הקיבוצים. לכל דבר יש לנו תשובה והבעייה היא שהיא גם נכונה.
הכסף של הפוליטיקאי לא מטריד אותי, הרי לכל דבר יש מחיר ולא רק בכסף. האם אתה מוכן להיות פוליטיקאי? לשבת בבית זכוכית כשכולם זורקים עליך אבנים מכל עבר? זהו תענוג מופקפק מאוד. הפוליטיקאים שלנו הם בדיוק מה שאנחנו מצליחים לייצר בתור חברה וזה בדיוק מה שמגיע לנו.
ות'אמת – לא זכורה לי שום שיחה בינינו על מים. פלשתינאים, ימין, שמאל, מוסר… את מי זה בכלל מעניין מפלס הכינרת?
הנה, חטאנו באותו החטא. קבענו בעצמנו את האג'נדה, את מה שחשוב ומה שלא.
תהיה בריא וד"ש חם!
אני אגיד לך מה הבעיה שלי איתך, ראובן יקירי, אי אפשר לדבר איתך על החופים של מדגסקר מבלי שזה יהיה קשור אצלך לפלסטינים. בזה אתה בדיוק כמו הפוליטיקאים שלנו. שואלים אותם שאלה אחת והם עונים על אחרת.
אני מדבר על מים.
אתה מדבר על פוליטיקה.
זה לא אנחנו, שלא נותנים לזה קדימות, זה אתה שלא נותן לשום נושא לעלות כי הכל אצלך קשור לפלסטינים.
אצלי לא הכל קשור לכיבוש (למרות שאת סוגית המים אפשר לקשור בקלות לסוגית ההצמאה של הפלסטינאים, שאנחנו גונבים להם מים)
אז בוא, אולי לשם שינוי, תדבר אתי על מה שהעליתי כאן.
אני לא רוצה להיות פוליטיקאי, כי במסגרת הפוליטיקה הישראלית זה כרטיס בטוח לליגת המושחתים, אם לא כלכלית אז קומבינטורית. מעטים הם הפוליטיקאים שבאמת עושים מלאכתם נאמנה. אני גם לא טוב בלהצביע עבור משהו שאני לא מאמין בו כי יש משמעת קואליציונית או סיעתית. אני עושה רק מה שאני מאמין בו. בגלל זה אני בחינוך ובאמנות. וגם בזה יש לי כמה צפרדעים לבלוע וזה לא טעים לי.
וחוץ מזה שזה טיעון דמגוגי זול. אם אדבר איתך עכשיו על תנאי ההעסקה של עובדי חברת חשמל שתפסו מדינה שלמה בביציה המטאפוריות, אתה תשלח אותי לעבוד שם גם, נו באמת. תתבגר.
מיכה
לא מיכה, לא כתבתי על הפלשתינאים. הבאתי רק דוגמה איך שאלות ועניינים פוליטיים ממסמסים ודוחקים דיונים אחרים. והנה קרה פלא: עצם הזכרת השאלות הפוליטיות מסמסה ודחקה גם את המסר שלי. האין זו הוכחה ניצחת לצדקת דברי?
אני לא אשלח אותך לעבוד בחברת החשמל או כל מקום אחר שאינו מייצג תיפקודים בחברה האנושית. מנהיגות אינה מקום עבודה או מקצוע אלא תפקיד ותפקוד חברתי ואישי. לקחת אחריות ולתרגם ערכים וחזון למדיניות ומעשים אינה דומה לשינוע גנרטורים וכבלי חשמל וזהו טיעון דמגוגי למהדרין. השאלה היא מדוע איננו רוצים לקחת אחריות ולהנהיג. התשובה לכך תענה גם על השאלה מדוע כך נראים פני מנהיגינו.
בעצם אתה מודה שגם עבורך להיות פוליטיקאי זה "כרטיס בטוח לליגת המושחתים". אתה מאשים אחרים בחולשות האנוש שאתה שותף להן ולא עולה על דעתך כי דוקא במקום חיוני כזה יש חשיבות רבה לערכים אמיתיים שאתה יכול להביא (ערכים מציאותיים, לא דוגמות אוטופיות).
אבל נכון שלהיות פוליטיקאי (או מדינאי, או מנהיג) משמעותו להתפשר, ואנחנו לא אוהבים להתפשר. אנחנו אוהבים שאחרים מתפשרים עבורנו בעוד אנו נטועים בחוזקה בליגת הצדק המוחלט ומעבירים עליהם ביקורת. לא שזה לא מגיע למי שזה מגיע, אבל הטלת הדופי במגזר שלם… אמנם לא מדובר בקבוצה אתנית, אך מבחינת תחושת הדחייה הכללית והסטריאוטיפית, בעיני זה לא שונה מגזענות.
והנה ראובן שוב בעקביות כתבת כמה מאות מילים מבלי לומר את המילה מים.
תחשוב על זה. לא הכל פוליטי. לא אצלי.
עם כל הכבוד למשפחתי היקרה, אני גם לא רוצה להיות עורך דין. אתה יודע כל אחד והמקצוע שלו. אני לא רואה את עצמי כמנהיג של עם. וכן, יותר נעים וחמים בכס של הצדק האבסולוטי מאשר בביוב של הצדק הקומבינטורי. מי שרוצה להיות אינסטלטור של קומבינות. ילך לו לכנסת. יש שם הרבה סחי להעביר.
מים מים מים.
מבסוט מיכה?
זה שאני ואתה נדבר על מים לא יעלה ולא יוריד. רק נצטרך לשתות יותר כדי להרטיב את הפה שמתייבש מדיבורים.
אותי יותר מעניין מהיכן האיבה הזו שיש לך כלפי "פוליטיקאים" והדמוניזציה שאתה עושה להם ביד כל כך רחבה. אני ממש לא מבין את ההתלהמות הזו שמזכירה לי קריאות "מוות לערבים" של מגזר אחר, מתוחכם פחות ממך בבחירות הפורקן שלו. ולא רק "בפוליטיקאים" עסקינן. מרגע שעמדנו על דעתנו וגילינו שאיבה כלפי אוייב אמיתי היא "אאוט" גם באקדמיה וגם באמנות, אנו יכולים לתייג לנו אוייבים מעשה ידנו כמצוות הקומיסרים הקומוניסטים: "פוליטיקאים", "מתנחלים", "גזענים", "ערסים", "ימנים", "משתפ"ים" ועוד היד נטוייה. תייג אדם בשם קליט – ומייד שמורה לך הזכות לרצוח את אופיו כאוות נפשך. הרי לך עיסוק משכיל והומני לשעות הפנאי.
ואולי כדאי לך לשפוך על זעמך קצת… מים.
מים. מים.
לפחוד?? מה פתאום. לך עם האמת שלך, באומץ. יש קונצנזוסים שזה כבוד להיות אויבם (לא כולם. גם להיות תמיד נגד 'הקונצנזוס' זה קונצנזוס. מסוג אחר :).
הבזבוז הגדול של המים הוא על גידולים חקלאיים שלא מתאימים לאקלים היבש שלנו. אם היינו ממשיכים לגדל חיטה וגפנים וזיתים ותאנים כמו אבותינו, ולא גידולים בולעי מים כמו כותנה ואבוקדו, היו לנו מספיק מים. זה דבר שידוע שנים, אבל ללובי החקלאי, שהוא לובי סימפטי לכשעצמו, יש הרבה מאד כוח בכנסת, וזה לא לטובת כלל הציבור. והדרישה לייבש גינות היא אכן חוצפה, טמטום ושפלות והתשדיר שמקדם אותה בהתאם.
את צודקת במאה אחוז. שכחת פרי הדר, שהוא גנב מים אדיר ושכשאנחנו מייצאים אותו, אנחנו בעצם מוכרים מיים לאירופה. זה נשמע לך הגיוני?
ועוד משהו.
היינו עכשיו במושב לכמה ימים. הלכתי לכתוב קצת, כדי שאוכל להשלים את הרומן שאני כותב במאה הנוכחית…
ושם במושב, שלא אנקוב בשמו, נזכרתי במשהו שעיצבן אותי כשעוד חייתי בקיבוץ לפני 25 שנה בערך.
זרם המים בברז הוא מהסוג שאם אתה פותח אותו עד הסוף העור שלך נקרע מעליך. והבעיה היא שבברזי המיקסר הנוחים כל כך יש בעיה: אתה נוטה לפתוח אותם עד הסוף או לסגור עד הסוף כי אין בהם דירוג. מה יוצא? על כל צחצוח פה אתה שופך עשרות ליטרים לביוב. ויותר מזה, לפחות כשהייתי בקיבוץ, ואני מניח שבחלם המצב הקיים הוא זהה, לא היתה הפרדה בין מים לשימוש חקלאי לבין מים לשימוש ביתי. וכך כל המדשאות האינסופיות בקיבוץ היו מושקות ע"י מים שאת ואני מסבסדים. ואז לא רק שהדשא של השכן היה ירוק יותר, הוא גם היה על חשבוננו.
מדאיג הרומן שאת הסוף שלו כתבת בכמה ימים במושב וחשבת בעיקר על הברזים
ועל הקיבוץ.
מעניין איך יראה הרומן הזה.
במילים אין כנראה מחסור
זהירות!!!!!
זה שכתבתי אותו במושב זה לא אומר שסיימתי אותו שם. הלוואי, אבל זה ייקח עוד זמן.
וחוץ מזה שאני אמנם גבר אבל מסוגל לבצע כמה פעולות בבת אחת. את/ה כנראה לא.
בטוח מאה אחוז שאתה מסוגל.השאלה היא הכתיבה וכאן – הרשה לי לפקפק
צלם,אמן,מורה,מרצה, פמיניסט,חברתי,עצבני, אב,
וגם סופר?
ומה קשור לעניין משק המים?
תיזהר שהכדורים לא יפלו לך, ז'ונגלר
יקר
אני לא מרתי שאני סופר. אני כותב רומן. כשיתפרסם אשקול את התואר סופר.
ואתה קטן, קטנוני ודי מרושע בתור גמד.
זה סיפור ותיק וידוע. הצרכן העירוני מסבסד את הכפרי למרות שהצריכה שלו הרבה יותר נמוכה, ועכשיו עוד דורשים ממנו לייבש את הקצת ירוק שמאפשר לו לנשום, פשוטו כמשמעו – כי הצמחיה שעוד נשארה באיזורים העירוניים משחררת קצת חמצן לאויר המפויח שלנו. מצחיק שמה שאולי יציל אותנו זה דוקא המעבר הקיבוצי לטיפוח נדל"ן וקניונים. הציונות איננה נטולת סתירות פנימיות כידוע.
ואני חייבת להודות שכל פרדס או מטע שנעקר שובר לי הלב. בשביל סבי הפרדס היה פסגת חלומו הציוני, והוא הישקה את עצי התפוזים שלו בכל בוקר כמו אדם מאמין שמתפלל בדבקות. רצינו ללמד את הערבים, אבל היינו צריכים ללמוד מהם שפה מגדלים זיתים ולא תפוזים.
החלמאות בהחלט שייכת לעניין. חלמאות עם הרבה חזון ורגש.
בדיוק סיימתי לקרוא את יסמין של אלי עמיר, ספר לא חשוב במיוחד, לדעתי, אבל הוא מעלה כל הזמן את נקודת המבט של יהודי בן ערב, שמנסה להסביר לבוסים שלו – הפוליטיקאים והשרים, איך לדבר עם הערבים ואיך ליצור דו שיח שיביא לשלום והם לא שומעים לו.
הם כופים עליו את החזון הציוני אירופאי עם הטקסט העיוור הזה של ארץ ללא יושבים לעם ללא ארץ ומתעלמים מהבנתו העמוקה של התרבות הערבית. אדנות מזרח אירופאית.
זוהי ההסטוריה של הציונות ולא רק שהיא לא נגמרה, היא הצליחה לשנות את האופן בו צאצאי המזרחיים חושבים על הערבים ומבינים אותם ובכך יצרה מצב שבו אין יותר בני ערב שהם מתחת לגיל 70. כלומר שתוך 10 -20 שנים לא יהיה כאן אף אחד שיידע לדבר עם ערבים בשפה ובתרבות שלהם מתוך כבוד ולא אדנות ריקה. זוהי הטרגדיה של הציונות.
הביטוי של זה במים הוא כמובן בזה שאנחנו מגדלים את הדברים הלא נכונים, ייבשנו את החולה, ייבשנו את ים המלח וכשנגמור לייבש כאן הכל, אולי סוף סוף נבין ואם לא, אז נבין בדרך הרעה. תקיא אותנו הארץ מקריבה.
ואולי נלמד דרכים חדשות. בכל זאת דברים משתנים. גם בגוש הקומוניסטי ניסו לחנך את האדמה והיא התמרדה, ועכשיו האדמה מחנכת אותנו, ואולי היא תצליח לחנך אותנו לכבד אותה.
אניחושב שהבעיה של הציונות היתה שהיא הגיעה לכאן עם פתרונות ולא עם שאלות. אולי לכן היא הצליחה, כי היא היתה חדורה בצדקת דרכה. השאלה היא כמובן אם היא תשרוד בדרכה. הדרך אינה מקום שבו מסמנים את הסוף ועוצמים עינים בהליכה. אלא אולי ההיפך. היא מקום שנפרש למול השאלות שאתה שואל עליה. ככל שתשאל שאלות מעמיקות יותר תקבל תשובות שיפתחו בפניך יותר אפשרויות. הציונות היתה שבויה באמת המודרניסטית החד מימדית שלה. אמת ללא שאלות. היא לא חיפשה – היא ידעה ועשתה. בגלל זה הארץ כה נואשת לתיקון. והתיקון? בשבילו צריך אומץ ובשביל אומץ צריך מדינאים ומנהיגים ולא פוליטיקאים. ואידך זיל גמור.
כל מילה פוגעת בול, כל משפט כביש צדק סלול. אין בארצינו הרבה אנשים שיודעים, פשוט, להבין את יסוד הבעיות ובאותו זמן לפתוח נתיב לפתרונן. איזה נתיב, לוח שלם שמתמלא בהפסקה, ואף אחד לא רואה כי כולם עסוקים בהתרוצצות חסרת ערך. ועל הלוח אמת גדולה ודברי חוכמה.
מיכה, אני גאה לשאת עמי את זכרונות המפגשים שלנו וגאה אף יותר לראות לאן זה מתפתח. כל הכבוד על הנחישות ועל הרצון הטוב, הרצון לטוב שנובע מתוך טוב פנימי ויותר מדי רע שיש לתקנו. כל הכבוד.
הי עומר
מה שלומך?
אני מסמיק מעודף התשבחות. תודה.
אם אין מים – נקנה !
אופס… שכחתי… פה נהוג לקנות רק מטוסים…. מים זה יקר… מה זה חשוב כמה צמחים.. עצים… ירוק.. דשא…
רוביק – תמשיך להשקות את הנגב…
מיכה – סוף סוף התעצבנת על הדבר הנכון…