אמריקה, ורסנו, אמריקה או מיקרוסופט כמשל

  יומן מסע

אני חושב שרובכם כבר מכירים את עמדותי השליליות כלפי ארה"ב המתעטפת לה בשמה של יבשת שלמה – אמריקה. ומי שלא http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=53&itemID=548

והנה יצא שדווקא חברי הטוב, רובי חי בניו יורק ואחיה של סיגלית חי לו בסיאטל ואין לי ברירה, אלא להגיע לשם. 
אז תראו, ניו יורק היא אחת הערים האהובות עלי בעולם וכל אמריקאי יגיד לכם שניו יורק זה לא אמריקה. היא באמת יוצאת דופן. דווקא בשל הרב תרבותיות והרב גזעיות והרב כל דבריות שלה. אתה יושב בסאבווי ומתבונן בשותפיך הזמניים לנסיעה. יש נציגות לכל יבשת בעולם ולכל גזע או צבע עור או דת והרבה שפות. עצם הריבוי הזה עושה אותי מאושר. אני זוכר את ביקורי הראשון בניו יורק כשרובי התחתן. אחרי כמה שעות בעיר אמרתי לאשתי דאז: "אני מת על העיר הזו". אני חושב שזו העיר שבה הלב שלי פועם הכי חזק. התרגשות כמצב קיומי. ועדיין יש לומר כדי שלא יחשבו שנהייתי פתי בנאלי, יש בה בניו יורק גם הרבה מאד גזענות והתמכרות למצב של חוסר זמן וחוסר נחת ורדיפה אינסופית אחרי הדבר שלא יורד איתנו לבור שש האמות – כסף. 
והנה אנחנו מגיעים לניו יורק ומחליטים לעשות שבת (או שמא היה זה ראשון) בסנטרל פארק. אנשים שוכבים על אינסוף דשאים קוראים ספר, שותים בירה מתוך בקבוק הנתון בשקית נייר (לך תבין את היחס המתחסד של האנגלוסקסים עם המשקאות אליהם הם מכורים. מצד אחד כולם שותים, מצד שני אסור לשתות במקום ציבורי אלכוהול. באנגליה הפאבים סגורים בימי ראשון בערב ועוד כל מיני חוקים שהם מחותמיו של חוק היובש המנטלי, שהוא ניסיון כושל  מיסודו להחיל את הרציו על הנטיה), משחקים פריסבי (משחק שהטמטום שלו מקביל רק למטקות…) (אני יודע שאני מיזנטרופ מעצבן לפעמים) (זה כיף), מסביב גורדי השחקים המדהימים של מנהטן (ואני יודע שאני ממש אורבני, אבל בשבילי מגדלי עזריאלי בת"א ובנין הטיל בחיפה זה ממש פאר היצירה. חבל שאין יותר. לא למגורים – לעסקים ומשרדים). ואז אנחנו קמים מהדשא, עייפים ממה שאנחנו קוראים: men watching (אני מצטער, אבל איכשהו לא קראנו לזה באופן שיוויוני מגדרי) (זכר כשם כולל) (אישית נראה לי שהאשה היא הכוללת אותי בתוכה, אבל העברית סקס מניאקית, אמרה יונה) והולכים לכיוון אחר בפארק ופתאם אנחנו בתוך מסיבת רחוב ספונטנית בפארק. ואני, שיכור מהעובדה שאימרי המתוק, בן חצי שנה וכמה ימים אומר לראשונה בחייו אבא בבוקרו של אותו יום, רוקד אתו כשיכור במסיבה וסיגלית אתנו מאושרת גם היא. (הוא אמר אמא כמה ימים קודם) (פטפטן כמו הוריו…). רוקדים את ריקוד ההורים השמחים ואימרי אחוז בידי צוחק ומאושר בריקוד. אולי הוא נזכר כשרקדתי איתו לצלילי U2 בתחילת חופשת הלידה שלי. גם אז הוא היה מאושר מזה וחייך כל הזמן.
ואז אנחנו הולכים לאכול איזה המבורגר קטן (פאונד – כמעט חצי קילו של בשר) (אין ספק שסיגלית ואני מהווים מקור אימה להרבה פרות – אני מצטער, אבל גם החסות חרדות מפנינו, שלא לדבר על כוסברה…)
הבשר באמריקה נפלא. ההורמונים שמזריקים לו עושים לו רק טוב. (כשתגדל אצלי פטמה נוספת או אולי אצבע שישית נראה כבר מה נעשה עם זה…). ואז דקה אחרי שכל הבשר הזה נכנס פנימה ואני נזכר בתקופה הסטודנטיאלית שלי כשרובי ואני היינו מחסלים יחד קילו וחצי בשר על המנגל עם קצת בירה (קצת זה רק ענין של ניסוח), אני מתחיל להבין איך נהיים שמנים – יתר obese. בקלות. (אני לא רוצה לחלוק אתכם את מספר הקילוגרמים שהוספתי בנסיעה…) (אני מקווה להוריד אותם עד שניפגש)
ואולי בניגוד גמור לכל הניו יורק הזו, שהיא כולה סוג של בולמיה של לחיות את החיים, אנחנו מגיעים ל-Bellevue, שהיא הקרית ביאליק של סיאטל, כלומר מין עיר פרברית מטבעה הקרובה מאד לסיאטל. רבים מתושביה הם עובדי מיקרוסופט ובואינג. ישר בולטת לי לעינים הכמות האדירה של אסייתים: סינים, הודים, יפנים וישראלים ויש גם קצת ערבים ועוד. ואני כמעט מאושר מהרעיון הרב תרבותי של אמריקה כולה עד שלאט לאט אני מבין שחסר לי צבע בעינים. אין כמעט אפרו אמריקאיים או בכלל אפריקאים בעיר. שוק העבודה כמגזוע הריבוד החברתי הוא נושא אחר ולא לפוסט זה, אבל הבלוויו הזו שרובה מין מעמד בינוני ממוחשב משכיל רב תרבותי היא בעצם לא לגמרי רב תרבותית. איך יכולה מערכת החינוך האמריקאית להסביר את זה שאזרחיה האפרו אמריקאיים אינם מגיעים לענפי המחשב וההייטק בכלל. האם מערכת החינוך מסלילה את תלמידיה לפי גזעיהם למקצועות שונים? (זו שאלה רטורית) (כן). מאחר שההייטק מהווה מקור אדיר למוביליות חברתית וליציבות כלכלית, הרי שמיסלול קבוצות שונות  אליו או מחוצה לו הוא למעשה יישום של מדיניות גזענית. (ואל תדברו אתי על ישראל, אני לא חושב שהיא דוגמא טובה לכלום, לאחרונה).
ואנחנו גם קולטים שיש בכל חנות גדולה עובדים מבוגרים ואני מאד מתרשם ממוסר העבודה האמריקאי ואז אני מבין שאם אתה עובד יש לך ביטוח רפואי ואם לא אז לא, אלא אם כן אתה מספיק עשיר לסדר לעצמך ביטוח. ליותר מחמישים מיליון איש אין ביטוח רפואי בארה"ב ולכן הזקנים ממשיכים לעבוד. אין תחושה יותר נוראית מאשה בת שבעים כמעט שמכניסה לסל הקניות את המוצרים ועומדת על הרגליים יום שלם ואומרת בטון מנומס עדיין באחת עשרה בלילה שיהיה לך לילה טוב אדוני. ואתה משתוקק לקחת ממנה את הסלים ולהגיד לה ללכת לנוח, אבל אם לא תיתן לה לבצע את עבודתה היא תפוטר ולא יהיה לה דווקא כשהיא צריכה, בזקנתה, ביטוח רפואי. ואתה מבליג והופך לחלק מהשיטה.
אנחנו ממשיכים בטיול ורואים את הפנינסולה שהיא פארק לאומי מדהים ואני מדבר על ניו זילנד, אהובתי ללא הרף. (הן מזכירות אחת את השניה) (ניו זילנד יפה בהרבה) והכל כל כך יפה ומסודר ונקי. ואנחנו מגיעים למסקנה שאולי זה העניין האמריקאי הזה. הכל נורא מסודר. זו מדינה מסודרת. למי שמגיע, כמונו ממדינה לא מסודרת (שבה כולם עסוקים רק בלסדר אחד את השני) להגיע פתאם למקום שבו יש חוקים וממלאים אחריהם. אתם יודעים כשיש תמרור בדרך בינעירונית קטנה המורה על נסיעה ב30 מייל לשעה (קצת פחות מ50 קמ"ש) האמריקאים באמת נוסעים ככה. (טוב, לא בניו יורק). זה הרי לא ייאמן. מתי נסעתם לאחרונה במהירות המותרת? ואז אנחנו רואים את המשטרה ואנחנו מבינים שאנחנו בעצם קצת פוחדים מהמשטרה. (קצת הרבה) (קצת הרבה מידי למדינה דמוקראטית) כשעוצרים אותך ניידת המשטרה היא נעמדת ממש מאחוריך באורות גבוהים ואז מגיח ממנה שוטר עם פנס והוא תוקע אותו ישר לתוך עיניך המבוהלות (שנהייות יותר מבוהלות) ואז כשאין לך שום סיכוי לראות את פני השוטר או את התג שלו הוא שואל אותך כל מיני שאלות שמוציאות ממך גמגומים והולך לרשום לך דו"ח. והכל במין אדיבות נוקשה כזו, שאין בה הומור ואין בה אפילו כעס או רגש. דיווח נוקב וחמור סבר, אבל ללא רגשות. 
ואז אנחנו מגיעים לביקור במיקרוסופט, מקום העבודה של אח של סיגלית ואשתו, ואתה עומד משתאה למול הנוחות של תנאי העבודה: מטבח עם פחיות משקה, סנדוויצ"ים, קפה ותה, ואפילו פיצות והכל חופשי ולייד זה חדר עם סוני פלייסטיישין, או עם שולחן סנוקר והכל מחולק לנושאים עיצוביים לפי הקומה וכמובן טלוויזיה או מקרן עם דיוידי וחדר הקרנה. ואתה מבין שהעובדים יכולים להיכנס לחדרים האלה בכל שעה ולהינות מהחיים ואני כבר מפנטז על חסות של מיקרוסופט לחדר המורים הקטנטן שלנו בתלמה ילין ואולי איזו פינת קפה קצת יותר ראויה ואני מבין שבעצם יש כאן תגמולים על שעות עבודה אינסופיות. העובד מוצא את עצמו עובד הרבה שעות, בעיקר כשיש פרויקטים דחופים, ובמקום שהוא יצטרך ללכת הביתה הוא יכול להפיג את שעמומו או לפרוק את עצביו באחד החדרים האלה. הוא גם יכול ללכת לישון. (יש כמה אנשים שאולי לא משתעבדים לשיטה, אבל בבירור הרוב כן) ואני כמובן לא שוכח איך מיקרוסופט מנסה לבלוע כל ננס שמזנב בה וכמה שהיא מהווה מונופול ואני מתלבט אם לא מותר לה בעצם. היא מספקת מוצר וזכותה להתעשר ובתוך כך לדאוג לעובדיהולספק להם סביבת עבודה נוחה ונעימה.
ועכשיו בסוף הטיול כשאנחנו כבר כאן בחזרה לבלאגן הישראלי ולהזנחה הזו של שכונת התקווה, שעל גבולה אנחנו גרים, אני מבין שמיקרוסופט היא משל. משל לארה"ב. הכל נעים ומנומס ואדיב ונוח ודיסנילנד כמעט, רק תעבוד אינסוף שעות ותקבל מה שאתה רוצה. ותוך כדי זה אמריקה תשתלט על כל העולם כדי לספק את נוחותה שהיא מצרך בשוק העבודה. (למשל מחירי דלק שהם ממש חצי מישראל. (המלחמה בעיראק, זוכרים? אתם יודעים כמה נפט ותוצריו הגיעו לידיים אמריקאיות במסע הכיבוש הזה?) אני מסתכל על ישראל הזו שגודלה כגודל אדם, זו שמביאה לי את הסעיף תדיר ואני מבין שאני מעדיף לעבוד פחות שעות ולפחוד פחות מהמשטרה (וכן, אני יהודי וגבר ואזרח שומר חוק, כך שאני לא נוטה לפחוד מהמשטרה) ושיהיו אלי פחות מנומסים, הרבה פחות ורק שיתנו לי להרגיש קצת את תחושת החופש הזו שביחסים בין אדם לשני. בלי נימוס יתר וריחוק הבא עימו, אלא משהו מהסחבקיות הישראלית המעצבנת כל כך הזו. וכן, אני מודע לזה שיהיה לי הרבה פחות כסף בחיי, ובית הרבה יותר קטן, בלי חורשה בקצהו, ושהכל יעבוד פחות טוב ויחרוק הרבה יותר, וכן, אני רוצה את החומוס של יום שישי עם העיתונים ואת השקיעה ליד הים התיכון המלוכלך, בלי הלוויתנים (שראינו לחופי וואשינגטון) אבל עם היכולת להיכנס למיים (שבוואשינגטון – באוקיינוס – הם קרים ואפשר למות אם נמצאים בהם יותר מעשרים דקות) ועם ביטוח הבריאות הצולע הזה שיש לנו, אבל יש לכל אזרח גם אם הוא לא עובד.

ופוסט על אימרי יבוא בפעם הבאה עם תמונות.